ניתוח הסקרים הפוליטיים מתמקד בשאלה "כן או לא ביבי". על פי רובם, תמונת המצב הנוכחית היא שלבנימין נתניהו אין סיכוי להיות ראש הממשלה הבא. בסקרים הכי מחמיאים יש לו סיכוי למנוע ממתנגדיו להרכיב קואליציה ולגרור את המדינה לסבב בחירות נוסף. והשאלה המעניינת לא פחות: אם נתניהו הפסיד, מי יהיה ראש הממשלה. עד לא מכבר היתה התשובה: בני גנץ; הוא שייט באזור ה–35–40 מנדטים. כיום זה לא ברור כלל.
התחרות העיקרית היא בין גנץ לראש מפלגת הימין החדשה, לכשתוקם. אצל נפתלי בנט וגדעון סער אומרים שלא תהיה בעיה: מי שיהיה לו סיכוי יהיה ראשון. כרגע נראה שבמפלגה של בנט־סער־יוסי כהן מובטח לבנט המקום הראשון. חיבור עם אביגדור ליברמן הוא בעייתי יותר. ליברמן לא יסכים להיות שני. היכולת שלו להקים קואליציה כמעט אינה קיימת, החרדים לא יתחברו אליו ואין לו שותפים טבעיים, אבל הוא יחזור לעמדת ממליך המלכים ובמידה רבה יחליט מי יהיה ראש הממשלה. סביר שייטה יותר לימין, הכיוון הטבעי שלו.
לגנץ גיבנת גדולה. הוא צריך את התמיכה של לפיד, ובמצב היחסים ביניהם אין שום ודאות שלפיד לא יבחר בבנט. הציבור של לפיד יתקשה לקבל את הבחירה הזאת, אלא שלפיד יוכל לטעון: גנץ יוותר לבנט כמו שאני ויתרתי בפעם הקודמת. בלי לפיד בצד שלו, לגנץ אין סיכוי. ויאיר גולן בכלל נמצא בעמדה תמוהה. חוסר ההערכה שלו לגנץ מתחרה רק בטינה הגדולה לבנט, שהוא מייחס לו את אובדן הרמטכ"לות (בנט הוא שהדהד את נאום "התהליכים" של גולן), אבל לא תהיה לו ברירה; יהיה עליו לחבור לכל ממשלה, והציבור שלו ידרוש ממנו לתמוך בגנץ.
הדילמה הגדולה של גנץ תהיה אם להמשיך בחרם על נתניהו. סער כבר הודיע שהחרם אינו רלוונטי למציאות שלאחר 7 באוקטובר. גנץ אינו אוהב את רעיון החרמות, ועד לפני שלושה שבועות ישב עם נתניהו. מצד אחר, מה יבדל אותו מבנט וחבריו?
הסיכוי האמיתי שבנט יישב בממשלה של נתניהו הוא אפס. הצלקות של מכונת הרעל עדיין חרוטות בו. סער כבר הראה לא אחת שהוא בעל יכולת לעמוד בפני פיתויי נתניהו, אבל השאלה היא מה יגידו עכשיו לציבור שלהם.
גנץ נוהג לנופף באמירה שהוא מסוגל להביא את החרדים. רק לפני כמה ימים הוא אפילו שפך מחמאות על אריה דרעי, והזכיר את חלומות התעתועים של שמעון פרס בימים הלא כל כך טובים. זו המשמעות הכי מעשית של התחרות העתידית על הפוליטיקה העכשווית. התחרות בין גנץ לבנט יכולה ליצור מצב שבו עד שיגיעו הבחירות וניפטר מנתניהו, יתחיל מרוץ על השגת המפלגות החרדיות. לא מפני שהן נדרשות להקמת קואליציה, אלא מפני שכל אחד מהם יהיה תלוי בחרדים כדי להגיע לתפקיד ראש הממשלה. במרוץ כזה ימכרו את חוק הגיוס, את הקצבאות ואת כל מה שבדרך.
המקום של מנסור עבאס מעניין לא פחות וגם עצוב. כל המנהיגים במערכת הפוליטית השותפים לתחרות על "היום שאחרי" שופכים עליו מחמאות עד אינסוף, אומרים שהוא הדבר האמיתי, אך מבשרים בעצב שנתניהו הצליח לשרוף אותו ציבורית, ושאי אפשר לשלב אותו בשלטון באמת. גנץ מוכרח לתפוס מרחק מהעמדה הזאת. עליו לייחל שבמקום איימן עודה — שכבר הודיע כי יפרוש — אחמד טיבי ועופר כסיף תתייצב מנהיגות אחרת בחד"ש־תע"ל. אחת שתאפשר לו לפחות לבנות על תמיכה מבחוץ.
10–12 מנדטים ערביים יכולים לבנות את הגשר שיאפשר לגנץ לנצח את בנט בתחרות ולהגשים את חלומו להיבחר סוף סוף לראש הממשלה.