השר המביך מכולם הוא בצלאל סמוטריץ'. בריאיון ל"זמן אמת" בתאגיד אמר, שהוא "הגה את חיסול נסראללה". בישיבה עצמה שדנה בנושא, יומיים לפני כן, הוא התנגד. גם בתקיפה השנייה הגדולה על איראן סמוטריץ' לא היה באירוע. המשפט שהוא אהב להגיד בקבינט זה שאין לו מספיק נתונים כדי לקבל החלטה.
סמוטריץ' אוהב לשלוח מכתבים. במכתב אחד המליץ לראש הממשלה על 10/10. כלומר, שהמדיניות תהיה להחזיק עשר שנים בעשרה קילומטר רצועת ביטחון בצפון. הגיוני. במכתב שני המליץ להכפיל את סדר הכוחות ביהודה ושומרון כדי להקטין את תרחיש האימים של פלישה טרוריסטית להתנחלויות. גם הגיוני. במכתב שלישי המליץ להטיל ממשל צבאי על רצועת עזה. סמוטריץ' מעולם לא הסביר מאין בדיוק יימצא צבא לכל המשימות ההגיוניות האלה; הוא בסך הכל שר האוצר.
בנימין נתניהו זכאי לקרדיט מלא על הנוק־אאוט שהונחת על חיזבאללה. זה לא נעשה באופן מתוכנן, זה התגלגל מעצמו. הצבא, 8200, הרמטכ"ל הרצי הלוי זכאים לקרדיט גדול על היוזמה, על איסוף המידע והביצוע, אבל בסוף נתניהו הוא האחראי לכל ההחלטות.
חלק מהסיפורים בדיעבד של נתניהו יוצרים תחושה שהוא קצת איבד את זה, לא רק בדיעבד, בזמן אמת. נתניהו סיפר, למשל, לגדי טאוב על המבצע לחיסול משגרים וטילים של חיזבאללה. הוצגו לי שלוש אופציות, אמר. אף אחת לא נראתה לי, מחקתי את כולן וביקשתי אופציה רביעית. הצבא הצליח לגבש את אותה אופציה רביעית ב–48 שעות, ולדבריו ביצע אותה באופן "מופלא".
ובכן האמת היא, שהצבא אכן הציג שלוש אופציות. על אחת מהן נאמר לנתניהו כי יש עוד חלק, שיבוצע אם יגיע המודיעין הנכון. נתניהו קם בתיאטרליות מחק את כל שלוש האופציות, לקח לוח וכתב עליו את אותה אופציה בדיוק, עם החלק שהיה תלוי במידע מודיעיני. במילים אחרות, זה לא רק סיפורים מומצאים בדיעבד, זו פעולה תיאטרלית בזמן אמת, שכבר זורעת את הזרעים להיסטוריה המומצאת.
כל כך הרבה אנרגיה מתבזבזת על מלחמות הקרדיט הללו. אנרגיה העומדת ביחס הפוך, למרבה הצער, למשאבים המושקעים בניסיון לא להחמיץ את ההזדמנויות המדיניות היוצאות דופן שנוצרו מול לבנון וסוריה. בישראל מיהרו למתג את אחמד א־שרע, המנהיג החדש של סוריה, כג'יהאדיסט בחליפה. מה בדיוק הנזק שייגרם לישראל אם תנסה לדחוף להידברות עם א־שרע? הגעה להסדרים כלשהם? אולי בסוף יתברר שזאת באמת תחפושת, אך יש גם אפשרות הפוכה: א־שרע בודק אפשרות להיהפך למשהו אחר. אך אם ייסגרו בפניו כל דלתות העולם המערבי, הוא יחזור לנקודת המוצא הג'יהאדיסטית. לנו יהיה בוודאי קל יותר ככה.
הזדמנות עצומה יש גם בלבנון. מה שקורה שם לא קרה ב–40 השנים האחרונות. מה עושה ישראל כדי לחזק את כוחות אנטי־חיזבאללה בלבנון חוץ מלהפציץ ולחסל? האין ולו אחד בצמרת הישראלית שידחף לוויתורים במשא ומתן על קו הגבול עם לבנון כדי לנסות להגיע להסכם מהיר איתה?
היכולת המדינית של ישראל התנוונה בשנים האחרונות. אין משרד חוץ של ממש, אין מל"ל, אין שר חוץ, יש רק רון דרמר. המלחמה ברצועה מקשה לייצר בריתות בינלאומיות. מי רוצה לשתף פעולה עם מדינה שעושה את מה שאנחנו עושים בעזה?
הנה סיפור הקרדיט האמיתי: מערכת הביטחון סיפקה מבצעים פנטסטיים, תפקיד הדרג המדיני לתרגם אותם למציאות מדינית חדשה. ולמלחמת הקרדיט הזאת איש אינו רוצה להיכנס.