בומרנג – פרק 4 – שאיתו הצדק

בדצמבר 2001 דיבר שגריר ארה"ב, בישראל, דן קרצר, בפורום סגור. קרצר, איש הבקי בסצינה הישראלית לפרטי פרטים, לא שמר הפעם על הניסוח הדיפלומטי המקובל, ולא היסס לומר מי, לדעתו, קובע באמת את המהלכים שנוקטת ישראל. "אני חושש מיעלון ומקצין נוסף" אמר קרצר. "הם המנהלים האמיתיים וזה מחריד."[i]

משה (בוגי) יעלון היה אז סגן הרמטכ"ל, תפקיד שבדרך כלל שמורה לו חשיבות מעטה. את היחס הבסיסי לתפקיד בישראל ביטא פעם משה דיין, שוויתר על התפקיד לטובת משרת ראש אג"ם, תוך שהוא מסכם במילים "יותר טוב להיות ראש של משהו מאשר סגן של מישהו." רוב הסגנים, אם לא בילו את רוב הקדנצייה בהמתנה חסרת סבלנות לקידום הסופי, היו מנהלי פעולות יעילים יותר או פחות של שגרת הצבא היומיומית.

אבל בחודשים הקריטיים ההם סגן הרמטכ"ל יעלון היה, כדברי קרצר, האיש החשוב ביותר בישראל. אופיו, הרקורד שלו, הדרך הנחרצת (בניגוד לראש הממשלה ברק) והמגובה אידאולוגית (בניגוד לרמטכ"ל מופז) שבה ניהל את הלחימה ופירש אותה כאחד, עשו אותו לאידאולוג הראשי של העימות, המסביר הראשי למה אנחנו נלחמים.

מלשכה ללשכה, מתפקיד לתפקיד (עד לשכת הרמטכ"ל, שם לא נתלה השיר משום מה), נשא עמו יעלון פלקט קטן, ועליו שיר מאת נתן אלתרמן. שיר לא ממש חשוב, לא ממש מז'ורי, משיריו הפוליטיים-פטריוטיים של אלתרמן שספק אם מישהו היה נזכר בהם, אלמלא יעלון.

"אז אמר השטן: הנצוּר הזה / איך אוּכל לו / אתו האומץ וכישרון המעשה / וכלי מלחמה ותושייה עצה לו / ואמר: לא אטול כוחו / ולא רסן אשים ומתג / ולא מורך אביא בתוכו / ולא ידיו ארפה כמקֶדם / רק זאת אעשה: אכהה מוחו / ושכח שאיתו הצדק."

"צדק" הוא מושג מפתח בהבנת עולמו של יעלון. כשהוא פועל, הוא עושה זאת לא מתוך הכרת אינטרס, אלא מתוך תחושה עזה של צדק. כשהוא מתאר ויכוח בינו לבין אדם אחר, אפילו ממונה עליו, הצד השני תמיד משתמש ב"ספין" – מילה שיעלון מסנן כמי שנוגע במשהו מאוס – בעוד בוגי מדבר אמת. בוגי הוא זה שאתו הצדק, ואם אתם מסיקים מכך שהצד השני הוא השטן, הוא לא יאשר ולא יכחיש. מעולם, אגב, לא שמע מישהו את יעלון מייחס את הצדק למישהו אחר, שהתעמת אתו.

הצורך שלו להסביר את צדקתו הוא בלתי נדלה. בימיו כראש אמ"ן פיתח יעלון עוינות גדולה כלפי המוסד, עוינות שהרחיקה לכת הרבה מעבר לתחרות הרגילה בין גופי המודיעין הישראליים. בטקס הפרידה ממנו בסיום תפקידו, שנערך בהשתתפות עשרות רבות של קציני אמ"ן ובאווירה הרגילה של חגיגיות ודברי נימוסין, נשא יעלון נאום מן הכתב. כשהגיע לקטע מסוים של דבריו על המוסד, נטש לפתע את הנאום והרצה במשך דקות ארוכות בלהט על חטאי המוסד, באוזני קהל מופתע למדי של קציני מודיעין שלא הבינו על מה כל המהומה. "הפיל", כינו את בוגי בחוגים מסוימים בצבא, והכינוי הולם אותו היטב: הולך בקווים ישרים גם כאשר העולם הוא עגול, מתניע לאט אבל אחר כך דוהר מבלי להביט במכשולים, זוכר הכול ואינו סולח על דבר.

הוא נולד בקריית חיים, בן להורים ניצולי שואה. זכר האסון הגדול עמד בבית, אף על פי שההורים לא דיברו על מה שעבר עליהם. את חוויותיה הקשות של אמו, שהסתתרה כל מלחמת העולם בעליית גג, למד יעלון לימים מפי אשתו עדה, שהאם נפתחה בפניה. אביו, פועל במפעל "שמן", שיצא מדי בוקר לעבודה השכם בבוקר ונהג לומר לבנו "כשאתה רואה את האור האדום, אל תחצה את הכביש. זה הבולשביק שעומד שם"[ii]. מרכז נעוריו היה בתנועת הנוער העובד, והוא היה מחויב לעקרונותיה: ספרטניות, יושר ואמונה עזה בצדק הציוני. לימים יאמר עליו קצין בכיר, שמי שלא התפלח מימיו לאוטובוס יתקשה להיות רמטכ"ל. יעלון, יש להניח, היה רואה בדברים מחמאה.

עם השנים, ובעיקר כשגילה שכולם נוהגים להתפלח לאוטובוס ומי שאינו עושה זאת נתפס כפראייר, הביע יעלון לא אחת געגוע לאתוס הפשוט והחד-משמעי שעליו גדל. כרמטכ"ל מינה את אלעזר שטרן, קצין חובש כיפה שכקצין חינוך ראשי בלט בעיקר בהתבטאויות שהזכירו את הפוליטרוקים של צה"ל במלחמת העצמאות, לראש אגף כוח אדם. זהו תפקיד מנהלי ממדרגה ראשונה, שהמחזיק בו מתחכך מדי יום עם פניה של החברה הישראלית, השונה מהותית מהחברה המגויסת של פעם. המינוי עורר גיחוכי מבוכה כשהוצג במטה הכללי; רבים מהאלופים אמרו בלחש שיעלון לא ממש מבין את מהות התפקיד. אבל ליעלון היה נימוק שנראה בעיניו מכריע: לתפקיד יש ממד חינוכי כלפי הצבא פנימה וגם כלפי החברה שבחוץ, אמר, כאילו תפקידם של הרמטכ"ל ושל ראש אכ"א הוא לחנך את החברה הישראלית.

בעיני יעלון לא הייתה באמירה הזאת שום אירוניה: הוא ראה את עצמו כמי שעומד בשער מול התמוטטות ערכית חמורה. במצב ביטחוני שחייב מסירות לכלל, צמחה חברה מפונקת שקידשה את האני. "פעם" אמר בריאיון[iii], "אכלנו קנידעלך וקרפלך, היום זה ביסלי וכיפלי. הכול הוא יותר לי. אני לא נותן לחברה הישראלית ציון גבוה בעשרים השנים שקדמו לעימות הזה." במובן הזה, העימות ביטא בעיני יעלון לא רק תודעה פלסטינית נגועה בטרור שיש לשנותה, אלא גם תודעה ישראלית חולה באנוכיות ובעיוורון, שגם אותה יש צורך לשנות כדי לנצח.

בחודשים הראשונים של המלחמה ניסח יעלון, שרק שבועיים לפני פרוץ האינתיפאדה היה לסגן הרמטכ"ל, את תפיסת המציאות שלו מעמדה של צדק מוחלט. "המלחמה על הבית", "השלב השני של מלחמת העצמאות"[iv], המונחים האלה בוטאו לראשונה על ידי יעלון. הוא לא הציע רק תפיסת מציאות, אלא גם פרוגנוזה: זו תהיה מלחמה על הדברים החשובים ביותר, והיא תימשך זמן רב. מעשיה של ישראל בשטח תרמו להתמשכותו של העימות; מי שהקשיב ליעלון, ובאותם ימים מדובר בכל אזרחי ישראל, הבין גם שאין דרך אחרת.

יעלון לא נלאה מלחזור על הדברים, באוזני מקבלי ההחלטות והעיתונאים כאחד. הוא שעמד מאחורי רבות מן הכותרות שהופיעו בימים הראשונים של האינתיפאדה, ובהן האשימו "מקורות צבאיים בכירים" את ערפאת ישירות בהסלמה. הוא הזהיר מפני עליית מדרגה, שתביא למלחמה מוגבלת ותחייב אותנו לעלות מדרגה בתגובה שלנו. ערפאת איננו רוצה, חזר יעלון והסביר, להשיג את עצמאותו בהסכם, אלא מתוך הסערה של מלחמת עצמאות. האמירות האלה, שהופיעו כמעט מדי יום בכותרות העיתונים, עזרו ליצור את התחושה שאין שום סיכוי למהלך שאינו כוחני, ושבפני ישראל ניצב יריב שלא רק תכנן את המלחמה, אלא גם נחוש להמשיך בה ויהיה אשר יהיה.

דעתו האישית של יעלון על ערפאת גובשה בין השאר בימים שבהם שלח אותו ראש הממשלה יצחק רבין ללחוץ על ראש הרשות הפלסטינית שיעצור את מפעיל הפיגועים מספר אחת, מוחמד דף. ערפאת הגיב באורח אופייני: "מוחמד מי?" שאל את יעלון, כאילו שמע את השם בפעם הראשונה. יעלון נחרד מן השקר. ערן לרמן, ששירת במטהו כקצין מודיעין, אומר שמאז החל לדבר על ערפאת "כמו שבני בגין היה מדבר עליו"[v].

יעלון ידוע, כאמור, בזיכרונו המשובח. אזכורו של בגין אמור להעלות בתודעתו דברים שאמר הוא עצמו בעבר כראש אמ"ן, שלא עלו בקנה אחד לא עם תמונת המציאות הנחרצת שהציג באוקטובר 2000 ולא עם האמירה החוזרת ונשנית שראה הכול מראש.

ביוני 1995, הרבה אחרי שראש אמ"ן יעלון גילה לכאורה את פרצופו של ערפאת בפרשת מוחמד דף, נשא היו"ר הפלסטיני עוד אחד מנאומיו הקשים על ישראל. "כולנו מבקשים מוות קדושים בדרך האמת והזכות, דרך ירושלים בירת פלסטין" אמר ערפאת. "נמשיך בג'יהאד ארוך וקשה זה, בדרך השאהדה, דרך ההקרבות."

אמ"ן של יעלון סירב להתרגש. לפי הפרשנות שהפיץ, ערפאת לא טמן לישראל פח. במסמך של חטיבת המחקר שניתח את הנאום נאמר כי "בבדיקת מאפייני פעילותו והתבטאויותיו לא ניתן למצוא תימוכין לכך שערפאת אינו מגלה מחויבות להסכם ולתהליך השלום עם ישראל."

ח"כ בני בגין, שמראשית ימי אוסלו טען בתוקף שמדובר במזימה, כתב ליעלון מכתב חריף. הוא כינה את הניתוח של אגף המודיעין "אומלל". יעלון, באורח אופייני, ראה בדברים התנכלות לאינטגריטי של הצבא ושלו עצמו. "בהערות האלה" הגיב, "יש התערבות פוליטית בעבודתם של קציני אמ"ן"[vi]. מבחינתו של יעלון, הוא לא הפך את עורו חמש שנים אחר כך. הניתוח שלו נשאר מקצועי לחלוטין, חף מהמניעים הזרים של האנשים שבחוץ.

ההתייחסות אל ערפאת כאל שקרן, החטא מספר אחת בעולמו של יעלון, השפיעה באופן מכריע על שיפוטו של יעלון בעניינים מודיעיניים. הדוגמה הבולטת ביותר לכך הייתה "האור הירוק" שנתן ערפאת לאנשי החמאס לפיגועים בשנת 1997. ב-9 במארס אותה שנה נפגש ערפאת עם ראשי ארגוני הסירוב. החומר המודיעיני שהגיע לישראל על אותה פגישה היה מקוטע, וגרר ויכוח בין המנתחים: אנשי אמ"ן, שמילאו את החללים על פי הבנתם ולא על פי עובדות מוצקות, טענו שערפאת הורה לאנשי החמאס לפתוח ב"פעילות צבאית" נגד ישראל. בשב"כ טענו ההיפך: לא זו בלבד שערפאת לא אמר לפתוח בפעילות צבאית, אלא שראשי החמאס והג'יהאד הבינו מהשיחה שהוא מוכן אך ורק להפגנות עממיות. לניתוח הראשון, טענו המתנגדים, הוכנסו דברים שלא הייתה להם אסמכתה של ממש בחומר הגולמי.

כמה ימים לאחר הפגישה היה הפיגוע בקפה "אפרופו" בתל אביב. ראש אמ"ן יעלון, נאמן לתפיסתו לפיה ערפאת אומר דבר אחד ו"אנשיו מבינים בדיוק למה הוא מתכוון" בחר בפרשנות המחמירה. הפיגוע הוא תוצאה של אור ירוק מפורש שנתן ערפאת לבצע פיגועים בישראל, אמר בנחרצות. דבריו פורסמו בהבלטה, וראש הממשלה נתניהו השתמש בתאוריית "האור הירוק" כנימוק לאי מילוי התחייבויותיה של ישראל על פי הסכם אוסלו.

כעבור כמה ימים הגיע חומר שלם לידי המערכת הישראלית, והתברר ממנו שהניתוח השני היה מוצדק: ראשי החמאס אכן הבינו מערפאת שהוא מתנגד לפיגועים. יעלון המשיך בשלו. אפילו כשהאמריקנים, שישראל העבירה להם את החומר המודיעיני שבידיה, הודיעו ברבים שלא עולה ממנו אור ירוק של ערפאת, המשיך יעלון לטעון בתוקף שיש אור ירוק: יהיו פיגועים נוספים, הזהיר, תוך הפניית האצבע לעבר ראש הרשות.

ועדיין, איש לא שמע ממנו באותם ימים על מזימת ענק שהוא רואה, סוס טרויאני שהפלסטינים החדירו לשטחים ויום אחד תצא ממנו תבערה גדולה. יתרה מזו: באותן שנים ממש ירד דירוגה של הרשות הפלסטינית, של מנגנוניה ואפילו של ערפאת עצמו למקום בינוני בציון הידיעות החשובות (צי"ח) של אמ"ן. יעלון, שההתבטאות הזכורה ביותר שלו מאותן שנים ייחסה לאיראן כוונות להפיל את שלטון מפלגת העבודה, התמקד ביעדים שניראו חשובים יותר. הוא תיעב את ערפאת, אבל תיעוב לא היה מעולם בסיס להערכה.

כאלוף פיקוד המרכז בשנים 1998-2000 גיבש יעלון תפיסה שקרא לה "מנהרה אל השלום". לפי התפיסה הזאת, הצדדים מצויים בתוך מנהרה שסופה הסדר. המנהרה הזאת, אמר יעלון בדיונים, מובילה את שני הצדדים כמו תאומים סיאמיים, שאין להם הרבה מקום לפעולה ולתמרון. תפקידו של הצבא להזיז את קירות המנהרה, להחזיר את הפלסטינים לנתיב המרכזי שלה בכל פעם שהם מנסים לברוח להסתעפות כזו או אחרת. הפעולות של הצבא צריכות להשיג את האפקט הרצוי, שימנע מהפלסטינים לחשוב שיש בידיהם להשיג הישגים בדרך אחרת פרט לדרך המשא ומתן. מאוחר יותר, לאחר פריצת העימות, כינה יעלון את המטרה הזאת "אפקט החומה".

את התורה הזאת גיבש יעלון בסדרה של דיונים, שהחשובים שבהם נערכו במכון לחקר תורת המערכה (מלת"ם), בבסיס צה"ל שבצומת גלילות. מלת"ם הוקם בראשית שנות התשעים כיוזמה של כמה קצינים במילואים[vii]. בראשיתו לא היה המכון יותר מאשר "מרכז חשיבה" שתפקידיו אינם מוגדרים, משהו כמו "בואו ניקח כמה אנשים עם שכל וניתן להם לחשוב". הקורס המערכתי המתקדם שעיצבו אנשיו נתן מסגרת תאורטית עבור קצינים, שהגיעו לדרגות אל"מ ותא"ל בצבא שעיקרו לחימה ומיעוטו לימוד. יעלון ראה במלת"ם הרבה יותר מזה.

עבור יעלון, הדיונים במלת"מ היו סוג של השלמה מזורזת של פערים. הוא היה, במידה רבה, שריד כמעט אחרון לקציני צה"ל, שמסלול הכשרתם ותפיסתם העצמית היו כמעט פלמ"חיים. הוא התגייס לצבא במסגרת גרעין שנועד לקיבוץ גרופית. שמו המעוברת, יעלון, היה שמו של הגרעין שבו היה חבר, עדות למקומם של התנועה וערכי ההגשמה בחייו. כשהשתחרר לאחר שלוש שנות שירות בנח"ל המוצנח התיישב בקיבוץ.

ואז בא האירוע המעצב השני של חייו, אחרי זיכרונות השואה של הוריו: מלחמת יום הכיפורים. היא המחישה לו עד כמה שביר עצם הקיום הישראלי. ואולם, גם לאחר שהחליט לחזור לשירות קבע ולהפוך לקצין, המשיך יעלון לראות את עצמו כמי שמושאל לצבא מן הרפת של גרופית, שאליה הוא עתיד לשוב. בעידן שבו רבים מפקודיו כבר דיברו על שירותם במונחים של מקצוע, הוא המשיך להסתכל על עצמו ועל הקריירה שלו במונחים כמעט בן-גוריוניים: הוא היה הלוחם-המיישב של פעם, והרפת הייתה עבורו של סוג של אתוס לא פחות מן הנשק האישי. הסיבה שאני אוהב להיות רפתן, אמר פעמים רבות בניסיון לרכך את תדמיתו כבדת הראש במעט הומור עצמי, היא ששם הכול שחור ולבן.

מאז חזרתו לצבא ב-1973 ועד שהיה לראש אמ"ן ב-1995, השלים יעלון את אחת הריצות המהירות ביותר בסולם הדרגות של קצין צה"לי בעידן המודרני של הצבא. ב-21 השנים מאז סיים קורס קצינים הספיק יעלון למלא סדרה של תפקידים בצנחנים (כולל מפקד הסיירת ומאוחר יותר מפקד החטיבה), ובסיירת מטכ"ל (כולל פיקוד על היחידה בסוף שנות השמונים). חמש שנים בלבד לאחר שהתמנה למח"ט הצנחנים כבר היה אלוף. בכל הזמן הזה עצר רק פעמיים, שתיהן חלקיות: שנה של לימודים במכללה לפיקוד ומטה של הצבא הבריטי, והשלמה של תואר ראשון במדע המדינה באוניברסיטת חיפה, במקביל לקורס הסבה לשריון.

ההשכלה שלו בעיקרה אוטו-דידקטית, וחלק גדול ממנה קשור לאתוס הציוני ולשאלות של מנהיגות. הוא מרבה לקרוא ביוגרפיות ואת כתביהם של אנשים כביילינסון ומשה סנה, ומרבה לצטט מתוכם. גם העיון בהיסטוריה של הציונות וישראל נעשה אצלו מתוך חיפוש מתמיד אחרי הצדק הציוני, ומתוך זעם על מי שמנסים לעוות אותו או לקרוא עליו תיגר. "קראתי את אילן פפה" אמר פעם כששאלו אותו על ההיסטוריונים החדשים, שהטילו ספק בנרטיב הציוני. "זה חולני. זו האשמה עצמית. אנחנו תמיד אשמים. כשיש פיגוע זה בגללנו. כשלא מצליחים להגיע למשהו זה בגללנו. הכול בגללנו."[viii] הוא קשר תופעות כאלה לשנאה עצמית יהודית, התקשה להבין אותה ונדר להילחם בה.

צה"ל, הצבא שבו היה לאלוף ומאוחר יותר לרמטכ"ל, היה צבא שהסתכל על עצמו אחרת. מאז תחילת שנות התשעים נכנסו לאופנה הצבאית תורות ארגוניות, הלקוחות מעולם העסקים – אהוד ברק, למשל, היה חסיד גדול של שיטת ה-TQM, אופנה ניהולית שיצאה מיפאן בראשית שנות התשעים; מח"טים בשטחים, קשובים לרוח שנשבה מן המטכ"ל, נהגו לומר שהם צדים מבוקשים תוך שימוש בעקרונות של השיטה. הכשרה במוסדות צבאיים ובבתי ספר לעסקים בחו"ל נעשתה חלק ממסלול ההתקדמות של קצינים בכירים, שנהגו לצטט מהביוגרפיות של מנכ"לים בחברות עסקיות גדולות הרבה יותר מאשר מקורות חייהם של בילינסון וסנה. יעלון, שחסר השכלה פורמלית מהסוג שהייתה לכפופים לו, חיפש בסיס אינטלקטואלי לסמוך עליו את תחושות הבטן שלו.

לדיונים במלת"ם הגיע מגובה בחבורה שליוותה אותו בימיו בפיקוד. הפסיכולוג הארגוני עמוס להמן, שמאוחר יותר מינה אותו יעלון לעוזר הרמטכ"ל לענייני חשיבה; יוסי קופרווסר, קצין המודיעין שהחליף מאוחר יותר את עמוס גלעד כראש חטיבת המחקר; קצין האג"ם גל הירש ובכמה מהמקרים גם אל"מ נועם תיבון, יוצא סיירת מטכ"ל שבראשית העימות היה מח"ט חברון. יעלון התאהב בצורות החשיבה והניסוח המסובכות של החבורה. "אני מכור" אמר פעם באחד המפגשים. "אני לא יודע איך הגעתי לדרגה כל כך בכירה בצבא בלי תהליכי חשיבה כאלה."

בדיונים עלתה לא רק תפיסת המנהרה והתחושה שהעימות אכן בפתח, אלא גם ההנחה הכמעט ודאית שהדרג המדיני לעולם לא ייתן לצבא הנחיה של ממש. יעלון משוכנע כבר זמן מה שהדרג האזרחי בישראל חלש, מתחבא מאחורי סינרם של הקצינים, מתחמק מאחריות. הרגש הזה עולה, כמובן, בקנה אחד עם תפיסת הצדק שלו: על פקידי האוצר, שהיה לו ויכוח נוקב אתם על קיצוצי התקציב, התבטא לא אחת במונחים שגבלו בהאשמה בחוסר אחריות לאומית. את אותו רגש ביטא מאוחר יותר גם כלפי ממונים עליו, כמו שר הביטחון שאול מופז.

מנובמבר 1999 זוכרים אותו קציניו כשהוא מתחיל לדבר על העימות כמשהו שסיכוייו גדלים. עם זאת, אלוף הפיקוד יעלון לא החליף את מפקדי החטיבות המרחביות בטובים מהם. הוא היה שותף מלא לדרך החד-ממדית שבה התכונן צה"ל לעימות לכל אורך שנת 2000, דרך שהדגישה דווקא את האפשרות להתלקחות בגזרות אחרות ולא התוותה שום מדיניות מטכ"לית למניעת הידרדרות והארכת הלחימה. גם במקרה שלו, האבחנה שאכן עלול להיות עימות, גזרה בעיקר התבצרות ומסרים על הצורך בעמידה תקיפה.

לאחר אירועי הנכבה במאי 2000 כינס סגן שר הביטחון אפרים סנה דיון על המסקנות מן האירועים. אנשי חטיבת המחקר אמרו בדיון שהאירועים היו יוזמה של אנשי השטח בתנזים, לא של ערפאת. יעלון נחרד: שוב הצליח הזקן המתעתע לסנוור את עיניהם של הממונים על ההערכה. את החומר שאנשי אמ"ן הסתמכו עליו דחה בביטול. אני לא צריך מודיעין כדי לדעת שערפאת עומד מאחורי ברגותי, שהוא מגדל אותו כמו נמר שאותו יוכל להוציא מכלאו בעת הצורך, אמר.

זו הייתה עמדתו גם חמישה חודשים לאחר מכן, כשפרצה האינתיפאדה: אין שום צורך בהוכחה מודיעינית שחור על גבי לבן. הכול זה ערפאת, הכול סדור ומאורגן מראש – והפתרון לא יקרום עור וגידים אלא לכשתסיר ישראל מעיניה את קורי הקסם האפל של המנהיג הפלסטיני מעיניה ותקרא לילד בשמו. התפיסה הזאת, שלפיה אם רק יגדירו את הדברים במדויק נהיה בחצי הדרך לפתרון, עמדה גם מאחורי יוזמתו המאוחרת יותר של יעלון למצוא לעימות שם. זו לא אינתיפאדה, אמר, ואסור לקרוא לה כך.

בקיץ של אותה שנה, זמן קצר לפני שהתמנה לסגן רמטכ"ל, אמר יעלון בדיון בפורום שטחים אצל שר הביטחון, "ערפאת בחר בדרך הטרור כאסטרטגיה. זאת שאלה של זמן עד שהוא יפעיל את זה." בסוף ספטמבר, כשפרצו האירועים, לא היה לו ספק שמה שמתרחש הוא מה שצפה. ערפאת מנסה לפוצץ את המנהרה, חשב יעלון. לא היה לו שום ספק שהראיס עושה זאת מתוך בחירה, ולא רוכב על שום נמר. גם כאן לא היה לו צורך בידיעה מודיעינית מפורשת, וזו אכן לא נמצאה – לא באותם ימים ולא אחר כך. לטעמו, הוא פשוט ידע.

בימים הראשונים של העימות, בעוד ההיסטריה הציבורית גואה והכול מנסים להבין – מתוך פיסות מידע שלא התחברו לפאזל של ממש – מה מתרחש, הגיע יעלון לוועדת החוץ והביטחון של הכנסת. אחד החברים בוועדה שאל אותו אם לדעתו שיא העימות כבר מאחורינו. לשאלה היה על מה להסתמך, שכן ראש הממשלה ברק עצמו אמר דברים דומים באותו זמן. יעלון נדהם. הוא הבין עד כמה רחוקה השקפתם של הפוליטיקאים מהשקפתו שלו. הצורך לחדד את דבריו, להעביר מסר ברור וחד-משמעי מצדו של הצבא, הלך והתחזק אצלו.

בסוף אותו שבוע השתתף יעלון בוועידת פריז, הניסיון הכושל של הקהילייה הבין-לאומית להרגיע את השטח. בפריז אמר יעלון שהעימות הוא "יזום ומרצון, מתקפה מתוכננת היטב". הוא היה למוביל העיקרי של הקו, שגרס שלפנינו עימות היסטורי, שיימשך שנים.

יעלון לא נלאה מלחזור על הסבריו. פעם אחר פעם תיאר כיצד הראיס מגלגל, במיומנות דמונית, את פעולותיהם של לא פחות משבעה-עשר ארגונים של הרשות, המייצרים טרור במקביל מבלי שטביעת אצבעותיו תיראה. הוא ביטל את מי שטענו שלערפאת אין שליטה של ממש באירועים או שאלו אם יש לו הוכחה של ממש לדבריו. זה היה בעיניו בדיוק משחקו של השטן, הדרך שלו להכריע את עם ישראל: להכהות את מוחו, ושכח כי אתו הצדק. הוא הציג תרשימים, שתיארו כיצד הפכה "המנהרה אל השלום" לדרך ללא מוצא שבסופה עימות אלים. גם כשאמרו לו המאזינים שהם מכירים את התרשים ואת התאוריה, יעלון חזר ופרש אותה לפניהם. במאבק עם השטן, שום חזרה אינה מיותרת.

מראשית העימות תמך יעלון בדה-לגיטימציה מוחלטת של הראיס הפלסטיני, והיה הכוח המניע מאחורי הכנתו של "הספר הלבן" נגד ערפאת. ההחלטה של ברק לעכב את פרסום את המסמך בסופו של דבר הכעיסה אותו. לא בפעם הראשונה, הרגיש יעלון שההססנות של הדרג המדיני פוגעת ביכולת לנצח. לא בפעם האחרונה, הוא חש שהצבא עומד לבדו במערכה, כשלרגליו אזיקים שנקשרו על ידי מנהיגים חסרי יכולת הכרעה, מערכת פוליטית חסרת אחריות, ציבור חסר אורך נשימה ותקשורת חסרת רסן.

הוא לא היסס להתייצב מול הדרג המדיני. כך היה במקרה שעורר את חמתו של השר אמנון ליפקין-שחק. השניים היו מכרים ותיקים: שחק היה דווקא אחד מפטרוניו של יעלון במהלך שנות שירותם בצבא, עוד מהימים שמפקד הסיירת יעלון שירת תחת מח"ט הצנחנים שחק. כרמטכ"ל מינה שחק את יעלון לראש אמ"ן ולאלוף פיקוד המרכז, שני תפקידים אותם מילא הוא עצמו בעבר ושהיו בשנות התשעים אבני דרך מוכרות לרמטכ"לות.

כשהגיע שחק להסכם עם הפלסטינים על הפתיחה לתנועה של ציר טנצר ברצועת עזה, התנגדו מופז ויעלון בחריפות למה שנראה בעיניהם כהקלה מיותרת. שחק אינו מבין את הרזולוציות של ההסכם שאליו הגיע, אמר יעלון. הוא חושב שהוסכם על הקלות בתנועה, אבל מוחמד דחלאן הבין – או נוח לו להבין – שמדובר בהיעלמות של חיילי צה"ל מהציר. שוב, חשב יעלון, החובבנות והשיקולים הפוליטיים של שרים, אפילו שרים שבקיאים בענייני ביטחון כמו ליפקין-שחק, פוגעים באפקט החומה ויוצרים סדק בעמידה הנחושה של ישראל.

במסר של בוגי, כמו בדמות שלו עצמו, היה משהו ארכאי במובן הטוב של המונח. לא לחינם דיבר על מלחמת העצמאות: מלחמה ממושכת, קשה, מרובת נפגעים אזרחיים – אבל שבה לא התבלבל איש והשטן הוכרע מאליו. עצם מראהו, צורת דיבורו השקטה והנחרצת, הביוגרפיה הישראלית-ישנה שלו, ממעונות העובדים בקריות דרך השופל בקיבוץ ועד לסיירת המובחרת – שידרו חזרה לימים ישנים טובים יותר, אם לא במצב עצמו אזי בתודעה.

באמירותיו, עשה יעלון מה שלא עשו מנהיגים ישראלים כמעט מאז ימי "להיטיב עם העם" של מנחם בגין: הוא דרש מהציבור להתעלות, להתגייס כולו למען הניצחון במלחמה. המסר שלו היה "הצבא טוב, אבל החברה חלשה". "החוליה החלשה בשרשרת הביטחון הלאומי" אמר מאוחר יותר בהרצאה באוניברסיטת חיפה, "היא יכולת העמידה של החברה הישראלית, חברה שלא מוכנה להילחם על מטרותיה ולחרף את נפשה."

אפילו בתוך הצבא עצמו, יצא יעלון נגד כל מי שהשמיע ביקורת או דעה סותרת. "אם אנחנו אומרים כך, מה לנו כי נלין על הפלסטינים והתקשורת" אמר לקצין בכיר, שמחה באוזניו על היעדר חקירות מספיקות של מקרי מוות לא נחוצים של פלסטינים. במילים אחרות, יעלון תקף אחת לאחת את כל הנקודות שבה הסתכסכה התודעה הישראלית עם עצמה בשנות אוסלו.

יעלון היה המשלים המוחלט של הרמטכ"ל מופז. תחושת הצדק שלו הייתה המצע התאורטי לפרקטיקה הקנאית של מופז, השכנוע שלו שיש להקים מול ערפאת קיר ברזל תאם היטב את המרדנות הטבועה של מופז מול דרג מדיני שאותו לא העריך ושלו נטר על אירועי לבנון. עמדתם המתואמת של השניים ונכונותו של מופז להתעמת עם שרים ולגבות החלטות של דרגי שדה שסתרו הוראות מדיניות, יצרו מציאות שבה התנגד הצבא עקרונית לכל מראית עין של ויתור.

יחד עם מופז לחץ יעלון על אלוף הפיקוד איתן לגבות מחיר בכל מקום, ולא רק בהרוגים, אלא גם במחיר כלכלי. כשביקש סגן שר הביטחון סנה לאפשר לפלסטינים לייצא תותים, הגיב יעלון בחריפות. מאוחר יותר יצאה מסביבתו האמירה "הפלסטינים היו על סף שבירה, אבל עניין התותים הרס את הסיכוי לשבור אותם". הוא התנגד גם לבקשות שונות של מפקדת תיאום הפעולות בשטחים (מתפ"ש), שנועדו להקל מעט את המצוקה הכלכלית של הפלסטינים. עם תחילת הלחימה ביקשה מתפ"ש להקים מערכת של מחסומי "גב אל גב", שתאפשר העברה מבוקרת של סחורות לגדה. כך יהיה אפשר לפקח ביטחונית על החומרים המועברים אל הגדה וממנה, ולמנוע הברחה של חומרי נפץ, ומצד שני לאפשר מינימום של מסחר שימנע רעב ואנרכיה. יעלון התנגד בתוקף, והקמתן של נקודות אלה החלה רק בשנת 2004. הוא גם לא הסכים להעברת חומרים נחוצים לתחנת חשמל פלסטינית בעזה או לייצוא פרחים, בטענה שצריך לשבור את האויב.

אנשי מתפ"ש הזהירו, שהרעב והייאוש מגבירים את הטרור: הפלסטינים המוכים והרעבים לא זו בלבד שיהיו נוחים יותר לפיתוי למעשי ייאוש והתאבדות, אלא גם יפנו לפעילות פלילית, העלולה לשמש בסיס גם לפיגועים. אבל יעלון התעקש: אסור להקל, אחרת האויב יתחזק והטרור יגבר. חייב להיות מחיר הפסד יומי, חזר יעלון ושינן לכוחות בביקוריו הרבים בשטח. אנחנו חייבים ליצור תחושה של איום מתמיד של התמוטטות הרשות הפלסטינית.

וכך, בעוד מופז וסגנו מכתיבים, איש בדרכו, קו נוקשה התובע מחיר, התפתח מסר ברור. איתן החל ללבוש תדמית של הססן ומאופק מדי, לא צמא לפעולה כמו הדרג שמעליו. התדמית הזאת חיזקה עוד יותר את תחושת החופש של דרגי השטח. ההתנהגות כמעט בכל גזרה הייתה תבנית אופיו של מפקד החטיבה המרחבית, ורובם לא רצו לפגר אחרי הרוח שנשבה מן הקריה.

במידה רבה, יעלון גם אחראי להיעלמותה של מחלוקת ההערכה בין אמ"ן לשב"כ בדבר אחריותו של ערפאת לאירועים. המחלוקת הזאת, שצפה על פני השטח בחודשים הראשונים, נעלמה אחר כך כמעט לגמרי, בעיקר מפני שהשב"כ היה עסוק יומם ולילה בסיכול, וחדל לשמש משקל נגד בהערכה. יעלון ויובל דיסקין, סגן ראש השב"כ, שריכזו את הפורום שעסק בפעילות המבצעית (כולל מבצעי החיסול), ראו את הדברים עין בעין: השירות יהפוך בהדרגה לאגף מודיעין השדה של הצבא, ואילו הצבא יהיה הזרוע המבצעית המורחבת של השב"כ. גם במקרה הזה, מצא יעלון בדיסקין (ובראש השב"כ אבי דיכטר, איש מילואים ותיק של סיירת מטכ"ל ופקוד עבר של יעלון) שותף מעשי, שתפיסת הצדק העמוקה של יעלון והשכנוע שנבע ממנה התאימו לו ככפפה ליד. עם עלייתו של אריאל שרון לשלטון, איש לא חלק עוד על הנרטיב על פי בוגי יעלון.


[i] ב – 1.8.03 העניק שר החוץ האמריקני ריאיון לעיתונאי חמי שלו ב”מעריב". פאואל דיבר על ערכה של ההודנא, ששררה אז, והוסיף עקיצה לכיוונו של יעלון – "אולי זה לא מספק את בוגי, שרוצה שהכל יקרה היום אחר הצהריים."

[ii] כתבת פרופיל של העיתונאים אמירה לם ואבנר הופשטיין ב"ידיעות אחרונות" – 1.6.01

[iii] ריאיון לעיתונאים אמירה לם וגידי וייץ ב"ידיעות אחרונות"-4.7.2003.

[iv] ב – 26.11.01 אמר יעלון: "תוצאות העימות הזה חשובות יותר מתוצאות כל המלחמות בעבר כולל מלחמת השחרור".

ב – 16.7.02, כבר כרמטכ"ל אמר יעלון – "זה העימות המשמעותי ביותר של ישראל מאז מלחמת השחרור". ב – 30.10.02 אמר "לא היה כמותו מאז מלחמת יום העצמאות – תוצאתו תשפיע על מצבה האסטרטגי של ישראל בטווח הקצר, הבינוני והארוך".

[v] ריאיון עם ערן לרמן – 31.3.04. אגב, בשיחות סגורות אמר יעלון כי "בני בגין צדק" ביחסו לערפאת.

[vi] הסיפור פורסם ב"הארץ" ולאחר מכן בספרו של רונן ברגמן, "הרשות נתונה", הוצאת "ידיעות אחרונות".

[vii] שמעון נווה, דב תמרי וצבי לניר (שעזב את המכון מאוחר יותר).

[viii] ריאיון לעיתונאים אמירה לם וגידי וייץ ב"ידיעות אחרונות"- 4.7.2003

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.