האם הגענו כבר לשלב שבו פוליטיקאים יפעלו בניגוד לאינטרס הפוליטי המובהק שלהם? הפוליטיקאים החרדים הרגילו אותנו לכך שהם השחקנים הרציונליים יותר. הרקורד שלהם נקי מטרלולים כמו הימין שהפיל את קואליציית יצחק שמיר ב–92', או איימן עודה, אחמד טיבי ומאזן גנאים, שהפילו את ממשלת השינוי ועזרו לכונן את ממשלת הימין הכי קיצונית בתולדות המדינה.
רוב גדול של בוחרי המפלגות החרדיות אינם מעוניינים בבחירות מוקדמות. רוב הבוחרים שאינם חרדים, כולל בוחרי ימין, מעוניינים שהקואליציה הבאה לא תכלול חרדים. למה שאריה דרעי ומשה גפני ירגיזו את בוחריהם, יוותרו על עמדות כוח חסרות תקדים לטובת עתיד שבו בסבירות לא קטנה יהיו באופוזיציה?
יהיה קצת שטחי לטעון, שהפוליטיקאים הללו פועלים בחוסר רציונליות. גם אגו ושימור דימוי של כוח הם שיקול. טיבי ועודה היו מוכנים להוציא לעצמם עין, ובלבד שמנסור עבאס ייפגע יותר. במקרה הנוכחי השפילו את דרעי וגפני וחבריהם. שוב ושוב הם הסתבכו בהבטחות פומביות בלא כיסוי, והביאו אותם למצב שכמה חודשים של שלטון עשויים להיות חשובים להם פחות, מחשש שייראו כמו סמרטוטי רצפה שנתניהו דורך עליהם בדרך לשימור שלטונו.
יולי אדלשטיין שיחק בצורה מושלמת את משחק גיבוש טיוטת החוק. כינס עשרות פעמים את הוועדה, שלט היטב בנתונים, הציג עמדות שאינן קיצוניות מדי, אך גם לא ניתנות לעיכול בקרב הציבור החרדי. הביא את הדברים לכך שאף על פי שיש כנראה רוב לקואליציה לחוק השתמטות מלא — אי אפשר לחוקק אותו. ביום שישי שעבר ניסה אריאל אטיאס, נציג החרדים במו"מ ולא פוליטיקאי נאיבי, לחשוף את הבלוף של אדלשטיין ולהסכים לסנקציות אישיות, שספק אם יעברו את האדמו"רים. אדלשטיין הכניס את הוויתורים בשמחה לכיס, אך לא הנפיק עדיין טיוטה של חוק.
נתניהו והחרדים משתגעים. אין להם מנופי לחץ אמיתיים על אדלשטיין. עליו אי אפשר לאיים באיבוד עמדת הכוח. הזזתו מראשות ועדת חוץ הביטחון על נושא כה עקרוני תקנה לו נקודות כנראה גם בליכוד. נתניהו שם אותו בראשות הוועדה כי רצה להתנקם בו על שהעז לשקול התמודדות נגדו. חשב שזה המקום שלאדלשטיין יהיו בו הכי פחות אפשרויות לנקום בו על השינמוך במעמדו. יצא הפוך. אדלשטיין זכה גם לנקמה מושלמת וכואבת, וגם כמעט בלתי אפשרי למצוא את טביעות אצבעותיו על הסכין.
בהנחה שאין סיכוי לגבש הצעת חוק מוסכמת, הדיון על תאריך פיזור הכנסת עובר למגרש הפרוצדורלי. באיזו מהירות אפשר להצביע בשלוש קריאות על הקדמת הבחירות? כשרוצים באמת, זה עניין של ימים ספורים, אך לנתניהו וליו"ר הקואליציה יש כלים לדחות ולמסמס. האופוזיציה תלחץ על קצב מהיר יותר, וההכרעה תתגלגל שוב לבג"ץ.
יכולת בית המשפט העליון לחייב העלאת הצעת חוק להצבעה תהיה תלויה בחתימות של 61 ח"כים; אם 61 יחתמו על רצונם בפיזור הכנסת, יהיה קשה מאוד לעכב הצבעה. במילים אחרות, חוזרים לחרדים. האם האגו שלהם יבוא על סיפוקו מהצבעה בקריאה טרומית־ראשונה על הקדמת הבחירות והתפזרות לפגרה ארוכה, או שהם באמת ילכו עד הסוף?
החרדים, ובמיוחד ש"ס, לא ירצו להצטייר כמי שהזדרזו להפיל את ממשלת נתניהו, החביב על הרוב המכריע של בוחריהם. הערכה רציונלית היא, שהליכה לבחירות לא תקרה עד היציאה לפגרה, וההתרחשות תחזור לשולחן רק עם מושב החורף באוקטובר 2025, אלא אם האינטרס הפוליטי הצר של החרדים כבר נדרס במפלי הכעס שלהם.