פרק 24 – בימוי ניצחון

בקיץ 2003, בעוד אבו מאזן נאבק על מעמדו כראש הממשלה הפלסטיני, הלך ראש החטיבה לתכנון אסטרטגי באגף התכנון, עיבל גלעדי, אל הרמטכ"ל בוגי יעלון. גלעדי – יהיר, מהיר דיבור, מיטיב להתנסח –  נחשב ל"ראש הגדול" של צה"ל. הוא היה אמון על הז'רגון המסובך וצירופי המילים המתחכמים שנעשו לנכס צאן הברזל של כל מי שרצה להיות מישהו בצבא. גלעדי תבע אבהות על מונחים כגון שק"ר (שדה קרב ריק), תיאור של שדה הקרב המודרני שעשה רושם רב על שומעיו. המסר שלו ליעלון, לעומת זאת, היה פשוט: בואו נודה על האמת, ניצחנו.

לפני שנה, אמר גלעדי, אמרנו שאם יהיה אבו מאזן לראש הממשלה הפלסטיני ויתחיל ברשות תהליך של רפורמות, גם אנחנו נתחיל לזוז[i]. הנה זה קורה, בדיוק כמו שרצינו. שלושים אלף חיילי המילואים השיגו את מה שלשמו התגייסו. ניצחנו, בואו נגיד את זה ונתחיל לעשות מה שאמרנו שנעשה כשננצח.

לגלעדי היה גם, כמובן, מושג חדש לתיאור התהליך: דימוי ניצחון (שאחר כך התחלף ב"בימוי ניצחון"). מכיוון שהקרב הוא על התודעה, אמר ליעלון, צריך לדמות בתודעה מצב של ניצחון, כדי שאפשר יהיה להפסיק. זו הייתה גרסה חדשה, משופצת ומעודכנת, של האמירה הישנה של הסנטור אייקן מימי וייטנאם: בואו נצא משם ונגיד שניצחנו. גלעדי תמך גם בחלק הפיזי של המשוואה – אחרי שנכריז על ניצחון, כדאי לצאת מן הערים הפלסטיניות בהקדם.

באותם ימים מלאה שנה לכהונתו של יעלון. הוא נפגש פעמיים עם נציגי התקשורת: בתדרוך כתבים צבאיים, ובריאיון נרחב למוסף סוף השבוע של ידיעות אחרונות. בתדרוך דיבר יעלון על הסיכוי לסיום האינתיפאדה וחזרה לתהליך המדיני, לאור בחירתו של אבו מאזן. כשנשאל אם הוא רואה בכך ניצחון, השיב "ודאי"[ii]. פליקס פריש, הכתב הצבאי של אתר YNET, שלא נכח בתדרוך[iii] ולא היה מחויב לכללי האוף-רקורד שנקבעו בו, פירסם את הדברים בשמו של הרמטכ"ל, ולא לגמרי כפי שבוגי התכוון. מבחינת ישראל מדובר בניצחון, הייתה הכותרת שלו.

בריאיון בידיעות אחרונות פיתח יעלון את הטיעון של גלעדי, ודיבר על מצב שבו שני הצדדים יכולים  לטעון שהשיגו את מטרותיהם. בסיפור שלהם הם ניצחו, אמר יעלון, בסיפור שלנו אנחנו ניצחנו. שני העיתונים הגדולים, שחיפשו כותרת יותר מאשר הסבר מפורט של המסר הסבוך, רקחו מן הכותרת של פריש ומן הריאיון במוסף כותרת של מילה אחת, בשם הרמטכ"ל: ניצחנו.

יעלון רתח. הוא הרגיש במלכוד: אם ילך ויסביר שזה לא בדיוק מה שאמר, תהיה הכותרת "הרמטכ"ל: לא ניצחנו". איך הם עושים את זה, אמר למקורביו. עורך "מעריב", אמנון דנקנר, אמר לי במפורש שהוא מבין שלא לזה התכוונתי, אבל בכל זאת זו הכותרת. חוש הצדק של יעלון שוב ספג מכה קשה. הפעם לא היה ספק שהצדק היה אתו, מה שרק חיזק את הרגשתו הקבועה, שהוא נפגע פעם אחר פעם על ידי ספין מכוון של אחרים, המעקמים את דבריו[iv].

המבוכה של הרמטכ"ל נעשתה קשה במיוחד כעבור שבוע, כשמחבל מתאבד התפוצץ באוטובוס אגד בשכונת מאה שערים בירושלים, וקטל 23 בני אדם, מתוכם שבעה ילדים. זה מה שקורה כשהרמטכ"ל מכריז על ניצחון, אמרו ישראלים רבים לעצמם, אף על פי שהציטוט המדויק מדברי יעלון לא כלל הכרזה כזאת.

אבל אף על פי שנעשה ליעלון עוול תקשורתי, דווקא התיאור הפשטני הלם במידה רבה את התחושה שלו ושל צה"ל באותם ימים. ישראל השיגה את מטרותיה, אמר יעלון. החמאס זחל להפסקת האש, ערפאת מבודד ומאבד בהדרגה את כוחו להרע, הפלסטינים מבינים שדרך הטרור לא תצלח. בימוי או דימוי, ספין או כשל תקשורתי, יעלון ראה לפניו מציאות שאין להכחישה.

גם כשעשה מאמץ להסוות את תחושת הניצחון הזאת, לא היה אפשר שלא להרגיש בה. "יש סיכוי גדול שממרחק של זמן נוכל להסתכל על הימים האלה ולומר: "אלה היו הימים האחרונים לאלימות," אמר ביולי 2003 בביקור בחטיבת עציון. "אני לא מדבר על ניצחון. אני מדבר על הכרעת העימות. כאשר יש הנהגה שמגייסת את הרחוב נגד הטרור, זאת הכרעה". הוא החזיק בדעה הזאת כבר זמן מה. בדצמבר 2002 כבר אמר בקבינט ש"ישראל עשויה להגיע לניצחון מוחלט בעתיד הקרוב, לאור הלחץ הבין-לאומי שגדל על הרשות הפלסטינית".

יותר מכל אדם אחר, האיש שיצר את הצורך בבימוי ניצחון היה לא אחר מאשר בוגי יעלון עצמו. מונע על ידי תפיסת הצדק הקנאית שלו, שמעולם לא הניחה מעט מהמחצב הנדיר הזה למישהו אחר, היה יעלון מאז תחילת העימות המגדיר הגדול של מטרות המלחמה, שהפכו בפיו לתנאי כניעה לעם הפלסטיני. שרון התגלגל מטקטיקה לטקטיקה; מופז הפעיל כוח; הממשלות שבאו והלכו לא היו מסוגלות לתת לצבא הנחיות של ממש, שיגדירו על מה הוא נלחם, ובהתאם מה ייחשב לו להישג. יעלון לא היסס לקחת על עצמו את המעמסה הכבדה הזאת.

מתחילת הלחימה הגדיר את המערכה במונחים היסטוריים: זו הייתה המלחמה החשובה ביותר מאז מלחמת העצמאות, והניצחון בה יוגדר במונחים שנשמרו עד כה לתבוסתן של גרמניה ויפן במלחמת העולם השנייה. הוא יהיה לא פחות משינוי תודעתו של עם שלם, גמילה תרבותית עמוקה מן הטרור. זו הייתה ה"צריבה התודעתית" שעליה דיבר: הפלסטינים היו חייבים ללמוד, בדרך שתיחרת בתודעתם לעולם, שלא ישיגו דבר בדרך הטרור – ולהסתלק ממנה לעד.

תיאור המציאות של יעלון היה מוחלט, ללא סדקים, ורוב שומעיו הישראלים התעלמו לא רק מן ההכללות הגורפות בדבריו אלא גם מן העדויות הסותרות מן השטח. בעיניו, התלמידים שהלכו להפגין בימים הראשונים של האינתיפאדה עשו זאת לא כביטוי לזעם אלא מפני שאיימו עליהם, כחלק מן הטקטיקה של ערפאת. רק מעטים שאלו איך ייתכן שאיימו יחד על עשרות אלפי אנשים שיצאו להפגין. התאוריה הסדורה של יעלון נתנה הסבר פשוט ונוח מבחינה פסיכולוגית לאירועים המבלבלים, וסייעה לעצב את הנרטיב הישראלי הקשיח.

יעלון לא היה הראשון שהישווה את ערפאת לנאצים – בגין ושרון קדמו לו בהשוואה בין המנהיג הפלסטיני להיטלר – אבל הוא החיל את ההשוואה הזאת על ההנהגה הפלסטינית כולה. כשטענו נגדו שאין הוכחות להוראה ברורה של ערפאת לעשות פיגועים, הייתה התשובה הקבועה שלו השוואה עם ספרו של יגאל עילם "ממלאי הפקודות", שעילם טען בו שמעולם לא היה צורך בהוראה כתובה של היטלר לגבי הפתרון הסופי של שאלת היהודים, כי כולם ידעו למה הוא מתכוון. כשם שבגרמניה של  אחרי המלחמה כל מי שנגע בנאציזם היה פסול, חזר יעלון ואמר, כך יהיה גם ברשות הפלסטינית: כל מי שידיו טבלו בטרור לא יוכל להמשיך ולהנהיג אחרי הניצחון הישראלי. המסר המובלע היה שעם האנשים האלה, כמו עם הנאצים, אין מה לדבר ואין על מה לדבר. צריך להילחם בהם עד כלות.

בעיני יעלון, הניצחון תבע גם מישראל שינוי תודעה. הוא ראה בעיני רוחו חזרה לאתוס הטהור של פעם: מדינה שאמונתה ברורה, דעתה אינה מסוכסכת בנרטיבים ואזרחיה יודעים שאתם הצדק, פשוט מפני שזה כך. כל מי שראה דברים אחרת היה לא פחות מאשר בוגד: "הטעות הישראלית בעימות הזה היא הוויכוחים המטופשים (אם הכוח המופעל נגדנו) נשלט/לא נשלט," אמר בריאיון כבר בחודשים הראשונים ללחימה. "לצערי אני שומע גורמים ישראלים שמספרים את הסיפור הפלסטיני."[v]

יעלון התעלם מכל הטענות הנגדיות, לרבות אלה שעלו מתוך המערכת עצמה. את הדו"חות שהוכנו במחלקת המחקר של אמ"ן וטענו שערפאת אינו שולט באירועים פטר בנפנוף יד. השב"כ, שטען אותו דבר במהלך הוויכוח הגדול בראשית הלחימה, היה שבוי בעיניו בתפיסות העבר. גם אחרי שקיבל לידיו את החקירות של בכירי התנזים, שנתפסו במבצע "חומת מגן" ואישרו בחקירותיהם  שהעימות פרץ ללא כל שליטה מרכזית, לא השתנתה דעתו של יעלון.[vi]

בהדרגה, בעיקר אחרי שנעשה לרמטכ"ל, החל יעלון לזהות לא רק את צה"ל, אלא גם אותו עצמו, עם הצדק הישראלי. מי שפגע בו פגע בצה"ל, ומי שפגע בצה"ל פגע במדינה. עם כניסתו לתפקיד התראיין שוב ל"הארץ"[vii], ואמר: "התקפה על הרמטכ"ל היא דבר אטרקטיבי בתקשורת הישראלית, והחברה הישראלית תשלם על כך מחיר, כי הפלסטינים ינצלו זאת כדי לומר שלצבא יש מדיניות משלו. האיום הפלסטיני הוא איום קיומי, דמוי סרטן. אנחנו דוד והם גוליית, כי עליהם אין איום קיומי ועלינו כן". הקישור בין ההאשמה שכל מי שמפקפק בצדק הישראלי המוחלט תוקע סכין בגב האומה לבין חוסר הלגיטימיות של התקפה עליו היה בעיניו מובן מאליו. באופן טבעי, נוספה לכך גם אמירה חוזרת ונשנית לפיה כל נסיגה, כל מראית עין של ויתור, כל פקפוק בצדק של כל הפעלת כוח הם חבלה חמורה במאמץ המלחמתי.

העובדה שהחברה הישראלית סירבה להכיר כאיש אחד בצדק המוחלט של דבריו גרמה ליעלון תמיהה קשה, מלווה בעלבון גדול. העלבון הזה היה שמור לדברים קטנים כגדולים: העליב אותו מי שסילף את דבריו (וזה קרה תמיד בכוונה, לא מפני שהתבטא בפורום הלא נכון או בצורה הלא נכונה); העליב אותו מי שקרא לו כוחני, ומי שטען שאינו מבין שלתפקיד הרמטכ"ל יש חלק פוליטי. העליב אותו מי שפקפק ביעילות או במוסריות של צה"ל, אפילו אם בא המפקפק מתוך מתוך המערכת עצמה: בכל פעם שקצין בכיר הביע זעזוע ממקרים של ירי מוגזם או הרס בתים, אמר יעלון "אם אנחנו מדברים ככה, מה לנו כי נלין על התקשורת או על הערבים." כשבא אליו אחד מאנשי לשכתו, וסיפר לו שבנו של קצין בכיר, שבעצמו שירת כקצין ביחידה מובחרת, מבקש לפגוש אותו באופן פרטי כדי לספר לו על הוראות פתיחה באש שהיו חמורות בעיניו ומקרים אחרים של התנהגות לא מוסרית, הביע יעלון נכונות להיפגש עם הקצין – אבל לא מצא לכך פנאי.

שנה מאוחר יותר העליב אותו מי שטען שלא נהג במפקד אוגדת עזה שמואל זכאי כראוי, כשהדיח אותו מן הצבא – והעליב אותו מי שהישווה את התנהגותו בפרשת זכאי לדרך שבה נהג בו שאול מופז כשלא האריך את כהונתו, כמה חודשים אחר כך.

עלייתו של אבו מאזן הייתה בעיני יעלון הוכחה, שתאוריית "הצריבה התודעתית" שלו עומדת להצליח. אבו מאזן תקף את האינתיפאדה החמושה מראשיתה, גם בימים שבהם תמך כל העם הפלסטיני בשאהידים. הוא אמנם לא נבחר לראש ממשלה בבחירות חופשיות אלא מונה בלחץ האמריקנים והאירופים, אבל עצם העובדה שהוא יהיה הדמות המוכרת, שתחזיר לפלסטינים את הלגיטימציה בעולם, תשדר מסר שלא יהיה אפשר להתעלם ממנו.

ערפאת היה השטן הגדול, המתעתע ומבלבל התודעה בעולמו של יעלון – ואבו מאזן היה התקווה הלבנה הגדולה. נוהגו השקט, התדמית המסודרת שלו, האזרחות המובהקת שעלתה ממראהו וסגנון גיבורו, כל אלה עלו בקנה אחד עם היריב שקיווה בוגי לראות במקום ערפאת. כדרכו, הלך עם האמונה הזאת עד הסוף. אבו מאזן לא רק התנגד לטרור, אלא הפך בעיניו לאנטי-תזה לכל דבר שערפאת סימל. הוא יהיה מוכן לוותר גם על זכות השיבה, אמר יעלון כשנבחר אבו מאזן לראשות הממשלה, מתעלם לנוחותו מהעמדות הנוקשות שנקט אבו מאזן במהלך המשא ומתן עם ישראל, כולל בוועידת קמפ דייוויד.

אחרי נפילתו של אבו מאזן חש יעלון פגיעה כמעט ברמה האישית. משהו שהאמין בו בכל מאודו נכשל, והוא הרגיש שהיה מי ששם רגל לתקווה ביודעין. כדרכו, החליט להסביר – וכפי שקרה לו לא פעם, ההסבר נעשה לפרשה בפני עצמה. הוא כינס שלושה פרשנים – נחום ברנע, חמי שלו ועוזי בנזימן – לשיחת רקע[viii]. השיחה נועדה לספק רקע לטורי הפרשנות שלהם ביום שישי – כלומר שהדברים לא יצוטטו באופן ישיר ואף לא מפי מקור צבאי בכיר, אלא יובאו כתובנה של הכותבים עצמם. אבל הדברים שאמר היו פיתוי גדול מדי. הוא תקף את הדרג המדיני, ובעיקר את מופז, על הקשיחות שגילה כלפי אבו מאזן. רמטכ"ל התוקף את שר הביטחון הוא חדשה גדולה מכדי שתחזיק מעמד שלושה ימים, או תוצג כדעתו של כותב כזה או אחר. למחרת פרסם ברנע את הדברים בכותרת ענק ב"ידיעות אחרונות" מפי "מקור צבאי בכיר", שהיה ברור מיהו.

לילה לפני פרסום הכותרת התקשר ברנע ללשכתו של מופז לקבל תגובה. יועץ התקשורת של שר הביטחון, אלי קמיר, הבין את גודל הברוך המתרגש, והתקשר בבהילות ללשכת הרמטכ"ל. איש לא חשב שם שצריך להתערב, ואולי לרכך את התוכן[ix]. בבוקר זימן מופז הזועם את יעלון למשרדו. הרמטכ"ל בסיור, נאמר לו. שיעזוב הכול ויגיע לכאן מיד, אמר מופז, ויעלון אכן הגיע. השיחה ביניהם הייתה קשה. ניכר ביעלון שהוא עדיין מתקשה להבין איך קרתה לו המעידה התקשורתית.

האמת הייתה שיעלון התמחה בסוג כזה של תדהמה. לא אחת כינס עיתונאים לשיחות, ואחר כך הביט בהשתוממות על הכותרות שיצאו מדבריו. הוא הרי רק רצה להסביר, כדי שיבינו. את המילים "ספין" ו"אייטם" סינן בין שיניו כמי שנוגע בדבר פיגול. למה אין מילים עבריות למונחים האלה, אמר למקורביו, כאילו הוא יודע את התשובה – עברית היא פשוט שפה טהורה מדי לפעולות זדוניות שכאלה. לדוברת צה"ל ירון אמר שלא לתדרך עיתונאים מאחורי גבו, חלק בלתי נפרד מעבודתו של כל דובר. ירון, שהבינה את הנזק שיעלון גורם לעצמו, המשיכה בעבודתה למרות ההוראה המוזרה.

עם הזמן החל יעלון גם להבין את התועלת שבדבר: יום-יומיים דיברו כולם על איך שהרמטכ"ל מדבר, ואחר כך מה שנשאר בזיכרון היה ששר הביטחון או ראש הממשלה באמת לא בסדר, כי הרמטכ"ל אמר. למרות ההצטנעות התמידית, היה יעלון מודע היטב ליוקרתו של התפקיד שבו נשא, ולכך שהציבור תופס את הרמטכ"ל כבעל מקצוע נאמן וקנאי לביטחון ישראל, ואת הממונים עליו כפוליטיקאים שרק הישרדותם והצלחתם האישית לנגד עיניהם. הדבר היחיד שלא לקח בחשבון היה תגובתם של הממונים עליו ובמיוחד מופז.

באותם ימים חצץ רק קיר לא עבה אחד בין לשכת הרמטכ"ל ללשכת שר הביטחון, באותה קומה ממש. מופז הגיע ללשכה שמעבר לקיר ארבעה חודשים בלבד אחרי פרישתו מן הצבא, ולכאורה היו יחסיו עם יעלון אמורים להתחיל ברגל ימין. אחרי הכול, יעלון היה מועמדו הברור של מופז לרשת אותו, ומופז סייע רבות לפסילתו של מתחרהו עוזי דיין. אבל לא כך קרה. עד מהרה התגלעו חיכוכים בין הרמטכ"ל לשעבר למי שהיה סגנו. יעלון הבין מה קורה: מופז לא יודע לשחק במגרש הפוליטי, אמר בחוגים סגורים, ולכן הוא בא לשחק במגרש שלי. הוא מנסה להיות רמטכ"ל-על, וזה לא ילך.

היה, כמובן, צדק רב באמירה הזאת. מינויו של מופז, בלי קשר לכישוריו האישיים, היה דוגמה קיצונית במיוחד להיעדרן של חומות סיניות בין הצבא לבין המערכת האזרחית, האמורה לפקח עליו. לא זו בלבד שמופז היה חסר כל ניסיון אזרחי ומוּנע בתחושה שהוא רמטכ"ל טוב יותר מסגנו לשעבר; אלא למשרד הביטחון לא היו כל מנגנונים משל עצמו, בוודאי במה שנגע לניהול המלחמה. הוא נשען על המודיעין של אמ"ן, על הניתוח של אגף התכנון הצה"לי, על האופציות שהציע אגף המבצעים, על ההמלצות של הרמטכ"ל.

כשאישר מופז את המלצותיו, הרגיש יעלון שמופז לוקח את הדברים שסוכמו בעבודת המטה של הצבא והוצגו על ידו לשר, חותם עליהם והופך אותם להחלטות מיניסטריאליות. כשמופז התנגד, הרגיש יעלון שהוא פוגע בו אישית, מבלי שיהיה לו בסיס עובדתי לעשות זאת. עד מהרה נעשו היחסים בין הלשכות לקשים. בימים של פואד בן-אליעזר ומופז, אמר חבר מטכ"ל, היה מופז יושב בגבו אל השר ובז לו בגלוי. עכשיו כולם מתנהגים בנימוס, אבל המצב האמיתי גרוע עוד יותר.

מופז מצא את עצמו במצב מוזר: לכאורה, קודם במהירות מסחררת וחסרת תקדים לתפקיד המיניסטריאלי הבכיר ביותר מתחת לראש הממשלה, זמן קצר בלבד לאחר שפשט מדים. מעשית, לא היה לו כל כוח פוליטי משל עצמו. הוא כעס על שרון כשזה הכריז על בחירות במועד, שבגלל תקופת הצינון הקבועה בחוק מנע ממנו להיבחר לכנסת, אבל הכעס לא עזר לו: מעמדו כפוליטיקאי מתחיל ואפילו כשר ביטחון היו תלויים לחלוטין בראש הממשלה. ניסיונותיו לשנות את המצב הזה על ידי תרגילים בדבר מועד שחרורו המדויק או משחקים בלוח השנה העברי והלועזי עלו בתוהו.

שרון, שהמצב היה לו נוח במיוחד, לא התקשה להבטיח למופז שיישאר שר הביטחון גם אחרי הבחירות, וגם אם תוקם ממשלה עם מפלגת העבודה. אבל במקום לתת למופז תחושת ביטחון ומרחב משל עצמו, ההבטחה הזאת קיבעה עוד יותר את תלותו בראש הממשלה. בלי שרון הוא היה חסר מעמד, וכל המניות שצבר כרמטכ"ל ויוקרתו הציבורית שועבדו לאיש שהבטיח לו את מישרתו. הוא התמנה לשר הביטחון של שרון, לא פחות מאשר לשר הביטחון של ממשלת ישראל. בדיוק כמו ששרון רצה, האיש בעמדה השנייה בחשיבותה במערכת המדינית-ביטחונית לא יכול היה לזוז ימינה או שמאלה מהקו שהיתווה. בלשכת שרון החלו לכנות את מופז מאחורי גבו "הקמב"צ": קצין המבצעים, המבצע את רצונו של המפקד בלי לשאול שאלות ובלי לגרוע או להוסיף דבר.

וכפי ששרון רצה, עיקר מרצו של שר הביטחון הופנה למגרש שבו חש שהוא יודע לשחק: ממנו ומטה. התנהגותו האישית של מופז, שכדרכו לא טרח לעדן את דרישתו שהדברים ייעשו כרצונו, לא שיפרה את המצב. בישיבה הראשונה של השר החדש עם המטה הכללי, הודיע מופז שבקרוב יהיה סבב מינויים גדול. יעלון, שההודעה לא תואמה אתו, זעם: מופז לא טרח אפילו להעמיד פנים שהוא מתכוון להתייעץ עם הרמטכ"ל, אלא נהג כמי שממשיך מאותו מקום שבו היה עד יולי.

מופז היה משוכנע שהרמטכ"ל הוא האיש החזק ביותר במדינת ישראל. עתה, כשר ביטחון, נעדר את מקורות העוצמה האלה, ונתקל בעולם אזרחי שאותו לא הכיר. הפוליטיקה נראתה לו כמו קן נחשים, שבו אדם שזה מקרוב בא צריך בעיקר לשמור על עצמו. הוא נמנע מהתבטאויות מעוררות מחלוקת, ושמר על העמדות הבטוחות של יד חזקה מול הפלסטינים ושל דגש על אחדות. עמדו לצדו היוקרה של התפקיד ותמיכה חזקה של קהילת יוצאי פרס, שראתה בו בן העדה שעלה לגדולה, אבל הוא התקשה לפרוץ הלאה. מלאכת ההסתחבקות עם חברי מרכז הליכוד לא באה לו בקלות.

המקום היחיד שבו חש בנוח היה המטכ"ל. הוא הכיר את כולם, חלקם חבו לו את ישיבתם בפורום, ושם היה יכול להפעיל את עוצמתו מתוך ידיעה מה עובד ומה לא. היושבים בחדר גם הם נזהרו מאוד: שר הביטחון הזה, ידעו, לא יהסס להשתמש במלוא כוחו נגד מי שלא ימצא חן בעיניו – והוא מוחק אנשים במהירות.

ערב המלחמה בעיראק סירב מופז לשתף בדיוני ההסברה את דוברת צה"ל רות ירון. ירון הייתה מנאמניו הקרובים של יעלון, ומופז כעס על דברים שאמרה, שהוא פירש אותם כביקורת. שיתופה של ירון בפורומים התחייב: היא עמדה בראש מערכת הדוברות הצה"לית, הגוף הראשון שהאזרחים נושאים עיניהם אליו בעת משבר וסכנה. אבל מופז לא רצה לראות את ירון, וזהו. בסופו של דבר מונה עמוס גלעד ל"מסביר הלאומי", תפקיד שלא הלם כלל את תכונותיו: גלעד היה אמנם סמכותי וידען, אבל נטייתו לפסיקות נחרצות והטון הרועם שלו, שהיה יעיל כל כך בתדרוכי מודיעין לדרג המדיני, לא היו מה שהציבור נצרך לו במקרה של התקפת טילים על ישראל. נוסף על כך, נדרשה מערכת דובר צה"ל, בראשות ירון הפגועה, לעבוד עבור גלעד – גורם חיצוני לא מוכר ולא רצוי. למופז כל זה לא היה אכפת.

מופז הוא אדם זהיר מאוד בעניינים שאינם מוכרים לו. עוד בימיו בצבא ניכר הבדל בין התנהגותו בנושאים מבצעיים, שאותם הכיר היטב מניסיונו, לבין נוהגו כראש אגף התכנון, אחד מארבעת תפקידי האלוף שדרכם חלף בסערה עד שהתמנה לרמטכ"ל: כראש אג"ת, היה מופז מקפיד לקרוא מניירותיו ולא לחרוג מנושאי הדיון שהכין. עתה, בתפקידו האזרחי הראשון, שממילא הממשקים שלו עם ראש הממשלה שמעל והרמטכ"ל שמתחת מעולם לא הוגדרו היטב, חזר לשמור על עצמו. בנושאים שנויים במחלוקת רצה תמיד לדעת מהי עמדת אחרים.

ערב תכנית ההינתקות, עלתה לדיון השאלה מה ייעשה עם בתיהם של המפונים ברצועת עזה. זה לא היה עניין צבאי-טקטי, ואנשי הצבא שהוזמנו לדיון אצל שר הביטחון החליטו, שבאופן יוצא דופן הם לא יציגו עמדה אלא רק נתונים ומשמעויות. מופז חקר אותם, פעם אחר פעם, מה הם ממליצים. הם לא ענו, וככל שמיאנו להניח עמדה על השולחן גדלה מבוכתו של שר הביטחון. הפעם, התברר לו, היה עליו להחליט בעצמו בנושא לאומי.

מצד שני היה מופז משוכנע ששר הביטחון נמדד בראש ובראשונה ברמת הביטחון של האזרחים, שנגזרת מביצועיו הטקטיים של הצבא בשטח. לכן מה שעליו לעשות אינו דברים מבניים רבי משמעות הנוגעים למבנה צה"ל או להגדרות היסוד של השירות בו, אלא פשוט להקפיד כמה שיותר על מה שהצבא עושה – נושא שסבר שהוא מבין בו יותר מכל אדם אחר, לרבות מפקדי הצבא המכהנים. במילים אחרות, שמופז לא אהב ויעלון אהב עוד פחות, הוא חשב שעליו להיות רמטכ"ל-על.

הדברים הלא-רבים שהחליט לעשות כדי לחזק את משרדו, חלקם מוצדקים וכולם על חשבון עוצמתו הכמעט מוחלטת של הצבא, עוררו זעם דומה אצל יעלון. מופז ביקש להעביר את התכנון האסטרטגי, שהופקד בידיה של חטיבה באגף התכנון בצבא, למשרד הביטחון. הוא הקים אגף מדיני-ביטחוני, העמיד בראשו את עמוס גלעד והודיע ליעלון שעליו להעביר אליו את החטיבה לתכנון אסטרטגי. יעלון הדף את המהלך, אבל לא לפני שנרשם בין השניים עימות, שמופז לא שכח אותו.

כך קרה גם עם רוב השינויים שביקש מופז לעשות: הם נשארו בגדר הכרזות בלבד. בין השאר תבע מיעלון לאחד את מפקדת זרוע היבשה ואגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה, דבר שהוא עצמו לא עשה בהיותו רמטכ"ל. התביעה לא התממשה, אבל יעלון לא הסתיר את הפגיעה האישית בו. מופז, מצדו, לא טרח להסתיר שהוא לא ממש סובל מכך שהרמטכ"ל נעלב. מיום ליום נהפכה מערכת היחסים לנושא העיקרי, הרבה יותר מאשר הסוגיות האמיתיות שהיו שנויות במחלוקת.

יעלון צדק בחלק גדול מן הדברים שאמר לפרשנים. הדרג המדיני היה קמצני ביחסו לאבו מאזן, ולא היה שותף לתקוות שתלה יעלון בראש הממשלה הפלסטיני. אבל צורת ההתבטאות (שכאמור, יעלון לא התכוון שתצא כך לאוויר העולם) הייתה רק חלק מן הבעייתיות של דבריו. הבעיה החמורה יותר הייתה, שבעת שקרו הדברים הייתה עמדתו נחרצת ומהפכנית הרבה פחות משהציג בדיעבד. הוא אכן תמך בעזרה גדולה יותר לאבו מאזן, אבל בשעה שיכול היה להשפיע עשה את בקול שקט ומצטנע – ואישר מעשים שנגדו את הכוונה הזאת. את הלהבות הרטוריות והניסיון להשפיע על דעת הקהל שמר לזמן שבו לא יכלו עוד הדברים לשנות דבר, ומה שנשאר היה הוויכוח על ההיסטוריה.

האיש המרכזי של ימי אבו מאזן היה, כתמיד, שרון ולא מופז. ראש הממשלה שיחק עם הרמטכ"ל ועם שר הביטחון את המשחק המורכב הרגיל שלו: בארבע עיניים וגם בדיונים רחבים יותר הניד ראש בהסכמה, כשיעלון אמר לו שישראל חייבת לגלות נדיבות, וששחרור אסירים או הסרת כתרים יסייעו לאבו מאזן להראות לעמו שאכן יש תמורה להימנעות מטרור. אבל במעשיו נטה שרון בבירור לצד המחמיר, שאותו ייצגו מופז ודיכטר.

יעלון יצא מפגישותיו עם שרון בתחושה שראש הממשלה תומך בעמדתו, שלפיה יש לעזור לאבו מאזן. בדיונים הגדולים שכינס ראש הממשלה, שנכחו בהם נציגי הצבא והשב"כ, סיכם שרון שהאסטרטגיה של ישראל היא לתמוך בראש הממשלה הפלסטיני. אבל כשראש השב"כ התנגד ואמר שהסרת כתר פירושה פיגוע, הנהן שרון בהסכמה. כשמופז סירב לקבל את דעתו של יעלון והוציא הנחיות סותרות, שרון לא התערב. את התהליך הזה תיאר יעלון אחר כך במילים "דברים מסוימים נסגרו עם ראש הממשלה ומישהו (קרי מופז) דאג שהם לא יתבצעו". בזמן אמת, לעומת זאת, הסתפק בהבעת דעתו ולא נלחם בקול כדי שתשתנה המדיניות.

יעלון גם תמך והוביל מהלכים, שעמדו בסתירה מובהקת לעמדתו המוצהרת שיש לעזור לאבו מאזן. כתמיד, היה חובב גדול של הסיכול הממוקד: כסגן הרמטכ"ל, עיצב יחד עם סגן ראש השב"כ יובל דיסקין את המערכת המשולבת של החיסולים, שאכן פעלה במיומנות מאז 2002. הסיכול הממוקד היה בעיניו חידוש עולמי בלחימה בטרור, לא רק כאמצעי צבאי אלא ככלי מדיניות. כמפקד סיירת מטכ"ל לשעבר, ראה יעלון בלוחמה הזעירה סוג של אמנות. כשנכנס לתפקידו הוריד את כמות הכוחות בשטחים, והחל לבסס את פעילותו של צה"ל לא על מהלכים גדולים אלא על מבצעים מהירים וממוקדים של כוחות קטנים. אלא שבימי אבו מאזן היה צורך לרסן את הכלי הזה – וזה לא קרה.

ביום השבעת ממשלתו של אבו מאזן חיסל צה"ל את נידאל סלאמה, איש החזית העממית בעזה. לוועדת החוץ והביטחון אמר יעלון, שהחיסולים אינם מחלישים את אבו מאזן אלא מחזקים אותו. בחודשים שלאחר מכן החל צה"ל במתקפה גדולה על ראשי החמאס. עבד אל עזיז רנטיסי, האיש מספר שניים בחמאס בעזה, ניצל מהתקפת טילים (הוא חוסל באפריל 2004). איסמעיל אבו שנב, מבכירי הארגון, נהרג. אף על פי שחולשתו הברורה של אבו מאזן בעיני בני עמו הייתה בכך שנתפס כבובה ישראלית-אמריקנית, והמשך החיסולים סייע לקבע את התדמית הזאת, נימק יעלון את המשך המתקפה דווקא בנימוקים הפוכים: היא הביאה, כך אמר, את החמאס על ברכיו אל ההודנא, ודווקא סייעה לאבו מאזן לבסס את כוחו ברשות.

כאילו כדי להוכיח עד כמה נמשכו החיסולים בלי קשר לכוח או לחולשה של ראש הממשלה הפלסטיני, אירע ניסיון החיסול הבולט מכולם – הטלת פצצה על בית בעזה שבו שהה גם מנהיג החמאס השייח' יאסין (שנפצע בהפצצה, וחוסל אף הוא כמה חודשים מאוחר יותר) – באותו סוף שבוע בו מאס אבו מאזן בלחצים מכל הצדדים והתפטר.

יעלון לא דפק על השולחן בזמן שעוד היה אפשר לעשות משהו אמיתי לטובת ממשלו של אבו מאזן. הוא לא התמודד בכוח עם התנגדותו של דיכטר לשחרור אסירים, ולא התעמת עם ההתניה הבלתי אפשרית שקבעו שרון ומופז, לפיה כל מחווה לראש הממשלה הפלסטיני מותנית בכך שקודם כול יפעל נגד הטרור. ארגוני הביטחון הפלסטינים רוסקו במהלך שלוש שנות הלחימה, ערפאת החזיק את אבו מאזן במושכות – וההנהגה הישראלית, ויעלון בתוכה, סירבה לעשות כלפיו מחווה כלשהי. יעלון לא טרח לתדרך פרשנים בזמן אמת, והציע את עמדתו למחליטים כסוג של עצה מיניסטריאלית: ירצו ייקחו, לא ירצו לא יקחו. כל עוד היה אבו מאזן בתפקידו התייחס יעלון לעניין כאל החלטה מדינית, שהוא יכול לא לאהוב אותה אבל מנוע מלהתמודד איתה בכוח או לבקר אותה בפומבי.

בניגוד למופז, לא ראה יעלון ברמטכ"ל את האיש החזק בישראל. הוא חשב שעליו למלא את תפקידו במסגרת שמקצים לו ראש הממשלה ושר הביטחון, והתקשה להתמודד עם המסרים הכפולים של שרון ועם הלאו של מופז. התוצאה הייתה הפוכה מכל מה שהטיף לו בישיבות הסגורות: צה"ל לא הפסיק אפילו לרגע את פעולותיו, ולא רק את החיסולים. יומיים לאחר השבעת הממשלה הפלסטינית החדשה נכנס כוח גדול לשכונת סג'עייה בעזה, והרג שלושה-עשר אזרחים, בהם פעוט בן שנתיים ושני ילדים.

מערכת המודיעין לא נשמעה אף היא כמי שקונה את תאוריית התקווה של יעלון. היא חזרה והזהירה פעם אחר פעם שהחמאס מנצל את הפסקת האש כדי להתחמש ולהתכונן ליום שבו ההודנא תתמוטט, דבר שסייע להבאיש את ריחה של ההפוגה בעיני הציבור ודחף את הפוליטיקאים לעמדות קיצוניות עוד יותר. המסר לפלסטינים מהפעולות והאמירות היה אחד: אין שום הבדל בין מי שעוסק בטרור לבין מי שתובע להימנע ממנו. שניהם לא יקבלו מישראל דבר.

לא רק יעלון, שסיכם את דעתו על המצב במילים "אנחנו לא מבצעים והם לא לוקחים אחריות[x]" משך ידו מעזרה מעשית לאבו מאזן. כל ראשי המערכת התחרו ביניהם באזהרות ובגינוי לרשות הפלסטינית. אנחנו צריכים להיות מוכנים לרגע שבו תתפרק הפסקת האש, אמר מופז, והוסיף – כאילו היה ספק מה דעתו – "לא בגללנו. בגללם"[xi]. הוא חזר שוב ושוב על הטענה שאבו מאזן אינו עושה דבר נגד הטרור. ערב פגישה עם דחלאן בסוף יולי, שנועדה לדון בתיאום ביטחוני, אמר מופז שהורה לצה"ל להיערך למתקפת טרור, "גדולה אף יותר ממה שידענו לקראת הפסקת האש"[xii].

דיכטר, שמעולם לא האמין בהפסקת האש, הזהיר שאם בתוך שבועיים-שלושה לא תהיה פעולה אמיתית נגד החמאס – פעולה שידע היטב שאבו מאזן פשוט אינו מסוגל לבצע אותה – ישראל לא תמשיך בתהליך שהוסכם עליו של נסיגות ממרכזי הערים. הוא התנגד, כמובן, להגמשת הקריטריונים לשחרור אסירים; כאשר אמר ראש לשכתו של שרון דב וייסגלס בישיבת הממשלה שההודנא מחזירה את הצבע ללחייהם של אזרחי ישראל, מיהר דיכטר להעיר "כן, גם ללחיים של הטרוריסטים."

באופן מעשי לא היה יעלון שונה מהממונים עליו או מהעומדים לצדו, בכך שלא עשה דבר ממשי שיראה לפלסטינים שדרכו של אבו מאזן אכן תביא אותם להישגים גדולים יותר מדרכו של ערפאת. ישראל הצטיירה באותם חודשים כמי שבעיניה כל הערבים אותו דבר. מכיוון שאבו מאזן עצמו לא נהנה מפופולריות אישית גבוהה, המבחן היחיד שלו בעיני הפלסטינים היה במה יביא להם – בשחרור אסירים, הסרת כתרים, שיפור חייהם ותקווה לעתיד טוב יותר. ישראל, לרבות צה"ל בראשות יעלון, הקפידה שלא לתת לו דבר מכל אלה.

הבעיה, צריך לומר, הייתה אמיתית: איך מסכלים טרור במהלך מה שנראה בעיני הפלסטינים כהפסקת אש מוסכמת. התשובה של מופז ויעלון הייתה ברורה. נלחמים בטרור, ואם ההודנא תתפוצץ – שתתפוצץ. ב-15 באוגוסט חיסל צה"ל את מוחמד סידר בחברון. הדיון על הפעולה ארך חמש-עשרה דקות. כמו תמיד, השב"כ הציג את המידע: סידר הוגדר כיעד לחיסול כבר זמן רב קודם לכן. הוא מכין אמצעי לחימה לפיגוע. אפילו הזמין אמצעי לראיית לילה וכבר קיבל אותו. יש הזדמנות מבצעית.

ראש חטיבת המחקר יוסי קופרווסר היה המתנגד היחיד: יש הודנא, אמר, וחיסול עכשיו עלול להיות חזרה על פרשת ראאד כרמי. דיכטר לחץ לבצע, יעלון תמך. מופז הכריע. האחריות שלי כשר הביטחון היא כלפי האזרחים ולא כלפי איזה תהליך מדיני, אמר. אחרי החיסול הצדיק יעלון את המבצע: בכל מקום שבו הפלסטינים לא יפעלו אנחנו נסכל, אמר. העובדה שההודנא גם הייתה הבסיס היחיד שמתחת לשלטונו הרעוע של אבו מאזן לא שיחקה כל תפקיד.

שבוע לאחר חיסול סידר הגיע פיגוע התגובה במאה שערים, שבו נהרגו כאמור 23 בני אדם, ומחק את שייריה של הפסקת האש. לאחריו התכנס דיון בדרג בכיר. אבו מאזן לא קורץ מחומר של מנהיג, נאמר בו. מכיוון שהוא עתיד ליפול ממילא, כדאי לנו יותר מבחינה הסברתית לעמוד מול ערפאת. הדיון הזה סיכם היטב את המיאוס שחשה מערכת הביטחון כלפי הערבי הטוב מחמוד עבאס.

אחרי הפיגוע במאה שערים התחנן אבו מאזן שישראל תיתן לו ארבעים ושמונה שעות לפעול. הוא קרא למוחמד דחלאן, שחזר והבטיח לו שיש לו תכנית למלחמה בטרור, ושאל מה אפשר לעשות. לדחלאן לא הייתה תשובה של ממש. הוא ידע שאבו מאזן מט לנפול, והבוס האמיתי – ערפאת – אותת לו שפעולה נגד החמאס אינה לרצונו. דחלאן סתם כמה פתחים של מנהרות, ושלח כוח לעצור ירי קסאמים, אבל זה היה מעט מדי ומאוחר מדי. שרון ומופז כבר החליטו: אין עוד באבו מאזן צורך או תועלת. אם כבר, ערפאת עדיף – אתו לפחות לא תהיה מראית עין של תקווה.

לאירועי קיץ 2003, ולאכזבתו של יעלון מן הדרג המדיני, הייתה השלכה משמעותית אחת, שהשפיעה רבות על מה שאירע  בשנה וחצי שלאחר מכן: הם בישרו את העמקת הנתק בין הרמטכ"ל לבין מופז ושרון.

בשנתיים הראשונות של האינתיפאדה נהג יעלון כמי שחושב שהצדק המוחלט של ישראל, שבו האמין, מצדיק שימוש בכוח כמעט מוחלט. העידה על כך אמונתו הלוהטת ביעילות החיסולים, ועמדתו בסוגיית ההקלות לפלסטינים. אבל מסתיו 2003 החל להכיר בכך שהצדק של עקירת הטרור מן התודעה הפלסטינית, שבו עדיין דגל, חייב בימי אבו מאזן דווקא מדיניות של ריסון כוח והקלות לפלסטינים. התחוור לו שהדיבורים שלו עצמו על צריבה תודעתית לא יתממשו, ושספק אם ישראל תוכל אפילו לביים נצחון.

האמירות של יעלון אחרי קיץ 2003 מעידות על המצוקה שאליה נכנס. אחד מאלופיו תיאר זאת במילים "הוא הפך הכי שמאלני במטכ"ל אחרי (סגן הרמטכ"ל) גבי אשכנזי". האמת הייתה שבוגי לא היה ימין או שמאל, וסביר שהיה מתקומם על הגדרתו במונחים שכאלה. בעיניו, כמו תמיד, הוא נשאר באותה נקודה ורק העולם שהשתנה והתעוות העמיד אותו באור אחר. לאמיתו של דבר, הוא היה לכוד בפינה.

התחוור לו שההישגים הטקטיים בשטח אינם משנים הרבה. מסוף 2003 אכן בלמו צה"ל והשב"כ את הטרור. השליטה בשטח מנעה מן הפלסטינים להתארגן מעבר לרמה המקומית, שאותה היה קל יותר לאתר ולסכל. הגדר הייתה משענת יעילה באותה אזורים שבהם הושלמה, ועל הבסיס שלה הנהיגו אלוף הפיקוד קפלינסקי ומפקד האוגדה אייזנקוט תפיסת הפעלה, שהתבססה על המודיעין המדוייק להפליא של השב"כ, על מינימום של נוכחות קבועה בשטח ופעולה רצופה של יחידות מיוחדות – מסוערבות ביום ופושטות במדי צבא בלילה. ב-2003 הצליחו רק 18 מתאבדים לבצע את זממם, בארבעת החודשים הראשונים של 2005 הצליח בכך רק מתאבד אחד.[xiii]

אבל ככל שגרף הטרור ירד, והעורף הישראלי החל להתאושש, כך התברר ליעלון עוד יותר חוסר התוחלת של השליטה הצבאית. למרות ההישגים המבצעיים, חשש, גם הוא עומד ליפול לאותה מלכודת היסטורית של קודמיו, ולהיות מפקדה של מלחמה ללא הכרעה וללא תכלית.


[i]  צה"ל הציג בדיונים פנימיים את אבו מאזן כמועמד המועדף על ישראל לרשת את ערפאת, חודשים ארוכים לפני שאבו מאזן מונה לראש ממשלה.

[ii] התדרוך התקיים ב – 2.7.03. הכותרות בעיתונים התפרסמו בבוקר של 3.7.03.

 [iii] במשך תקופה ארוכה התנגד תא הכתבים הצבאיים לצרף לשורותיו כתבים שעבדו עבור אתרי אינטרנט.

[iv]  בדברים שנשא באוניברסיטת בן-גוריון אמר יעלון: "לא מכבר קיימתי שיחת תדרוך עם שמונה כתבים. למחרת הופיעה בעיתון כותרת שקרית, שניתנה על ידי פרשן שלא השתתף בתדרוך, אשר ייחסה לי את המילה 'ניצחנו', בקשר לעימות הישראלי-פלסטיני. החמור הוא, שאף אחד מהפרשנים שכן השתתפו בתדרוך לא הכחיש את הכותרת, וזאת על מנת לא לפגוע בקולגה שלהם." 20.4.05. אגב, יעלון אמר שהכותרת ניתנה "לא מכבר" למרות שהדבר קרה שנתיים לפני כן.

[v]  "מעריב", 21.9.01

[vi]  וגם לא של עמוס גלעד: הוא טען שאנשי השב"כ ביקשו בחקירותיהם לאשש את התיזה שהניחו מראש.

[vii]  פורסם ב – 30.8.02

[viii]  התדרוך התקיים ב – 28.10.03

[ix]  אחרי שהידיעה ב"ידיעות אחרונות" עוררה סערה פרסמה דוברת צה"ל, רות ירון, הודעה לפיה "גורמים במדים לא הביעו ביקורת נגד ממשלת ישראל. הכותרות עצמן משקפות התלבטויות ודיונים מהותיים המתקיימים במערכת המקצועית לנוכח מציאות כה מורכבת. צה"ל וצמרת צה"ל כפופים לדרג המדיני ומבצעים הנחיותיו במדויק".

[x]  הדברים צוטטו בטור של העיתונאי נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות" – 8.8.03

[xi]  הדברים פורסמו באותו טור של ברנע – 8.8.03

[xii]  30.7.03

[xiii]  בפיגוע במועדון הסטייג' בת"א ב-25.2.05 נרצחו חמישה ישראלים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.