סוף דבר

שלושה שבועות אחרי ההפסד בבחירות קיים אהוד ברק תדריך פרידה לכתבים הצבאיים. באותו שלב כבר היה ברור שהוא הולך סופית הביתה. ברק נשאל על האפשרות שיחזור בעתיד הקרוב לכהן כשר בטחון.

"כמי שבשנת 2015 יגיע לגילו של שרון ובשנת 2020 לגילו של שמעון, זה לא הכל אבוד. יש סיכוי שאני עוד אשוב. אני חושב שהיום זה לא הזמן לדבר על זה. כרגע אני לא דן בזה ולא מתכנן את זה ולא שוקל חזרה מהירה הנה. אבל לגבי השאלה העקרונית האם אני רואה את עצמי נפרד לתמיד מהחיים הפוליטיים ומההנהגה הפוליטית – המדינית? התשובה היא 'לא', בגלל אופק הזמן והנתונים שכרגע תיארתי".

אי אפשר לקחת מאהוד ברק את מה שיש לו – כושר הניתוח, מהירות התפיסה, אומץ לב. התכונות שהספיקו כדי להיות מפקד מוכשר בסיירת מטכ"ל היו רחוקות מלהספיק לכהונת ראש ממשלה. ברק ירד מהבמה הציבורית במרץ 2001. מאז לא הוא לא נתן שום סימן שהוא חושב שיש לו מה לשנות. ההפך. ברק מצדיק מעל כל בימה את פעולותיו כראש ממשלה.

כל חייו הבוגרים שמע ברק שבדרך שבה הוא מתנהל הוא לא יוכל להצליח. כל חייו הוא התעלם מהאזהרות הללו ותמיד צדק. הוא התמנה לראש אמ"ן, סגן רמטכ"ל, רמטכ"ל, שר פנים, שר חוץ וראש ממשלה בזמן שיא. פעם אחת בלבד הוא טעה. מה לעשות וזה היה דווקא בתפקיד החשוב ביותר.

הדברים שאמר ברק לכתבים הצבאיים מלמדים, כנראה, על הדרך בה הוא רואה את חזרתו לשלטון. מבחינת ברק, לא אהוד ברק צריך להשתנות. הציבור צריך להשתנות. עד 2015 נהיה מספיק חכמים, מספיק מפוכחים, כדי להבין עד כמה ברק היה ראש ממשלה מוצלח או שפשוט לא נזכור איך התחילה האינתיפאדה ולמה. עדות חיה לזכרונו הקצר של הציבור החליפה הרי את אהוד ברק בלשכת ראש הממשלה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.