פרק 14 – מי רוצה להיות אריק

אחרי חודשים של תסכול, אנתוני זיני היה בטוח שסוף סוף יש לו את זה ביד[i]. חודשים התרוצץ שליחו של שר החוץ קולין פאואל בין ירושלים לרמאללה, נשחק בין שני הסלעים הגדולים המסרבים לזוז, אריאל שרון ויאסר ערפאת. משרון שמע הרצאות על גורל העם היהודי, מערפאת נאומים בנוסח "אף אחד לא ילך אחרי הארון שלי בהלוויה, כמו שהלכו אחרי סאדאת ורבין. אני הגנרל הערבי היחיד שלא הפסיד לישראל".

ג'יבריל רג'וב ומוחמד דחלאן, ראשי הביטחון המסכל בגדה וברצועה, אמרו לזיני שהם יכולים להתמודד עם ארגוני הטרור אם רק ייתן ערפאת הוראה, אבל הוראה כזאת לא הגיעה. זיני, גנרל אמריקני מסודר, הרגיש שהמזרח התיכון מוציא אותו מדעתו. שרון ירד מהדרישה לשבעה ימי שקט מטרור כתנאי להתחלת תהליך של שינוי, אבל בשטח לא שינתה ישראל דבר ולא חדלה מהתקפותיה. ערפאת הבטיח הכול ולא ביצע כלום. זיני הגיש לו רשימה של שלושים ושלושה מבוקשים שיש לעצור, ואמר, "זו לא רשימה של הישראלים אלא שלי." איש מהם לא נעצר.

במארס 2002 חל שינוי. זיני הרגיש שערפאת נלחץ אל הפינה. שקריו לנשיא בוש בפרשת קארין איי מחקו את שיירי אמינותו בבית הלבן. אפילו ידידיו האירופים לחצו עליו שיתחיל משהו, אחרת יקרה אסון. זיני מיהר להלום בברזל. סגן הנשיא צ'ייני עמד להגיע לאזור, וערפאת רצה מאוד לפגוש אותו. זיני הבטיח לערפאת שאם יפעל נגד הטרור, ייפגש עם צ'ייני, ומצד שני איים שאם לא יעשה דבר יימחק מן המפה. באחת הפגישות אף פרץ ערפאת בבכי למשמע דבריו החריפים. סוף סוף, אמר זיני לעצמו, תפסנו אותו בפינה – ואחרי שנלכוד אותו גם לשרון לא תהיה בררה אלא לזוז.

יום לפני ליל הסדר 2002 הגיש זיני לצדדים הצעה חדשה. הוא כבר היה למוד ניסיון, ואולי נואש. ההצעה כללה לוח זמנים סופי ליישום הצעדים הנדרשים, בעיקר מהצד הפלסטיני – מעצרים ואיסוף נשק. את המסמך ליווה באיום מפורש: זהו, מבחינתי, אמר לבני שיחו משני הצדדים. טייק איט אור ליב איט. או שערפאת ושרון יישמו מה שכתוב כאן, או שאני הולך.

האיש שקיבל את המסמך לידיו בצד הישראלי היה ראש אגף התכנון גיורא איילנד. יחד עם סגנו עיבל גלעדי יצא איילנד ללשכתו של שרון, בלילה שלפני ערב הפסח. הם המתינו בחוץ, המסמך בידיהם, כי בלשכה ישבו באותה שעה איש הליכוד שאול עמור ואשתו סוזן. אחרי שעה של המתנה נכנסו אל שרון, בחצות הלילה. המסמך, אמרו לראש הממשלה, הוא שמונים – עשרים לטובתנו. רוב הדברים נופלים על הפלסטינים. התנאים המוצבים להם הם דרקוניים ממש.

שרון לא התרצה. הוא התלונן על פרטים מסוימים במסמך שלא נראו לו. בשתיים בלילה נעתר לבסוף באי-רצון, ואישר. גלעדי התקשר אל אנשי זיני בשתיים אחר חצות והודיע שיש אישור ישראלי. הנה הוא זז, אמר זיני בסיפוק, והתכונן לפגישה המכרעת עם ערפאת.

ואז, עוד לפני הפגישה, בא טבח ליל הסדר במלון "פארק"[ii].

עבד אל באסט עודה ממחנה הפליטים נור א-שאמס, עובד לשעבר במלון הנתנייתי, פוצץ את עצמו בלב חגיגת ליל הסדר שנערכה במלון, וגרם למותם של שלושים חפים מפשע. הפיגוע שחרר את שרון לחלוטין מחרצובותיו. לא רק שדעת הקהל לחצה לפעולת תגובה מרחיקת לכת, אלא שהסכמתו בחירוק שיניים למסמך זיני, ממש ערב הפיגוע, נתנה לו לגיטימציה מוחלטת לעשות מה שחשק בו מכבר – להיכנס לערים הפלסטיניות, למחוק את מפת אוסלו ולשנות את המצב מעיקרו. הוא הרגיש שהאילוצים נגמרו. אחרי שנה של תסכול, הגיע הזמן לפעול בדרך השרונית: מהלך גדול ומשנה מציאות, צליחה של הקשיים ולא התמודדות סיזיפית יומיומית איתם.

בעיני שרון, לא הפנימו מופז ודיכטר, גם אחרי שנה, את השינוי שהביא עימו. בשבוע השני לכהונתו הוציא שרון הנחייה מדינית, שהיה בה שינוי של מילה אחת מההנחיות הקודמות: המטרה של הפעילות הצבאית, נכתב בה, היא הפסקה של הטרור. הפסקה, ולא צמצום, כפי שנכתב בימי ברק. הפסקה, עד לאבן האחרונה בהפגנה האחרונה.

אלא שהטרור לא הופסק ואפילו לא צומצם. שרון החליט שמערכת הביטחון אינה מבינה רמזים. הסיורים שלו בשטח, ההרצאות מלאות האיזכורים לדרך שבה טיפל הוא בטרור, אפילו העקיצות כלפי אנשי הצבא על נטייתם לדבר ולא לעשות, כל אלה היו כנראה רמזים עדינים מדי. בפעם הזאת, החליט שרון, הוא ידבר עם אנשי הצבא והשב"כ ברחל בתם הקטנה. הוא יסביר להם שעתידם תלוי בניצחון על הפלסטינים, והניצחון הזה לא יושג באמצעות מסרים מורכבים או חתירה לשינויים תודעתיים, אלא באמצעים מוחשיים הרבה יותר.

במאי 2001, חודשיים אחרי שנכנס לתפקידו, זימן שרון לחוות השקמים את רביעיית אנשי המעשה שלו: מופז ויעלון מצה"ל, דיכטר ודיסקין מהשב"כ. השיחה ארכה כמה שעות, ושרון היה מפורש ובוטה. צריך שהפלסטינים ירגישו שכואב להם, אמר. הדרך היחידה שהם יבינו היא דרך הכוח. הם צריכים לקום כל בוקר ולגלות שיש להם עשרה או שנים-עשר הרוגים, בלי שיבינו איך זה קרה. אתם צריכים להיות יצירתיים, אפקטיביים, מתוחכמים. המבחן שלכם יהיה בניצחון על הפלסטינים.

אלה היו אמירות יוצאות דופן בחריפותן מצד ראש ממשלה ישראלי. מאז דיבר יצחק רבין על "שבירת ידיים ורגליים" הקפידו ראשי הממשלה להיות עמומים בהנחיותיהם, כדי שלא יואשמו שהם שנתנו את ההוראה שהובילה למעשים חמורים בשטח. שרון עצמו היה, כאמור, ער במיוחד לעניין, בשל ניסיונו בוועדת כהאן אחרי מלחמת לבנון. דווקא משום כך היו הדברים שאמר בחוות השקמים כה חשובים לשומעיו. המסר הברור היה, שמבחינתו של שרון עוברת בלימת הטרור בקו ישר דרך מספר הנפגעים הפלסטינים.

עבור שרון, הפגישה עם ראשי הצבא והשב"כ הייתה מעין חזרה למקורות, ותיקון עוול היסטורי. בדצמבר 1955 נקרא שרון, אז מפקד חטיבת הצנחנים, לבירור אצל ראש הממשלה דוד בן-גוריון והרמטכ"ל משה דיין לאחר פעולת כנרת, שנהרגו בה חמישים ושישה חיילים סוריים. בן-גוריון, שהעריץ את לוחמי הצנחנים וחיבב את מפקדם, סבר שמספר ההרוגים הסוריים היה מוגזם. שרון הסביר את נסיבות המבצע, ואולם ראש הממשלה לא השתכנע: הפעולה יותר מדי טובה, אמר.

 מאוחר יותר הסביר דיין לבן-גוריון, שמי שמבקש משרון לנהוג זהירות באבדות האויב מבקש ממנו לפעול בניגוד לטבעו. המכסה של אריק בפעולות כאלה היא בעשרות, אמר דיין. לשרון עצמו נראתה השיחה עם בן-גוריון, שאותו העריץ וממנו ירא, כסוג של מעילה באמון: בן-גוריון אישר את המבצע, הוא שהורה לו ולחייליו להסתער ולתקוף, ועכשיו הוא מתלונן על אבדות כבדות מדי לאויב[iii]. עכשיו, משהבהיר למפקדי הלחימה בשטחים שהוא מצפה מהם לגבות מחיר ראוי, השלים שרון את המעגל: הוא נתן להם מה שלא קיבל מבן-גוריון בשעתו. הוא גם הבהיר להם שהוא מצפה מהם להיות השרונים של זמנם.

לאחר השיחה עם שרון חש הרמטכ"ל מופז שראש הממשלה מאשש את מה שחש מתחילת הלחימה. הוא הרי דחף כל הזמן לגביית מחיר – ועכשיו ראש הממשלה עצמו מסביר שזו הדרך. התחושה הזאת הביאה אותו לוותר באורח נדיר על זהירותו בהתבטאויות פומביות. למחרת, כפי שכבר סוּפר, הופיע בכנס בגבעת התחמושת, ואמר למפקדים (לאחר שדאג שדבריו לא יוקלטו) שהוא רוצה עשרה הרוגים בכל יום, בכל גזרה של חטיבה מרחבית. אלה היו, כאמור, דברים דומים למסרים שהעביר בדיונים פנימיים; החידוש היה בגודלו של הפורום[iv].

גם אחרי שהדברים התפרסמו[v] (והתקבלו בתהודה ציבורית מינימלית, שרק המחישה לשרון ולמופז שאין שום מחיר להפגנת כוחניות מופרזת) המשיך מופז בשלו. הוא לא חזר עוד על אמירות פומביות מעין אלה, אבל בתחקירים וגם בישיבות פנימיות המשיך לשאול למה אין עוד פלסטינים הרוגים. את דבריו גיבה ביחסו המתעלם במקרים של הרג פלסטינים שלא לצורך.

כפי שעשה קודם, המשיך מופז לדחות קריאות לבדיקה של פגיעה שלא לצורך בפלסטינים. באותם ימים של מאי 2001 נורו בביתונייא חמישה אנשי ביטחון פלסטינים, שלא היו מעורבים כלל בלחימה. בזמן ההוא לא נחשב כל נושא נשק פלסטיני כאויב, והירי היה בניגוד מובהק להוראות הפתיחה באש. צה"ל הודה מאוחר יותר שלא היה שום צורך לירות בהם, אבל כשדרשו חברי ועדת החוץ והביטחון ממופז לחקור בעניין, הסתפק הרמטכ"ל באמירה שהמקרה ייבדק, ולא עשה דבר.

ככל שחלף הזמן, הלך הרסן והותר. הדברים הגיעו עד כדי כך, שיורשו של מופז בוגי יעלון, שגם הוא תמך בגביית מחיר, נבהל מן המצב עם כניסתו לתפקיד הרמטכ"ל והורה שכל מקרה של ירי שיש חשד שאינו מוצדק יוצג בפניו בתחקיר בתוך עשרים ואחד יום. היה בכך משום הודאה שעד אז התנהלו הדברים ללא חקירה של ממש.

אחרי הפיגוע במלון פארק והסיוט של מארס 2002 השחור, הרגישו שרון ומופז שהקרקע בשלה למימוש מלא של תחושותיהם. הפיגועים יצרו הסכמה פנימית רחבה, שהמצב אינו יכול להימשך כך. גם האמריקנים, חש שרון, יודעים שישראל חייבת להגיב. הם הרי היו מגיבים עוד יותר חזק לוּ התבצע פיגוע שכזה במלון בניו יורק. הסכמת ערפאת למסמך זיני ועיקשותו של ערפאת מחקו את שרידי הלגיטימציה של הפלסטינים בוושינגטון. הגיע הזמן לפעול.

שרון ידע למה הציבור מצפה, ופעל לחזק עוד יותר את ההסכמה למהלך הגדול. לקראת היציאה למבצע "חומת מגן" אישר הקבינט  גיוס של עשרים אלף אנשי מילואים.  מבחינת שרון, גיוס המילואים לא נועד רק כדי ליצור את סדר הכוחות הנחוץ למבצע. הוא לא היסס להסביר, בישיבת הקבינט הראשונה שדנה במבצע, שמבחינתו גיוס המילואים הוא גם כלי להגברת הלגיטימציה בציבור הישראלי לכל צעד של הממשלה. זה הזמן לגייס מילואים, אמר, כדי שבציבור יבינו שאנחנו במצב מלחמה מלא. כשאמרו אנשי הצבא שיהיה אפשר להסתדר עם הסדירים בלבד, חזר ראש הממשלה והסביר להם שגיוס המילואים הוא הדרך הטובה ביותר לגרום לאזרחים להפנים את העובדה שישראל אכן במצב חירום.

ואכן, הפופולריות של ראש הממשלה נסקה פלאים מיד עם מתן ההוראה להיכנס לערים הפלסטיניות. ערב המבצע הייתה שביעות הרצון מתפקודו של שרון בשפל. בסקרים שנערכו לקראת יום העצמאות, כמה שבועות אחר כך, זינק ראש הממשלה לשיא של פופולריות. העם רצה כוח, ושרון סיפק את מבוקשו[vi]. בניגוד לתדמית שהוא מנסה ליצור שרון רגיש מאוד לדעת הקהל הציבורית. התגובה השגורה בפיו למי שמנסה לשכנע אותו להבליג על פיגוע היא "יש פה גם עם, כן?"

מבצע "חומת מגן" היה, לאמיתו של דבר, שם מפואר לאסופה של פעולות מקומיות. חלק מהן נלקחו מתכנית מגירה, שהתבססה על תפיסה שכונתה בצה"ל "זמן הזהב": במקרה של התלקחות בגבולות החיצוניים, שיערו בצבא שיהיה חלון הזדמנויות צר שבו יהיה אפשר לפעול בגדה כדי ליצור שם שקט, שיימשך כל ימי הלחימה וימנע התפרעויות בשטחים בעוד צה"ל עסוק בחזית הסורית או בלבנון. לאחר הפיגוע ב"פארק" וגל הזעם הציבורי שיצר, אווררו בפיקוד המרכז את התכניות, העבירו אותן ליחידות (לא אותן יחידות  שהוצבו למשימות אלה בתכניות המקוריות), ויצאו לפעולה.

לא הייתה למבצע תכנית של ממש, שנועדה להשיג יעד כלשהו. סדר הפעולות נבע מתוך מה ששרון סבר שיוכל לעשות, ולא מתוך רצון להגיע להישג מסוים. לא היה גם שום דיון על היום שאחרי המבצע. שרון ומופז סירבו להתייחס למה שהיה ברור לחלק ממפקדי השטח, כגון אלוף הפיקוד יצחק איתן: פירוקו של הצד השני רק ייצור כאוס, שיכריח את כוחות הביטחון לרדוף אחרי כל מחבל כמעט בנפרד. בסופו של דבר, אם לא יהיה מישהו בצד השני שאפשר לסמוך עליו או ללחוץ אותו, תימצא ישראל במצב שיהיה הכרח לשלוט בשטח כל הזמן, וזה יכביד את העול על כוחות הביטחון וישית על ישראל את האחריות לגורלם של מיליוני פלסטינים.

ואכן, חיסולם חסר האבחנה של הארגונים הפלסטינים וערעורה של התשתית האזרחית ביהודה ושומרון תרמו לכך שגם לאחר מותו של ערפאת ועלייתו של אבו מאזן לשלטון התקשה השליט הפלסטיני החדש, למרות כוונותיו החיוביות, להגשים את ההבטחה לחוק וסדר. שלוש שנים אחרי "חומת מגן" קוננו מפקדי צה"ל שארגוני הביטחון הפלסטיניים יזדקקו לשנים כדי לשקם את עצמם. פעם, אמרו קצינים בפיקוד המרכז, היו לג'יבריל רג'וב שרי עשרות ושרי אלפים, שידעו לשלוט במצב בחברון, למשל. היום הביטחון המסכל מפורק לגמרי. אלה היו אותם קצינים, שעל פי הוראתו של מופז, הסתערו באפריל 2002 על הגדה ופגעו בכל חמוש ללא אבחנה.

שרון הבין שהזעם על מתקפת הטרור של חודש מארס 2002 נתן לו לגיטימציה פנימית לכל מהלך כוחני, ואולם לא ידע כמה זמן יש לכוחות לפעול עד שיפוג הרושם הבין-לאומי של הפיגוע בנתניה. בכל רגע, חשש, עלול להתרחש אירוע שיהפוך את הקערה על פיה. ביטוי המפתח היה "כפר קנא": הכול זכרו איך עצרה התקרית, שנהרגו בה יותר ממאה איש בתוך מחנה או"ם מפגז צה"לי תועה, את מבצע "ענבי זעם" בדרום לבנון ב-1996.

בהתאם לתפיסה זו, החל צה"ל את פעולתו בהדרגה. היא החלה במקום שהיה חשוב במיוחד לשרון: רמאללה, עיר הבירה של הרשות הפלסטינית בגדה. היא לא הייתה בירת הטרור, אבל שם ישבו ערפאת ורוב משרדי הרשות הפלסטינית. כבר ביממה הראשונה הגיעו הכוחות עד סמוך למשרדיו של ערפאת במוקטעה, ולכדו אותו במצור. משרדים של הרשות נתפסו, והחומר שהיה בהם הוחרם.

הרמטכ"ל מופז הבין שהמלחמה העיקרית שלו היא על זמן, ולא פחות מזה על שמירת תדמיתו של הצבא כמי שיודע מה לעשות. "נצטרך ארבעה שבועות כדי להשיג את מטרת המבצע," אמר אחרי שהמבצע החל[vii]. הוא ידע היטב שלא יהיו לו ארבעה שבועות ואפילו לא קרוב לזה, אבל האמירה הפומבית הזאת יצרה עבורו כמה יתרונות: קודם כול, אם הטרור לא ייפסק תמיד יוכל לטעון שלא ניתן לצבא מספיק זמן. שנית, כל קריאה לעצירת הפעולה לפני כן תתפרש על ידי הציבור ככבילת ידי הצבא. בכך העצים את הלחץ על שרי הממשלה המפקפקים: שמעון פרס ומתן וילנאי נמנעו בהצבעה על הפעולה בקבינט.

הפקפוק של פרס ווילנאי לא היה מהותי, אלא נבע בעיקר מן הצורה שבה אושרה התכנית. בעוד הכוחות יוצאים לדרך, הוצגה תכנית הפעולה לקבינט באופן שחלק מהשרים כינו אחר כך "מעליב". מטרת המבצע, אמר מופז לשרים, היא "לאפשר לדרג המדיני לקבל החלטות". כשמחו חלק מהשרים על ההגדרה חסרת המשמעות הזאת, התפתח בין בן-אליעזר, פרס ומופז ויכוח בשאלה מהי בעצם מטרת המבצע הצבאי.

בתום השבוע הראשון ל"חומת מגן" הגיע שר החוץ האמריקני קולין פאואל למזרח התיכון. כמעט כמו תמיד, פאואל יצא מוושינגטון ללא חשק רב. הוא ידע שהוא נושא באמתחתו מסר לא ברור, ואין לו כוח של ממש להשליט את רצונו על הצדדים. התכנית היחידה שהביא – ועידה בין-לאומית שתתחיל תהליך של חזרה למשא ומתן  – הייתה רעיון לא לגמרי אפוי. יתרה מזו, פאואל ידע שאין לו חיפוי של ממש מצד האיש ששלח אותו.

פאואל ידע שהנשיא בוש מושפע מדעת הקהל האמריקנית, שגרסה ברוב גדול שצריך לאפשר לישראל להגיב על מתקפת הטרור הרצחנית.[viii] הייתה לשר החוץ גם הוכחה שהנשיא בוש אינו מוכן להפעיל על ישראל לחץ אמיתי, ואמירותיו התקיפות-לכאורה אינן מלוות במעשים ואינן מחזיקות מעמד זמן רב. ב-5 באפריל 2002 אמר הנשיא ש"מספיק זה מספיק". כשנשאל מתי הוא מצפה לנסיגה ישראלית, השיב בוש "מיד". אחר כך, כשנמלכו יועצי בוש בדעתם, שונה הנוסח ל"מהר ככל האפשר".

את רעיון הוועידה הבין-לאומית הציעה דווקא ישראל. ראש המוסד אפרים הלוי, בשליחותו הישירה של שרון, העלה את רעיון הוועידה בפני תת שר החוץ האמריקני ריצ'רד ארמיטאג'. שרון, שחשש שוועידה כזו תיכפה עליו בסופו של תהליך, רצה להקדים את כולם ולנסות ולקבוע את תנאיה בעצמו. כמו במקרה של תכנית זיני, התכוון קודם כול לקנות זמן ולא להצטייר כסרבן, מתוך אמונה שערפאת יטרפד את המהלך ויצטייר כאשם.

בדרך למזרח התיכון, אף על פי שחש שהוא יוצא למשימה אבודה מראש, ניסה פאואל לשמור על מראית העין של מי שיכול להשפיע. הם עוד לא מבינים מה זה לחץ, אמר במטוס, והוסיף שכאשר יעזוב את האזור יודיע גם מתי הוא חוזר, ו"ישאיר לשני הצדדים שיעורי בית".

הפעולה ברמאללה הוכתרה בהצלחה, בעיקר על שעברה עם נפגעים מעטים בלבד. שרון ומופז הבינו שמה שהבטיחו להם מפקדי השטח בחודשים שלפני כן אכן מתקיים: לא רק שצה"ל יכול להיכנס לכל מקום שהוא רוצה, אלא שהוא יכול לעשות זאת גם באבדות מועטות יחסית. ערי הגדה לא יהיו סטלינגרד, מוגדישו או כפר קנא. הפעולה התרחבה לבית לחם, קלקיליה, טול כרם, שכם ויישובים פלסטיניים נוספים. פרט למחנה הפליטים ג'נין לא נרשמה כל התנגדות מאורגנת. בחודשים שקדמו ל"חומת מגן" הוכיחו היחידות יכולת גדלה והולכת לחדור לכל מקום שרצו, ושיככו את פחדיו של הפיקוד העליון. אבל המבצע, שצויר אחר כך כמערכה מתוכננת להכרעת הטרור הפלסטיני, לא היה יותר מהפעלת כוח מסיבית, ללא שום תכנית אב, על אויב כמעט בלתי נראה.

עבור מופז, הדבר העיקרי היה הוכחת יכולתו של צה"ל לנצח. רק חודש קודם לכן נכנסה חטיבת הצנחנים למחנה בלאטה תוך חששות גדולים של הפיקוד העליון, ובלחץ ברור של לשכת ראש הממשלה. מה הבעיה עם בלאטה, היה שרון אומר למופז. למה אתם לא נכנסים. העובדה שבמבצע לא היה שום סיכוי לתפוס מבוקשים אמיתיים – בכל בלאטה היו רק שניים – לא שינתה דבר. לבסוף אישר מופז את המבצע של הצנחנים, והורה למפקד החטיבה אביב כוכבי לכבוש את המחנה ולפגוע בכמה שיותר חמושים. בשל החשש מנפגעים הורה מופז לצנחנים גם להשאיר צד אחד של המחנה פתוח, כדי שהחמושים לא ייקלעו למצב של גב אל הקיר ויילחמו עד מוות.

עד כדי כך הייתה החרדה גדולה, שעם סיום המבצע בבלאטה צלצל שר הביטחון בן-אליעזר אישית לכוכבי ובירך אותו על התוצאות המוצלחות. המזכיר הצבאי קפלינסקי בירך בשמו של ראש הממשלה. כוכבי, קצין אינטליגנטי ורהוט במיוחד, התראיין לאמצעי התקשורת, ואמר שהנמר של מחנה הפליטים בלאטה התגלה כחתול[ix].

אחרי המבצעים של הצנחנים בבלאטה ושל גולני בטול כרם וג'נין, ולנוכח התחושה שפשטה בציבור שחייבים לעשות משהו – מה שאומר רגישות קטנה בהרבה לנפגעים – ניתנה ב"חומת מגן" ההוראה להיכנס בהם בכל הכוח. צה"ל חדר למחנות בסיוע טנקים, מכמה כיוונים, ובשימוש בלהיט הטקטי החדש – חדירה דרך הקירות. אמצעי פריצה "חמים" (חומרי נפץ) ו"קרים" (חיתוך או שימוש בכף של דחפור) סייעו לעבור מבית לבית, אולם גרמו להרס רב. הם גם סייעו לכוחות להגיע ממקומות לא צפויים, ולהפתיע את ההתנגדות הלא-מאורגנת בעליל שפגשו.

מפקדים התקשו אחר כך להיזכר ולו במקרה אחד שבו הפגינו הפלסטינים התנגדות של יותר משניים-שלושה אנשים, שפרצו לרחוב וירו לכל עבר, בלי לדעת מה קורה ובלי שום שליטה מרכזית. התוצאה הייתה עשרות הרוגים פלסטיניים ומספר קטן מאוד של נפגעים ישראליים – למעט המארב האחד בג'נין. זה היה קרב של שכונה, אמר אחד ממפקדי הגדודים לאחר מכן.

התיאור הזה אינו צריך להפחית מההערכה ליכולותיהן של החטיבות הלוחמות. פעולה בתוך שטח עירוני צפוף דורשת רמה גבוהה של פיקוד ושליטה, מפקדים ברמות הנמוכות המסוגלים לפעול לבדם ושימוש נבון ביתרונות הטכנולוגיים של צה"ל. בדרך כלל נחשב השטח הבנוי ליתרון עצום למגן. העובדה שמול צה"ל לא עמדו יותר מכנופיות לא מאורגנות אינה מורידה מהמקצוענות וקור הרוח של המפקדים ומאומץ הלב של הלוחמים.

מופז האיץ בכוחות. אין זמן, חזר ואמר להם. הוא ציפה ללחץ בין-לאומי שיעצור את הלחימה בכל יום. השאלה שריחפה באוויר לא היה "למה?" אלא "כמה?" כמה ימים יש לנו לבצע, עד שיגידו לנו די.

כמו בביקורו שנה קודם לכן נחת פאואל בכמה ממדינות ערב לפני שהגיע לירושלים. בימים שבין הגעתו לאזור לפגישתו עם שרון החל שר החוץ האמריקני לחוש שבסיס הבית שלו אינו להוט לקיים את הוועידה הבין-לאומית. הגיעו אליו ידיעות על שיחה בין שרון לבוש, שבה אמר ראש הממשלה לנשיא שישראל עדיין אינה יכולה להסיג את כוחותיה. תגובתו של בוש לא הייתה החלטית, ופאואל הבין היטב מה פירושה של תגובה שכזו. הוא ידע, שכאשר נשיא אמריקני מתכוון שמספיק זה מספיק, הוא יודע להעביר את המסר לראש ממשלת ישראל. אם שרון משחק על זמן, חשב, משמע שהוא מבין שאין לחץ אמיתי לסיים את הפעולה.

פאואל מצא את עצמו במצבים לא נעימים מול מארחיו בבירות ערב: איך אנחנו יכולים לסמוך על ארה"ב, שאל אותו המלך עבדאללה בעמאן, אם היא מאפשרת לישראל לפעול כך? פאואל הנבוך הבטיח, שאם תידרש ארה"ב להבהיר את עמדתה במונחים חריפים יותר תעשה זאת.

הוא ידע, עם זה, שספק אם זה יקרה. ידיד רב עוצמה הצטרף בכל כוחו לתמיכה בישראל: הימין הנוצרי, בסיס התמיכה הפוליטית של הנשיא בוש. מתכניות המאזינים בתחנות הרדיו ועד ללוביסטים רבי ההשפעה בוושינגטון, השמיעו מנהיגים כגארי באואר וג'רי פולוול את קולם ואמרו בבירור – הניחו לישראל. פולוול אף קרא לתומכיו להציף את הבית הלבן בטלפונים ובדואר אלקטרוני[x]. חברי קונגרס מאותם חוגים איימו לייצר משקל נגד לבית הלבן, ופתחו יוזמת חקיקה לתמיכה בישראל. פאואל ידע היטב שבוש לא רק תלוי בתמיכתם הפוליטית והכספית של חוגי הימין הנוצרי, אלא גם קרוב אליהם בהשקפותיו ובנטיות לבו. התחרות בינם לבין שר החוץ הייתה קרב במשקלים לא שווים.

מופז עבר במהלך המבצע מיחידה ליחידה והדגיש בעיקר את הצורך לגבות מחיר. הוא דיבר עם המח"טים ישירות בפלאפון, עוקף את אלוף הפיקוד איתן ואת מפקד האוגדה. המפקדים, שחשו שהם עצמם ממציאים את שיטות הלחימה, את התכניות המבצעיות ואפילו את מטרת הלחימה, ידעו דבר אחד: הרמטכ"ל רוצה שיפעלו בכל הכוח. אני רוצה, אמר בביקור בחטיבת גולני, לקום כל בוקר ולשמוע שפעלתם והרגתם.

שכם, מרכז הטרור, ולדעת מפקדי השטח העיר שאליה היה צה"ל צריך להיכנס ראשונה הייתה האחרונה שאליה נכנסו הכוחות. היו לכך שתי סיבות: עבור שרון, היעד המרכזי היה דווקא רמאללה, ששם הפגיעה בערפאת וברשות הפלסטינית הייתה מקסימלית. נוסף על כך, היו חששות ממחיר כבד בקסבה הסבוכה של שכם.

ערב הכניסה לשכם, בעוד חטיבת הצנחנים מרוכזת בנתניה, הגיע מופז לביקור. זו הייתה החטיבה שלו, הוא שגידל את הקצינים שעמדו בראשה, והוא היה מפורש מאוד בדבריו: הגאוגרפיה לא מספיקה לי, אמר. אין שום טעם בזה שתיכנסו למרכז העיר ותגידו "כבשנו". בקלקיליה כולם ברחו, ומה יצא לנו מזה? אתם חייבים לגבות מחיר, כדי שהפלסטינים יראו מה הם משלמים על פיגועים. פרט להוראה הזאת, שהיה קל מאוד ליישם אותה – אחרי הכול, לא חסרו בשכם פלסטינים להרוג – לא הוצג למפקד החטיבה כוכבי ולקציניו כל יעד אמיתי.

זו הייתה הפעם הראשונה שהצנחנים השתלטו על שכם, אבל לא האחרונה. בשנתיים שלאחר מכן הם חזרו אליה שוב ושוב, סרקו את אותם בתים, השתלטו על אותם צמתים. כוכבי אישית ביקר בקסבה עם כוחותיו שמונה פעמים בתקופת כהונתו כמח"ט. כך היה גם בערי הגדה האחרות. במכללה לפיקוד ומטה אווררו ספר ישן מאת ההיסטוריון אליסטר הורן, שיצא עשרות שנים לפני כן בהוצאת "מערכות". הוא נקרא "מלחמה פראית לשלום", ותיאר את המלחמה באלג'יריה, שהסתיימה כאמור בעצמאות ובחיסולה של ההתנחלות הצרפתית שם. לא פחות מארבע פעמים, נכתב בו, כבשו הצנחנים הצרפתים את הקסבה של אלג'יר.

ב-14 באפריל נפגש פאואל עם שרון. תחילת הפגישה דמתה להרצאת הסברה ישראלית: שרון, חמוש בתיק ובו תמונות מזעזעות של פיגועים, שעוזריו אספו קודם למפגש, הציג אותן באריכות לשר החוץ. פאואל המזועזע, שהיה אמור לאכול את ארוחת הבוקר שלו יחד עם שרון, לא נגע באוכל שהונח לפניו. אחר כך, בדיוק כשיצא החוצה, התרחש פיגוע בשוק מחנה יהודה בירושלים. בהוראת שר הביטחון בן-אליעזר הטיס סגן הרמטכ"ל יעלון את פאואל במסוק מעל אזור הפיגוע, כדי להעצים יותר את המסר בדבר סבלה של ישראל וזכותה להגנה עצמית.

שרון לא טלפן לבוש בטרם נתן לכוחות אור ירוק לנוע ל"חומת מגן". הוא הבין שהנשיא האמריקני שומע את הקולות בחצרו שלו, שאמרו שיש לישראל זכות להגנה עצמית ולתגובה על מעשי טרור כה חמורים. בתנאים האלה, סבר שרון, עדיף לבוש שלא ישאלו אותו, והוא לא יצטרך לומר "כן". מצד שני לא רצה שרון להסתכן אפילו בסיכון הקל שישמע "לא". בוושינגטון פירשו את הימנעותו של שרון מדיווח מוקדם כעוד אות לביטחונו של ראש הממשלה שהוא עושה את הדבר הנכון, לא רק עבור ישראל אלא גם בעיני האיש בבית הלבן.

רוח התמיכה מהבית הלבן סייעה לשרון לחזור בו ללא מאמץ מן הרעיון שהוא עצמו הפיץ – ועידה אזורית. לא עכשיו, אמר לפאואל, ובוודאי לא בנוכחות ערפאת. פאואל, שהבין גם הוא לאן נושבת הרוח, אמר אחר כך לעיתונאים שנוכחותו של המנהיג הפלסטיני  בוועידה כזו "אינה הכרחית", וזאת אף על פי שהיה מודע לכך, שהחרמת ערפאת עלולה לסתום את הגורל על רעיון הוועידה, לנוכח ההתנגדות הערבית להחרמה.

פאואל פגש בירושלים שרון שונה לגמרי מהאיש מחפש הדרך, ששיחק על זמן במשך יותר משנה. העלייה החדה בפופולריות שלו, עצם החזרה למעשים תוקפניים והתחושה שההכרעה בוושינגטון נגד ערפאת כבר נפלה, שיפרו מאוד את מעמדו ואת אמונתו הפנימית של ראש הממשלה. הוא חש שבני ברית חזקים עומדים מאחוריו בארה"ב, וששר החוץ אינו מסוגל להפעיל עליו לחץ של ממש. כדי לוודא שאכן האמריקנים יהססו להפוך את מילותיו של בוש ללחץ של ממש, הסכים שרון להסתמך אפילו על יריבו המר בנימין נתניהו – שרק חודשיים לפני כן עוד הביס אותו בסקרים – ושלח אותו בשליחות הסברה לארה"ב.

השימוש בנתניהו, שכראש ממשלה לא היסס להפעיל את הקונגרס כנגד הנשיא קלינטון, אותת לכול שאם צריך, ישראל לא תהסס לפנות אל ידידיה רבי ההשפעה על גבעת הקפיטול. ואכן, לא פחות משמונים סנטורים חתמו על מכתב תמיכה בישראל. בוש, שהיה נתון במאבק המתמשך על הלגיטימיות של ההתקפה הצפויה בעיראק, לא יכול היה שלא להבין את המסר: לברומטר הלחץ יש שני צדדים.

פאואל עצמו כבר היה נתון עמוק בתוך תהליך, שבסיומו מצא את עצמו מאבד את הרלוונטיות שלו בקביעת מדיניותה של ארה"ב ומודח-למעשה מתפקידו בסיום כהונתו הראשונה של בוש. המחלוקת בינו לבין הנצים בבית הלבן ובפנטגון הייתה ארוכת שנים. שקיעתו של פאואל החלה מיד לאחר ה-11 בספטמבר. בעוד הנצים ראו בהתקפת הטרור הוכחה לתאוריות שלהם והזדמנות ליישם את המדיניות התוקפנית לה הטיפו, ואילו פאואל החל להיתפס כרכרוכי ומהסס. הוא מיעט להיפגש ביחידות עם הנשיא, ואמר אחר כך שהוא מרגיש "במקרר"[xi]. ככל שהתקדמה ארה"ב לקראת המתקפה בעיראק, כך נדחק פאואל מן התמונה.

אותו תהליך קרה גם להשפעתו של פאואל בענייני ישראל והפלסטינים. מיד לאחר ה-11 בספטמבר ניסה שר החוץ לקדם את התפיסה, שלפיה פתרון של הסכסוך בדרך של הקמת מדינה פלסטינית ישכך חלק מהזעם נגד ארה"ב בעולם הערבי. ואולם התברר לו שדבריו לא יגובו בנכונות של הבית הלבן להילחם על מימושם, ובסופו של דבר לא אמר שום דבר מפורש. שליחו לאזור, הגנרל זיני, נשחק גם הוא בין שרון לערפאת, בין השאר משום שהיה ברור לשני הצדדים שהיד שמחזיקה בקרדום ששמו זיני היא היד הלא-נכונה – ידו של פאואל. לכן גם לא רצה פאואל להגיע לאזור, בתפקיד הגננת חסרת הישע שאף ילד אינו שומע בקולה.

שרון הבין היטב שפאואל נמצא מחוץ למעגל ההשפעה האמיתי[xii]. ההתמקדות שלו בוושינגטון מאז תחילת כהונתו נעשתה נקודתית עוד יותר: הוא הקפיד רק על היחסים עם הבית הלבן, וזלזל בפאואל בגלוי. לאחר הרס של בתים ברפיח שעורר כעס בעולם, אמרו אנשיו של פאואל לשגריר ישראל בוושינגטון דוד עברי שפאואל אמר לשרון דברים חריפים בעניין. עברי התקשר לירושלים, אבל בלשכת שרון איש לא ידע על מה הוא מדבר. לבסוף, אחרי בדיקה בתרשומות, קיבל עברי את התשובה, "כן, פאואל באמת אמר איזה משהו".

שלושה חודשים לאחר הביקור, כשחיסלה ישראל את סאלח שחאדה בהפצצה מהאוויר ויחד אתו נספו גם ארבעה-עשר אזרחים, בהם תשעה ילדים, התקשר השגריר דן קרצר לשרון בשעת בוקר, כשבוושינגטון עוד נמו את שנת הלילה. כשיתעוררו שם, אמר לראש הממשלה, הם עומדים להגיב בחריפות. שרון פרץ בצחוק.

איציק איתן ידע שהוא מוביל את חייליו למשימה סיזיפית. בסופו של דבר, אמר לקרובים אליו בפיקוד, הרי נחזור לנקודת ההתחלה. אנחנו יכולים להיכנס לשם ולעצור אלפי אנשים, אבל זה לא ישנה כלום. הרי בתוך חודשיים-שלושה הם יחזרו ויתארגנו, ושוב נצטרך להיכנס ולרדוף אחריהם. תסכולו של איתן היה כה גדול, עד שכאשר בנו, ששירת בגדוד נח"ל ליד רמאללה, ביקש לספר לו מה הוא רואה בשטח, אמר לו איתן "יותר טוב שלא תספר לי".

מול הלחץ של הכוחות בשטח, שהרגישו שהנה סוף סוף שולחים אותם להכרעה – אף כי איש לא הגדיר מה טיבה של ההכרעה הזאת – ביקש איתן בעיקר לפעול במתינות ולהימנע מנפגעים. היה עליו להתמודד עם לחץ כפול: מעליו רצה מופז לגרום לפלסטינים כאב, מתחתיו ביקשו המח"טים לנצל את הצלחותיהם כדי להשתלט על עוד שטחים. איתן ניסה לנווט בין כל הלחצים, מבלי להיקלע לאחד משני המצבים שיחייבו אותו לסיים את המשימה: הרג המוני בפלסטינים חפים מפשע או אבדות חמורות לצה"ל. בתגובה לדרישה האמריקנית להתחיל בנסיגה הוציא איתן את הכוחות מטול כרם ומקלקיליה, שתי ערים שהיו בעיניו חשובות פחות. מופז היה מתוסכל – שוב נותנים לפלסטינים לחמוק בלא מחיר.

התסכול של הפיקוד התמקד במחנה הפליטים בג'נין. במחנה הזה הייתה ההתנגדות המאורגנת ביותר, וחטיבת המילואים 5 שהוכנסה למחנה התקשתה להתקדם כמצופה. כוחות תגבור של גולני, הנח"ל והקומנדו הימי עדיין לא הכריעו את הקרב, והידיעות על אבדות פלסטיניות והרס רב החלו לחלחל החוצה. מופז המתוסכל התחייב בפני העיתונאים שהלחימה תושלם "עד סוף השבוע" (למעשה היא נמשכה כמעט שבועיים) ולחץ על איתן: תכניס לשם כלים כבדים, הורה, ותגמור עם זה. לך עם כל מה שיש לך. תירו טילים על כל בית, הוסיף הרמטכ"ל. התוצאה של הוראותיו ושל החשש של החיילים הייתה ירי בכמויות עצומות, על מחנה שאיש לא ידע כמה מיושביו נשארו בו.

איתן, למרות הירי הרב והלחץ של מופז, עדיין ניסה להחזיק את הרסן. תעבוד לאט לאט, אמר למפקד האוגדה אייל שליין, שקיבל טלפונים ישירים עם מסר הפוך מלשכת הרמטכ"ל. אני אגבה אותך. איתן ידע היטב שאם יקרה בג'נין אסון או שיהיו נפגעים רבים בקרב החיילים, יעמדו הוא ופקודיו בפני לחצים גרועים בהרבה מאלה שהפעיל מופז. בסופו של דבר, התממש בג'נין – ובה בלבד – התרחיש הגרוע ביותר.

ב-10 באפריל בבוקר נכנסו חיילי המילואים למארב מתוכנן, המקרה הכמעט יחיד של פעולה יזומה ומאורגנת היטב של הפלסטינים. שלושה-עשר קצינים וחיילים נהרגו. הידיעות הראשונות על המארב לוו בפניקה שניזונה משמועות: בעורף ידעו לספר שסגן הרמטכ"ל יעלון נהרג, וששר הביטחון בן-אליעזר לקה בהתקף לב למשמע הידיעה על מותו.

זו הייתה נקודת השבירה של איתן. אחרי שנה וחצי של התמודדות עם הלחץ מלמעלה לגבות מחיר, ועם תדמית ההססן והחושש שהתפתחה אצל מפקדי החטיבות הלהוטים לפעולה, גם אלוף הפיקוד המתון הרגיש שההיגיון כבר לא עובד. הוא דיבר בבהילות עם שליין. תצרף את כל הכוחות שיש לך, אמר, ותיכנס בהם באבי אביהם.

חצי שנה מאוחר יותר עמד איתן בפני נקודת שבירה נוספת, הפעם בעניין אחר שלוֹ התנגד בתוקף: הריסת בתים של משפחות טרוריסטים. מכיוון שהפיגועים נמשכו גם לאחר "חומת מגן", וצה"ל מצא את עצמו יוצא ונכנס לערים הפלסטיניות ללא תועלת אמיתית, שינה איתן את עמדתו והחל לתמוך בהריסת הבתים, אף על פי שהגיונו אמר אחרת[xiii]. רק מאוחר יותר, לאחר שאיתן כבר לא לבש מדים, הודה צה"ל (בדו"ח שחובר לבקשתו של יעלון) שבהריסת הבתים לא הייתה תועלת. אבל בזמן אמת עמד איתן כמעט לבדו בעמדתו במה שנוגע להפעלה מוגזמת של כוח, עד שגם הוא לא יכול עוד.

במהלך המבצע הגיע פאואל למוקטעה הנצורה, לפגישה עם ערפאת. עד כמה הייתה הפגישה לא רלוונטית היה אפשר ללמוד מהמראות שליוו אותה: זמן קצר לפניה הסיג צה"ל מעט את כוחותיו, כדי שתותחי הטנקים הישראלים לא ילוו את שר החוץ האמריקני בדרך לפגישה עם יו"ר הרשות הפלסטיני. החיילים גם טרחו לנקות מעט ולסדר את המתחם, שחלקו נהרס במהלך המצור שהיה נתון בו.

ערפאת היה בשלב הזה, כזכור, נצור ומבודד, והרשות לא הייתה אלא עיי חורבות ללא כל שליטה בנעשה. זו הייתה אחת הפעמים שבהן לדרישות האמריקניות ממנו לא הייתה משמעות, שכן היה ברור שהוא אינו יכול למלאן. אפילו פאואל הודה מאוחר יותר שלערפאת לא היה שום כוח לעשות דבר. זה לא מנע ממנו לזעום על המנהיג הפלסטיני. אם לא תעשה משהו, אמר לערפאת, לא תראה אותי כאן עוד.

למרות התחושה שהוא אינו מצליח בדבר, המשיך פאואל בביקור, נאחז בשיירי הכוונה להכריז על ועידה אזורית. הוא אף הכין נאום סיכום לביקור, והתכוון להודיע בו על כינוס הוועידה בזמן הקרוב. אבל הבית הלבן התערב: בלילה שלפני עזיבתו את האזור ניהלו פאואל ועוזריו שיחות מרתוניות עם קונדוליסה רייס ואנשיה. לכאורה נועדה השיחה לנסח סופית את הנאום, אבל ככל שחלפו השעות התברר שרייס מעבירה לפאואל מסר ברור מהנשיא: אל תנאם, ואל תדבר על ועידה. חילוקי הדעות בין מחלקת המדינה לבית הלבן, וחוסר הרצון המופגן של בוש ללחוץ על ישראל ולהרגיז את בסיס התמיכה הנוצרי, עלו סוף סוף על השולחן. בשלב מסוים אמר סגנה של רייס, סטיב הדלי, את המשפט המפורש: אנחנו פוחדים לאבד את הישראלים. כשדווחו הדברים לפאואל, הניד שר החוץ את ראשו בייאוש. לאן בדיוק הישראלים ילכו, אמר.

ביום העצמאות של ישראל כינס פאואל מסיבת עיתונאים. תסכולו ורצונו לצאת כבר מהאזור היו כה עזים, עד שלא יכול לחכות אפילו עד שהחג ייגמר. מה שנאמר בה היה הד קלוש לנאום שתכנן. הוא לא הכריז על ועידה אזורית, ולא דיווח על התקדמות מדינית כלשהי. אפשר להכריז על הפסקת אש, אמר, אבל לא תהיה לה שום משמעות. אחד מהישגיו, הוסיף, היה שקיבל משרון לוח זמנים לנסיגה ישראלית מהערים הפלסטיניות, שלא היה קיים לפני שהגיע. הנסיגה, מיותר לציין, לא הושלמה גם זמן רב אחרי שפאואל עזב את האזור.

ההשפלה של פאואל טרם הסתיימה. לפני צאתו עוד נקלע לסיטואציה משונה, שרק מעידה עד כמה היה מנותק מכל השפעה שהיא ולא ממש הבין איפה הוא נמצא. באחת משיחות הטלפון שלו עם שרון שאל פאואל את ראש הממשלה אם הוא מתכוון לפגוע בערפאת. לא כל עוד אתה פה, השיב שרון, שבשלב הזה לא טרח במיוחד להקפיד על ניסוחים זהירים. פאואל נדהם: מה שהבין מדבריו של שרון היה שאחרי שיֵצא מן האזור ישראל מתכוונת לפגוע בערפאת. הוא דיווח על השיחה לבוש, וזה התקשר לשרון ושאל אותו מדוע אינו נותן לשר החוץ שלו לצאת. רק אחרי שראש ממשלת ישראל, שלכאורה עמד באותם ימים בלחץ אמריקני אדיר, נתן לפאואל את אישורו ששלומו של ערפאת אינו תלוי במקום הימצאו של שר החוץ האמריקני, יכול היה פאואל סוף סוף לנסוע הביתה.

בשובו לארה"ב ניסה פאואל לשמור על כבודו. הוא חזר והבטיח ועידה בין-לאומית בקיץ, אף על פי שהיה ברור שהרעיון מת באיבו. דבריו טבעו בנחשול האדיר של תמיכה בישראל בבית הלבן ובקונגרס. הפור האמריקני נפל, ואיש לא קרא מאותו רגע תיגר על נטייתו הברורה של הנשיא. כשהזכיר שר החוץ בשובו את ההתנחלויות, מיהרה רייס לתקן אותו ואמרה: "ההתנחלויות אינן כרגע הבעיה, אלא הטרור."

גם שרון הבין מביקור פאואל שהעורף האמריקני בטוח ואיתן. הוא חש שהוא משוחרר סופית מאימת בינאום הסכסוך, ושגם האמריקנים השתכנעו לחלוטין באשמתו של ערפאת, וקרובים להשתכנע בכך שאין שום סיכוי להזיז אותו לקראת פתרון כלשהו.

תוצאותיו של מבצע "חומת מגן" ברמה הצבאית היו רחוקות מלהרשים. צה"ל אמנם הרג כמאתיים וחמישים פלסטינים, רבים מהם חמושים, וחיסל או עצר כמה מראשי ארגוני הטרור בערים מסוימות, אבל כפי שצפה איציק איתן מראש, בתוך שבועות צצו חוליות חדשות תחת אלה שחוסלו. פנקסי השב"כ התמלאו בשמות חדשים של מבוקשים.

הכאוס שבו נתקלו הכוחות רק מעיד עד כמה הייתה פעילות צה"ל כולה נטולת הקשר ומטרה של ממש. הציבור בישראל שמע על מבצע צבאי, והניח שיש מאחוריו תכנון ויעדים. בפועל סרקו כוחותיו של כוכבי בשכם יותר מ-80% מבתי העיר, נשענים על הערכות סטטיסטיות ומידע קלוש, וגרמו הרס סביבתי רב שהעצים את חרונם של אלפי פלסטינים. הם גם לא עצרו את הטרור: במהלך המבצע עצמו נהרגו קרוב לארבעים אזרחים ישראלים בפיגועי התאבדות, וגם אחריו המשיכו כוחות צה"ל לרדוף אחרי מתאבדים.

בשטח החלה להיווצר אנרכיה. אפילו מפקדי היחידות, אלה שחוללו את השינוי ודחפו את המטכ"ל לפעולה תוקפנית, החלו לשאול מה התכלית של הכיבוש מחדש של השטחים. בשיחות מפקדים נשאלו השאלות שמיעטו לצאת החוצה: ואם נעצור עוד מאתיים איש, מה יקרה? לאן אנחנו הולכים מפה?

ביקורת אחרת התייחסה לעובדה שישראל תקפה ביהודה ושומרון, אף על פי שמתכנני הפיגועים ומשַלחיהם ישבו בעזה. רוב הפיגועים עד אפריל 2002, ובהם רוב פיגועי התופת הקשים בתוך ישראל, נבעו מהנחיות וידע של ראשי המנגנון הצבאי של החמאס, ואלה לא ישבו כלל בגדה.

הרעיון למבצע רחב ידיים בעזה עלה ונדחה כמה פעמים. בתחילה הייתה החלטה שכל עוד המאמץ העיקרי מרוכז בערי הגדה אסור לפתוח חזית שנייה, ואחר כך היה חשש מפעולה גדולה במרחב העירוני הצפוף של הרצועה. שרון, שעזה הייתה קרובה ללבו, דחף בדיונים למבצע צבאי גדול, אבל בלב ולב: אלמוג ומפקד האוגדה ישראל זיו שכנעו אותו ללא בעיות מיוחדות שלמבצע כזה יידרשו מספר רב של חטיבות, הרבה יותר מסדר הכוח שעמד לרשות הצבא. כמו בשאלת חיסולו של ערפאת, לא העידו שפת הרמיזות והלשון הכפולה של שרון אם אכן רצה במבצע שכזה ואנשי הצבא אכן שכנעו אותו אחרת, או שרצה להצטייר כמי שרוצה לתקוף וברגע האחרון בולמים אותו. כך או כך, איש לא דחף באמת למבצע בעזה והוא אכן לא התבצע.

בשני מישורים יכול שרון לרשום לעצמו הצלחה גדולה. האחד היה הזירה הבין-לאומית. ישראל ניצלה בתבונה את המסמכים הרבים שנפלו לידיה במהלך "חומת מגן". אמ"ן, שעבר כבר מזמן את שלב הפקפוק בנוגע למעורבותו בהסברה, הקים אתר אינטרנט שהפיץ את המסמכים ופירש אותם, וסיפק את התשתית למהלך הסברתי נרחב שהציג את הרשות כיישות מושחתת, נגועה בטרור וחסרת סיכוי בצורתה הנוכחית[xiv].

המישור השני הוא ההסכמה הפנימית. כפי שצפה, הציבור התלכד סביב גיוס המילואים והיציאה להתקפה. חיסולה של הרשות הפלסטינית והשפלתו של ערפאת מחקו חלק גדול מהסתירות הרגשיות שהציבור היה נתון בהן במהלך שנות אוסלו. האויב היה שוב אויב, צה"ל היה כובש, ואריק עמד ליד ההגה.


[i]  ריאיון של המחברים עם גנרל אנתוני זיני, 22.5.04

[ii]  27.3.02

[iii]  "לא עוצר באדום", ספרו של העיתונאי עוזי בנזימן על אריאל שרון

[iv]  במפגש עם כתבים צבאיים ב – 10.3.02 דיבר מופז בשביעות רצון על כך שלפלסטינים היו 200 הרוגים בימים האחרונים. "כשיורד גשם שני הצדדים נרטבים", הסביר מופז.

[v]  כאמור, העיתונאי אמיר אורן פרסם את הסיפור ב"הארץ".

[vi]  ב-1.3.02 עמד שיעור שביעות הרצון מאריאל שרון, על 42% בלבד. נתניהו הוביל על שרון ב – 10% ובקרב מצביעי ימין הפער עלה ל – 27%!. ב–15.3.02, שבועיים לאחר מכן, ירד שרון ל-35%, השפל הקשה מאז החל לכהן. ב-1.5.02, חודש אחרי שיצא ל"חומת מגן", אריק שרון הוא שוב מלך ישראל. שרון המריא ל-68% שביעות רצון, עלייה של 30%. בסקר הזה הוא כבר ניצח את נתניהו ב – 18% בכלל הציבור   וב-9% בקרב מצביעי הימין. מקור הנתונים: סקרים של "מעריב" – "MARKET–WATCH".

[vii]  30.3.02

[viii]  בסקר של רשת CBS, שפורסם ב-4.4.02, אמרו 63% מהאמריקנים שהתגובה הצבאית של ישראל מוצדקת.

[ix] תחילת מרץ 2002

[x] השבועון "טיים" פרסם ב-6.5.02 כי ביום שיצא פאואל למזרח התיכון נשלח לבוש מכתב חתום בידי קבוצה של פעילים רפובליקניים בולטים בראשות גארי באואר וג'רי פולוול, בקריאה "הפסק את הלחץ על שרון לסגת". על פי הפרסום, יועצי בוש הזדרזו להתקשר לפולוול והבטיחו לו שבוש עומד מאחורי שרון. יום לפני שפאואל יצא נפגש מנהיג הרפובליקנים בסנאט, טרנט לוט, עם הנשיא בוש ואמר לו כי הרפובליקנים מצויים בלחץ גובר והולך לאפשר לשרון לסיים את המבצע.

[xi] ראו גם בספרו של העיתונאי בוב וודוורד,  ""PLAN OF ATTACK, עמוד 149.

[xii]  אנשיו של שרון נהגו לומר על פאואל שהוא "לא רלוונטי", ברמיזה להכרזה של ממשלת ישראל על ערפאת כ"לא רלוונטי".

[xiii]  ב-29.3.02, ערב חומת מגן, אמר האלוף איתן בריאיון ל"מעריב": "לא ראיתי הוכחה שפעולות כאלה מרתיעות אחרים מביצוע פיגועים נוספים. נניח שפגעת בבית של מחבל. מהר מאוד יפצו את משפחתו ויבנו לה בית חדש ואתה רק גידלת לעצמך עוד משפחה של שונאים. אני לא רואה משהו מועיל בפעולות מהסוג הזה." כעבור חמישה חודשים שאל אותו העיתונאי אלכס פישמן ב"ידיעות אחרונות": אתה מאמין שהריסת בתים תעזור לשבור את הצד השני? "אם נרכז מאמץ ונהרוס במסה זה יכול להצליח." מה זאת אומרת 'במסה'? "יש למעלה ממאה מתאבדים. אחרי כמה עשרות בתים הם יכולים להגיע להכרה שהסביבה שלהם נפגעת."

[xiv]  אמ"ן גם העביר מסמכים לעיתונאי רונן ברגמן, מסמכים ששימשו אותו בספרו "והרשות נתונה", שתיאר איך נהפכה הרשות הפלסטינית ל"פס ייצור של שחיתות וטרור".

תגובה אחת על “פרק 14 – מי רוצה להיות אריק

  1. Pingback: הקפצת תרגול מאת גל פרל | על הכוונת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.