נראה שאין עוד פוליטיקאי שטעיתי בעניינו כמו יאיר לפיד. כשנכנס לפוליטיקה הערכתי שזו תהיה הרפתקה קצרה ולא מוצלחת. הנחתי כי בגלל נטייתו לחפש קונצנזוס ולרדוף אהבת קהל הוא יתקשה לשאת את הסביבה הפוליטית מרובת העימותים ואת הירידה באיכות החיים.
לפיד הפריך את הכל. הוא שרד לאורך כל הקדנציה הלא טובה שלו בתפקיד שר האוצר והמציא את עצמו מחדש. הוא צלח את הכניסה של אבי גבאי לזירה עם סקרים ראשונים שניבאו התרסקות של "יש עתיד". ובימים שבהם בני גנץ היה בנסיקה נראה לפיד גמור לחלוטין. "אני אחכה בסבלנות לרגע שהם ממש יצטרכו אותי ואז אני אדע להשיג את המקסימום", אמר אז.
חילי טרופר, אז והיום קרוב לגנץ, תיאר בספר חדש שכתב את הישיבה המכרעת של "כחול לבן": האם לחבר למפלגה החדשה את לפיד, או את אורלי לוי־אבקסיס. הכוחות היו כמעט שקולים. טרופר עצמו תמך בצירוף של לוי־אבקסיס (ועד היום סבור כי צדק), גנץ הימר על לפיד, ו"יש עתיד" ניצלה.
ואחרי כל שיר ההלל הזה, האתגר הפוליטי הנוכחי שעומד לפני לפיד קשה במיוחד. הפעם גם לא ברור למה סר חנו בעיני בוחריו. שהרי לפיד הקים את ממשלת השינוי, שימש במשך חצי שנה סבירה למדי בתפקיד ראש הממשלה — אבל המצביעים בורחים. בסקר חדשות 13 האחרון, בתרחיש שבו נפתלי בנט נכנס לזירה (והוא נכנס), קיבל לפיד חמישה מנדטים, ואיבד כ–20 מנדטים מאז הבחירות. כל זה כשהוא אינו בשלטון, לא היה שותף לאירוע הטבח, להפקרה, לא נכנס לממשלה, לכל היותר עשה אופוזיציה לא יעילה.
האם זו הסיבה לצניחה? ואולי זה החיפוש של ציבורים רבים למנהיג חזק שיכה בערבים, נוסח אביגדור ליברמן? או שמא ההתרוממות של האלטרנטיבה מצד שמאל?
בחודשים האחרונים נשמע לפיד יותר ויותר כמו יאיר גולן; התבטא בחריפות נגד מבקר המדינה, אמר שהוא מבקר מטעם ושאין לו אמון בו או בבדיקותיו. לפיד תקף את הבעלים של ערוץ 14 כשהוא מבלבל בין הבעלים לאביו, והתכתש עם גדעון סער במידה שלא נראתה משום עמית אחר של סער לשעבר.
אפשר לתת ללפיד את הקרדיט שלא מדובר בתפנית צינית נטו, בניסיון לקרוץ לבוחרים שעזבו לגולן. בוודאי יש כאן גם זעזוע כן מהממשלה הזאת וממעשיה. אבל לא מדובר באותו לפיד, שבתחילת המהפכה המשפטית — כך על פי הספר האחרון של תא"ל בדימוס אסף אגמון — דחה על הסף כל שיתוף פעולה שלו או של "יש עתיד" עם המחאה וניסה בלי הצלחה להרים הפגנה משלו.
הספר האחרון של לפיד מלא תיאורים על הצלחותיו הפנומנליות לנוכח עולם שלם, לרבות יועציו הקרובים ביותר, שלא נתן לו שום סיכוי. התיאורים מוגזמים. לנצח ברייטינג עם "אולפן שישי" לא היה משימה קשה כל כך, וגם הקמת ממשלת השינוי היתה תסריט ריאלי, ולפיד לא היה היחיד שהאמין בו — אבל המסר ברור: אתם תדברו, אני אעשה.
בנקודת הזמן הזאת קשה לראות איך יפרוץ לפיד את המבוי הסתום. הוא נשבע שלא יסכים עוד להיות מספר 2 של איש, ועל כן אפילו העמדת גדי איזנקוט בראש המפלגה, או חבירה לליברמן, אינן אפשריות. ודאי שלא מיזוג עם גולן. ריצה עד הסוף עלולה להיגמר במפלגה קטנה ולא משפיעה, והיא תיאלץ לוותר על עקרונות לא מעטים כדי לשבת עם החרדים בממשלה. הסיכוי שלפיד פשוט יפנה את הזירה כנראה אינו קיים. 13 שנה לאחר שנכנס לזירה הפוליטית והיה שר האוצר, שר החוץ וראש הממשלה, נדמה שלפיד שוב יזדקק לקסם גדול כדי שהפעם לא יגיע המסע הפוליטי שלו לקצו.