הרציונל של מקבלי ההחלטות בישראל לסדרת הפעולות האחרונה הוא כזה: הן לא נועדו להביא להכרעה או להסרת האיום, אלא לכפות על חסן נסראללה לנתק את הקשר שעשה ב–8 באוקטובר בין עזה ללבנון. שיחתום אתנו הסכם נפרד ויתעלם מהעובדה שאין הסכם הפסקת אש בעזה. זו מטרה צודקת וחשובה. במשא ומתן שאנחנו אוהבים לעשות עם עצמנו, נדמה לי שהשגנו הסכם. הפעלנו כוח, עשינו מבצע שומט לסתות, אנחנו בשלים לקום מהשולחן ולממש את הרווחים.
ומה אם נסראללה פחות זורם עם התסריט שכתבנו לו, ובגלל המכות הקשות שספג רוצה גם הוא להכאיב ולהגיע לשולחן המו"מ בעמדה קצת פחות חלשה? היכולת של נסראללה להכאיב קלה יחסית לתפעול, אינה תלויה באלפי הלוחמים שנפגעו וגם אינה נזקקת לכישורי הפיקוד של אעבראהים עקיל. שיגור של טילים כבדים למרכזי הערים הגדולות בישראל ישנה את המשוואה. שיגור כזה ייצר מיד לחץ על מקבלי ההחלטות שלנו להיכנס פנימה, "לנקות", "לטהר", "לכבוש", המלים שאנחנו מאוהבים בהן כל כך.
אנחנו זוכרים היטב איך הסתיימו התמרונים הקרקעיים האחרונים בלבנון. ההסתבכות במארון א־ראס, הדימום בבינת ג'בייל. האם 18 השנים שחלפו שינו לחלוטין את משוואת הכוחות? הלוואי. צה"ל הוכיח יכולת תמרון קרקעית מרשימה בעזה, אבל יש לזכור גם איך הוא פעל שם. הפצצות מטורפות ועבודה אטית. שבועות ארוכים עד כיבוש בית חאנון, זמן רב עד שהעזנו להיכנס רגלית ולא ברכבים ממוגנים. אין לנו הזמן הזה עכשיו, וצה"ל איננו רענן כמו שהיה בתחילת התמרון הקרקעי בעזה.
פוטנציאל ההסתבכות פה עצום. על הענייניות של בנימין נתניהו אי אפשר לסמוך, כידוע. שיקוליו האישיים גוברים על כל שיקול אחר. שר הביטחון, יואב גלנט, הפתיע לטובה בחודשים האחרונים, ובכל זאת, במצב ההזוי שנוצר וכאשר מחליף מתחמם על הקווים אי אפשר לסמוך גם על הענייניות שלו. בעבורו, לסגור את המלחמה זה לעוף מהתפקיד.
בתחילת מלחמת לבנון השנייה בוצע מבצע מרהיב, "משקל סגולי", שהושמדה בו רוב היכולת הטילית ארוכת הטווח של חיזבאללה. היתה שם הזדמנות יוצאת דופן לסגור סיפור, אבל ההצלחה כנראה שיכרה את מקבלי ההחלטות. המבצע אפילו לא דוברר, והתיאבון להכרעה מוחלטת גרם להסתבכות.
"מבצע הביפרים" נולד כביכול מהעובדה שהוא עמד להיחשף. אבל לתועלות המשמעותיות של המבצע נלווה גם נזק לא קטן. בעיקר כי הוא גרם לגורמים לבנוניים שאינם נמנים עם אוהדי חיזבאללה לתמוך בתגובה קשה נגד ישראל. אם היו אזיקים כלשהם על ידי נסראללה בשנים האחרונות, הם היו המגבלות של דעת הקהל הלבנונית. המבצע הזה אחראי להתרופפותם. ובכל זאת, אחרי שהמבצע כבר נעשה זו ההזדמנות הכי חכמה של ישראל לחתור מהר להסדר מדיני. אנחנו הכינו, הם הגיבו, בואו נסיים את זה. בואו לא נחזור לטעות של מריחת מלחמת לבנון השנייה.
אם למדנו משהו ממלחמת לבנון השנייה — הרי זה שהלקינו את עצמנו יותר מדי. לא הבנו, שלמרות כל הכישלונות הקרקעיים המכות שהונחתו על לבנון השאירו צלקת עמוקה אצל חיזבאללה; צלקת, האחראית במידה רבה ל–18 שנים של כמעט שקט מוחלט. סביר להניח שגם אם נסיים עכשיו בלי אותה "הכרעה" בלתי אפשרית של חיזבאללה, נסראללה יורתע לשנים רבות.
זה איננו ודאי, זה יכול עדיין להרתיע חלק מתושבי הצפון מלחזור לבתיהם, אבל זה נראה תרחיש טוב בהרבה מכל התרחישים החלופיים, בוודאי הגיוני יותר מאשר להיכנס קרקעית ללבנון.