פרק 2 – "בוודאי שאהיה נאמן לכם"

הכל התחיל כשנתיים לפני כן.

ביוני 98 קיבץ ברק קבוצה של אנשים לעשות שבת במלון השרון בהרצליה. ברק החליט להחליף את צוותו הקרוב אחרי שצלי רשף, ראש המטה שלו, פרש מתפקידו.

באותה תקופה ברק היה אחד הברווזים המדממים של הפוליטיקה הישראלית. כולם ירו לעברו חיצים והמצב בסקרים היה בהתאם.

ברק בחר מספר אנשים מצומצם. עו"ד יצחק (בוז'י) הרצוג, ששימש במידה רבה חיבור לשאר האנשים, יובל פרנקל, טל זילברשטיין ורפי ברזילי מ"דור שלום" ועליזה גורן ששימשה כיועצת התקשורת של רבין ושל פרס.

כהרגלו ברק תבע חשאיות מלאה. הוא הסתיר את הכינוס מראש לשכתו דאז, אמיר תמרי, והמתגייסים החדשים הונחו לא לספר דבר לאיש. "תגיעו למלון ושם כבר יחכה אדם שינחה אתכם למקום הכינוס", נאמר לחמישה. ברק חשש שהנהג שלו, איש מפלגת העבודה, יראה את הבאים ולכן הנחה למקם אותו רחוק מהמקום שאליו מגיעים המוזמנים.

הכינוס בהרצליה היה המשך לפגישה ארוכה שקיים הצוות החדש עם ברק שבועיים קודם לכן בביתו בכוכב יאיר. ברק ספג מחברי הצוות החדשים ביקורת קשה ועכשיו היה אמור לחשוף את כל סודותיו כדי שהצוות יוכל להתחיל לעבוד.

ברק פתח את הכינוס בבקשה מוזרה. "אני רוצה שתדעו שזה הצוות שאני רוצה שיגיע איתי ללשכת ראש הממשלה. אני מבקש שכל אחד מכם יגיד עכשיו שהוא יהיה נאמן לי ויעשה הכל כדי שננצח וכן שמה שאני מספר כאן לא יודלף".

לנוכחים היה ברור שהבקשה היא תנאי להישארות וההתרחשות הפכה למשהו שדמה יותר לטקס של השבעה בצופים. כל אחד מהנוכחים בתורו נשבע אמונים לברק. אחרון הדוברים היה יובל פרנקל.

"אני מוכן לעשות הכל כדי שננצח ואהיה נאמן לך אבל אני מבקש אהוד שיהיה ברור שזה הדדי"

כל העיניים הופנו לכיוונו של ברק המופתע. "מה זאת אומרת? בוודאי שאהיה נאמן לכם. זה הצוות שיבוא אתי ללשכת ראש הממשלה".

פרנקל התפטר מהמשרה המכניסה והמכובדת של מנכ"ל "חלמיש", החברה הממשלתית – עירונית שפועלת בתל אביב ועבר לעבוד עבור ברק. גם האחרים התגייסו, חלקם בהתנדבות, חלקם בשכר זעום.

אבל ברק לא שמר על שבועת האמונים שלו. 4 מ – 5 האנשים שנשבעו אמונים לברק במלון "השרון" לא הגיעו איתו ללשכת ראש הממשלה. למעשה, כבר באותו כינוס חשיפת סודות ברק לא עמד בדיבורו. ברק גילה כביכול את כל סודותיו אבל שכח פרט אחד קטן. הוא לא סיפר לחברי הצוות החדשים שבאותם ימים ממש הוא ערך סדרת פגישות חשאיות עם ראש הממשלה בנימין נתניהו בכדי לרקום ממשלת אחדות.

* * *

"אמנם קשה מאוד לעבוד במערכת נטולת סמכות וחסרת הגדרת מטרה כמו המערכת אותה מינית אותי להגות אבל אפילו המינימום הנדרש הופך לבלתי אפשרי אם מוקמות חומות שפתאום חוסמות כל גישה למידע", מהמכתב של אברהם (אברום) בורג לברק באפריל 99 ניתן ללמוד לא מעט על הדרך בה ניהל ברק את קמפיין 99 והאופן בו הוא מנהל את ענייניו בכלל.

בורג שימש לכאורה בתפקיד הבכיר ביותר במטה ההסברה של אהוד ברק. למרות בכירותו ברק לא הסכים לאפשר לו נגישות לסקרים שהוא ערך.

באותו מכתב, בורג ניסה לשכנע "כשמשה גאון אומר לי "אני לא יכול לתת לך שום נתונים כי אהוד לא מרשה להראות אותם לאיש" וכשטל מאמץ את המודלים שלך של "לעשות הכל לבד כי אי אפשר לסמוך על אף אחד" פירושו של דבר שאין לך מערכת בחירות".

כמה חודשים לפני הבחירות הגיעו אהוד אולמרט, ראש עירית ירושלים, ויו"ר האופוזיציה, אהוד ברק, לאירוע של המועדון הכלכלי בירושלים. האירוע לא נחשב למשהו דרמטי, אף ערוץ טלויזיה או רדיו לא מצא לנכון לשלוח כתבים לאירוע.

צוות הצילום של מפלגת העבודה, שליווה את ברק, כמעט לכל מקום, דווקא דרוך.

אולמרט נחשב למקורב לברק. כשר בממשלת שמיר וכמקורב לשר הבטחון, משה ארנס, הוא סייע לו לקבל את תפקיד הרמטכ"ל. בתחילת קמפיין הבחירות אמר אולמרט לראש הממשלה, נתניהו, "אל תערב את ירושלים בבחירות". לפני אותו אירוע הוא אמר לאורנה אנג'ל ורותי בייט, שתיים מהעוזרות של ברק, "אל תדאגו, יהיה בסדר. אני לא אביך את ברק".

אין דבר שאולמרט רוצה פחות מעוד כהונה של בנימין נתניהו. בתקופה הזאת השניים בקושי מחליפים מילה ואולמרט אמר לעיתונאים שונים שנתניהו הוא אחד מראשי הממשלה הגרועים שהיו לישראל.

אולמרט עלה לנאום. צוות הצילום של העבודה בכלל לא טרח להסתתר. "ברק לא יחלק את ירושלים", אמר ראש העירייה ובכך בעצם קבר את נשק ההסברה העיקרי של הליכוד ובדיעבד גם את סיכוייו שלו לרשת את נתניהו אחרי הפרישה. מטה ברק עשה שימוש חוזר ונשנה בהתבטאות של אולמרט. מטה נתניהו נתפס מופתע ולא מוכן.

* * *

 

אבל לא רק בכירי הליכוד עוזרים לברק להיבחר. התקשורת ברובה המכריע מתגייסת להפלת נתניהו.

מטה ברק הסתייע במימון אינסופי, חלק גדול ממנו מעמותות ומתורמים אמריקניים. לעיתונאים רבים ברור שהמימון הזה, בלשון המעטה, נמצא בשטח האפור שבין חוקי ללא חוקי. אף אחד מהם לא טרח לחקור וזה לא שהליכוד לא ניסה לעורר את הסיפור.

התגייסות התקשורת לטובת ברק באה לידי ביטוי נוסף בסיפור אחר.

"מסמכים סודיים של ברק נגנבו ממשרד יועציו בארה"ב" – דיווח "הארץ" ב – 13.1.99. ל"הארץ" נודע שהפורצים נטלו מהמשרד אך ורק את המסמכים הנוגעים לאהוד ברק ולמפלגת העבודה".

התקשורת הישראלית דיווחה בדרמטיות ובהתבסס, כמובן, על הדיווחים של אנשי ברק, על פריצה מתוחכמת למשרדיו בוושינגטון של סטנלי גרינברג, יועץ הסקרים האמריקני של אהוד ברק. הדיווחים העיתונאיים שולבו, כמובן, בתדרוכי רקע עמוקים של אנשי ברק שקשרו את הפריצה למערכת הבחירות בישראל. העובדה שגרינברג הוא במקרה גם יועץ סקרים של אחד, ביל קלינטון, לא הפריעה לתיאוריה.

כמה ימים מאוחר יותר עלו הדיווחים מדרגה. אנשי ברק דיווחו על פריצות לבתיהם. הפריצות אומנם ארעו כמה חודשים קודם לכן וספק אם הן קשורות למערכת הבחירות ובכל זאת, כותרת גדולה יצאה מהם.

ממרחק של זמן נדמה שאלו היו פריצות שנולדו על דפי העיתון ושם גם מתו. חוקרי המשטרה, שאמורים היו לחקור בפרשה, הגדירו את התלונות "סתמיות וחסרות בסיס".

נתניהו הרגיש, לא בלי צדק, שהתקשורת הישראלית מתגייסת לטובת יריבו. ברק מצדו מסיק את הלקח הברור. בספטמבר 2000 הוא אמר בגילוי לב, אם כי לא בפומבי, "התקשורת העלתה אותי לשלטון". המסקנה של ברק– השמירה על השלטון עוברת גם היא דרך התקשורת.

הדבר שהכי הטריד את ברק בקמפיין 99 הוא "פרשת צאלים". מבקר המדינה עמד לפרסם דו"ח מיוחד על הפרשה. ברק ידע שכל דבר חוץ מהפרכה מוחלטת של ההאשמה לפיה הוא לא ניגש לפצועים המדממים ובעצם לא דאג להם יכול לפגוע בו קשות. ברק הואשם, כזכור, בתחקיר של "ידיעות אחרונות", בין השאר, שלא ניגש לפצועים המדממים בצאלים ונטש את המקום במסוקו לפני שהם פונו.

ברק, כהרגלו, לא התכוון לחכות עד שמבקר המדינה יפרסם את הדו"ח שלו. הוא היה מעונין לדעת מבעוד מועד מה כתוב שם.

בעצה אחת עם יועצו, עו"ד אלדד יניב, הם החליטו על תרגיל יוצא דופן.

יניב עבד באותה תקופה עם דובר הוועד המרכזי של לשכת עורכי הדין, יצחק טוניק. הוא הציע לטוניק לערוך ראיון מיוחד לבטאון הוועד המרכזי של לשכת עורכי הדין עם מבקרת המדינה היוצאת, מרים בן פורת. ההנחה של יניב היא שבמהלך הראיון ניתן יהיה לדובב את בן פורת על הדו"ח הצפוי. אחרי ככלות הכל בן פורת עסקה בנושא במשך מספר שנים ולא פרסמה את הדו"ח בעצמה רק בגלל מחלוקת פנימית בתוך משרד מבקר המדינה.

טוניק לא ידע על כוונותיו הנסתרות של יניב. מבחינתו, ראיון עם מבקרת המדינה הוא רעיון מצוין.

זמן קצר לפני שמבקר המדינה פרסם את הדו"ח שלו התפרסם הראיון עם מבקרת המדינה לשעבר. בן פורת אינה יודעת, כמובן, על הקרבה בין יניב לברק. בראיון היא אמרה ש"ברק עמד שם כמו גולם", בהתייחסה להתנהגותו של ברק אחרי פגיעת הטיל. בן פורת גם הודתה ש"נתקלתי בהתנגדות חריפה לעמדותיי". זו בוודאי לא התוצאה שברק ויניב ציפו לה אבל הם העריכו בכל זאת על סמך הראיון שדו"ח מבקר המדינה לא יכלול מסקנות מרשיעות. בתאריך 15.3.99 התפרסם הדו"ח של מבקר המדינה. גולדברג למעשה זיכה את ברק והפרשה ירדה מסדר היום של הבחירות.

* * *

אהוד ברק הגיע בסביבות השעה 23:00 לסוויטה מספר 500 במלון דן תל אביב. באוויר עמד ריח של ניצחון גדול, של שינוי, של תקווה. בלובי של המלון, נבוכים משהו, כבר התכנסו מאבטחי היחידה לאבטחת אישים. הם עשו את הדרך ברגל ממלון הילטון הסמוך בו הודיע בנימין נתניהו על נטילת פסק זמן מהחיים הפוליטיים בעקבות הפסדו המוחץ בבחירות. "המלך מת, יחי המלך החדש". המאבטחים חיכו להוראות אבטחה. ברק פגש במסדרון הקומה את נאוה. "עשית את זה", היא צועקת לעברו והשניים נפלו זה על זו לחיבוק ארוך ומרגש.

אהוד – "לא ממריא" – ברק עשה את זה בגדול.

בסלון הסוויטה המתינו כל האנשים שהביאו את אהוד לניצחון של 12% על בנימין נתניהו, שנראה עד לפני חצי שנה בלתי מנוצח. משה גאון, שנטש את משרד פרסום המצליח שלו, "באומן – בר – ריבנאי" לטובת הקמפיין, יוני קורן, שעזב את משרד הפרסום "טמיר-כהן", עו"ד אלדד יניב, שעזב את משרד עורכי הדין של דב וייסגלס , יצחק בוז'י הרצוג, שעזב את משרד עורכי הדין, "הרצוג-פוקס-נאמן" ורבים אחרים.

פניו של ברק עטו דוק של קור. הוא נכנס לחדר בלי להגיד תודה לאיש, למעשה בלי להחליף עם האנשים, שעד לפני שעה היו הקרובים אליו ביותר, מילה. במקום זאת הוא פנה אליהם בלשון של פקודה. "אתה צא החוצה, אתה צא החוצה, אתה צא החוצה", ברק הורה בעצם לרוב המכריע של האנשים לצאת מהסוויטה. "אני רוצה להישאר עם איתן והמשפחה". איתן הוא, כמובן, איתן הבר, האיש שאהוד נועץ בו אולי יותר מכל אדם אחר.

הוא כבר "היה שם", נהג ברק לומר לאנשיו, בהתייחסו לעברו של הבר בלשכת ראש הממשלה יצחק רבין.

לקראת יום הבחירות, 17.5.99, מכין הבר לבקשת ברק מסמך בן 9 עמודים הכולל עצות להתנהגות ביום הבחירות. הבר מכנה את המסמך "D DAY ". במסמך המליץ הבר לברק לכנס את משפחתו בביתו בכוכב יאיר ב –21:00 בערב, שעה לפני פרסום המדגם. יש להזמין, הוא כותב, רק קרובים מדרגה ראשונה. כל חריג פוליטי או אישי יקבל משמעות גדולה. במקביל יופץ בכלי התקשורת הודעה שמשפחת ברק מבקשת מידידיה ומכריה לא לבוא לביתה. דגל ישראל יונף בכניסה.

ברק לא יישם כמעט דבר מהכתוב במסמך, בוודאי שלא את העצה של הבר להרים את אחד הטלפונים הראשונים לאחר הניצחון לשמעון פרס.

אבל הבר הוא בכל זאת היחיד שנשאר ליד ברק ברגעים הראשונים אחרי שהוא מגיע למלון דן.

שאר אנשי ברק יצאו החוצה המומים ומופתעים. בשלב הזה הם עדיין חשבו שמדובר בגחמה חולפת של ברק. הם לא העלו בדעתם שאת רובם הוא פשוט לא סופר.

משה גאון היה כנראה מהראשונים להבין את זה. גאון ירד מהסוויטה, נכנס לאוטו פגוע וזועם והתחיל לנסוע הביתה. את נאום הניצחון שהכין לברק ביחד עם היועץ האמריקני בוב שרום הוא לקח אתו.

בתוך הסוויטה החל ברק לעבור על נאום ניצחון אחר בכלל. זה של איתן הבר. מעת לעת נכנס יוני קורן להפריע. "מהבית הלבן רוצים לקשר אותך עם קלינטון".

"לא עכשיו יוני".

קורן יצא וחזר כעבור דקות ספורות. "אהוד, משה נעלב, הוא בדרך הביתה".

"לא עכשיו".

בסופו של דבר ברק התקשר לטלפון הנייד של גאון, התנצל והחזיר אותו למלון.

נאום "השחר החדש" של גאון ושרום הוקרא בכיכר רבין בפני ההמונים שקראו "רק לא ש"ס".

הנאום של הבר הוקרא במלון דן תל אביב בפני חברי הכנסת והשרים העתידיים.

הבר לא ידע, בעת שהוא חיבר את הנאום, על הנאום המתחרה של גאון ושרום. גאון ושרום מצדם לא ידעו על הנאום של הבר וכל השלושה לא יודעים, עד היום, על שלושה נאומי ניצחון נוספים שנכתבים לבקשת ברק, אחד מהם על ידי מי שהופך לאחר מכן לכותב הנאומים העיקרי של ברק, עמי גלוסקא.

* * *

ברק עלה לשלטון חדור בתחושת בטחון עצמי עצומה, שלא לומר אופוריה.

ביום שאחרי הניצחון הטלפון שלו התפוצץ משיחות ברכה אבל ברק לא טרח לענות למברכים.

שורה מגוונת מאוד של אנשים התקשרה. היזם סטף ורטהיימר בירך והשאיר הודעה לא ללכת עם ש"ס. העיתונאי ישראל סגל בירך והשאיר הודעה "אהוד צודק, יש רגעים בחיים". עוזי ברעם ביקש לברך את ברק על "הצלחה שלא הייתה כדוגמתה". גם ראש המוסד, אפרים הלוי, המפכ"ל, יהודה וילק, הכנר, אייזיק שטרן, יו"ר ועידת הנשיאים של הארגונים היהודיים בארה"ב, רונלד לאודר, היועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, היועץ לשעבר, מיכאל בן יאיר ועורך "מעריב", יעקב ארז, התקשרו. כולם כולם ביקשו לברך אבל ברק עשה רק ששה טלפונים באותו יום ולאו דווקא לאלו שהתקשרו אליו.

על פי הרישומים שנערכים באותו יום בלשכתו, שלוש משיחות הטלפון שברק יזם הם לעיתונאים לענייני מפלגות. גם הטלפון הרביעי הוא לעיתונאי אבל במקרה של דן מרגלית מדובר גם בחבר. טלפון חמישי הוא עשה לאמנון ליפקין שחק. את התענוג הזה הוא כנראה לא היה מסוגל לדחות.

אף אחד מהאנשים המכובדים שהתקשרו לברך אותו ביום לאחר הבחירות לא זכה לשוחח עם ברק באותו יום. היחיד שברק החזיר לו טלפון באותו יום הוא דווקא המו"ל לשעבר של "מעריב", עופר נמרודי.

ברק נמצא בתחושה שהוא בלתי מנוצח. "כל המומחים למיניהם שאמרו שאני לא ממריא, שאני לא אנצח את ביבי, איפה הם היום", תהה ברק בלעג באוזני מקורביו. הלקח, מבחינתו, ברור – עליו לשמוע רק לעצמו. הוא, אהוד ברק, לא צריך אף אחד. כך בדיוק גם נראים מהלכיו הראשונים, הגורליים להמשך כהונתו, של איוש לשכת ראש הממשלה, ניהול המו"מ הקואליציוני וחלוקת התיקים לשרי מפלגת העבודה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.