בשמונת החודשים הראשונים של המלחמה לא היתה למקבלי ההחלטות כוונה אמיתית להיכנס למלחמה קרקעית בלבנון. הם איימו בדברי רהב בנוסח "נסראללה יעשה את טעות חייו", אך לבנימין נתניהו, יואב גלנט והצמרת הצבאית היה ברור שאין תוחלת בעימות כזה, שהוא לא ישיג תוצאה שאי אפשר להשיג בדרך דיפלומטית, ושהמחיר עלול להיות כבד מנשוא.
בשבועות האחרונים המצב משתנה מעט. ההשפלה מחיזבאללה נעשית כבדה מדי. שיבוש השגרה בצפון, חדירת כטב"מים, הפגיעות הישראלית נחשפת, ונתניהו מתקשה להכיל זאת. פתאום נולדה מלחמה "זולה", כבר לא מחזירים את לבנון לתקופת האבן ולא כובשים עד הליטני. מדברים על תמרון קרקעי מוגבל, של כמה קילומטרים, שעיקר מטרתו לומר לתושבי הצפון: איום חדירה קרקעית נוסח 7 באוקטובר הוסר, חזרו לבתיכם. וגם הסכם ההסדרה, שלמעשה הושלם, אינו יכול לצאת לפועל. מלכתחילה הוא היה מותנה בהסדרה בדרום, וזו אינה נראית באופק. עסקת החטופים נעשתה בלתי אפשרית, ונדמה שהולכים למלחמת התשה בעזה, בשאיפה ערטילאית שאולי יום אחד ייפול לידינו יחיא סינוואר, ונוכל להכריז שניצחנו.
גורמים אלו הופכים בפעם הראשונה את התמרון קרקעי בצפון לאפשרי. זו תהיה החלטה רעה. המצב קשה ומשפיל, אך תמרון בסגנון זה עלול להחמיר אותו. קשה לראות איך תושג ממנו תועלת כלשהי. דובר צה"ל יודיע על הגבורה (האמיתית) של הלוחמים, על חיסול מחבלים ועל פיצוץ בונקרים, אך בתום המבצע צה"ל לא יתבסס בשטח. איש לא יחזור על הטעות של רצועת הביטחון. לכשייצא, לא יהיה אפשר לטעון באמת שאיום החדירה הקרקעית הוסר לחלוטין. ממילא יצטרכו הצדדים לחזור להסכם הסדרה שכבר הונח על השולחן.
ועניין בעייתי עוד יותר: הפגיעות בעורף הישראלי עלולות לגרום נזקים כואבים, אבל גם להפוך את התמרון "הקטן" למלחמה כוללת. ישראל לא תוכל שלא להגיב ביתר עוצמה על הפסקות חשמל ועל פגיעות במתקנים אסטרטגיים. וגם התגובה הזאת לכודה עכשיו באתגר כמעט בלתי אפשרי. בכירי צה"ל במשך השנים תמיד איימו שבמלחמה עם חיזבאללה תושמד המדינה הלבנונית, מתקני חשמל, מים, תשתית.
לבנון היא חיזבאללה, חיזבאללה הוא לבנון. האם במצבנו כעת, עם בקשות לצווי מעצר בהאג, צונאמי מדיני ובידוד חסר תקדים, תוכל ישראל להפציץ תשתיות של המדינה פושטת הרגל הזאת, שהעולם המערבי נאחז בציפורניים כדי להחזיק אותה בחיים? ואם בכל זאת נעשה זאת, מה נוכל לטעון נגד פגיעה של חיזבאללה במתקנים אסטרטגיים שלנו, שיהפכו אותנו, בין השאר, למדינה מסוכנת להשקעות זרות בשנים הבאות?
עצוב מאוד שיאיר לפיד ובני גנץ שוב אינם מעיזים להתנגד בפומבי לתמרון הזה. זה דפוס חוזר ומדכדך אצלם, בעיקר אצל גנץ. פעולה ברפיח? אנחנו רצינו זאת קודם. מי אחראי למסמוס עסקת החטופים? חמאס. זה חוזר אפילו ליציאה של דונלד טראמפ מהסכם הגרעין, בדחיפת נתניהו וביחס הכללי להסכם. גנץ פוחד להפסיד את קולות המרכז־ימין, ובדרך מאבד נכס חשוב בהרבה: מנהיגות.
מה כן אפשר לעשות בצפון? אין אופציות טובות, אבל הנה הפחות גרועה שבהן: ישראל נסוגה חד־צדדית מעזה, ובתוך כך מצהירה שהמלחמה בחמאס נמשכת ושאנחנו שומרים לעצמנו את חופש הפעולה לחזור כשנמצא לנכון; הגעה להסכם הסדרה בצפון ועיבוי ניכר של ההגנה על היישובים ועל קו הגבול בצפון ובדרום. רחוק מ"ניצחון מוחלט", אבל לפחות לא "תבוסה מוחלטת", שהיא הכיוון שאנו הולכים בו עכשיו.