לפני שנתיים וחודשיים פרסם "כלכליסט" תחקיר נפיץ על השימוש שעושה המשטרה ברוגלות. בסיס התחקיר היה מוצק וחשוב: התברר שהמשטרה משתמשת ברוגלות בלי שום הרשאה, ומטעה שופטים וסניגורים, תרבות מפחידה. בקצה התחקיר נקב העיתון בשורה ארוכה של שמות אנשים ידועים, שכביכול הושתלו בניידים שלהם רוגלות בלי צו שופט ותוכן הנייד שלהם נשאב. מכל הבדיקות שנעשו עד היום, המידע הזה היה לא נכון. הוא גרר סערה ציבורית מיותרת, וכמעט הביא להקמת ועדת חקירה ממלכתית. בעקבות הסערה הורתה היועצת המשפטית לממשלה להפסיק להשתמש ברוגלות.
מאז עבר נצח. נתוני הפשיעה נוראים, על מה שקורה בחברה הערבית כבר נאמר הכל — ומול כל הטירוף הזה המשטרה מתמודדת בלי הנשק אולי הכי מועיל בתקופה הזאת — היכולת להתחבר לסלולרי של העבריינים ולשאוב ממנו מידע.
מפתה לתלות את החידלון בחוסר היכולת של הממשלה. השילוב של יכולות הניהול והביצוע של השר לביטחון לאומי והתשוקה של שר המשפטים לנושאים האמיתיים שבתחום משרדו, בדרך כלל מנפיקים את התוצאה הזאת — כלומר אפס תוצאות. אלא שבמקרה הקונקרטי הזה, ההסבר אפילו יותר קשה.
אנשי היועמ"שית הכינו חוק שיסדיר אחת ולתמיד את הסוגיה. חוק האזנות הסתר מיושן ולא מתאים. החוק החדש כולל מנגנוני פיקוח, בקרה, דיווח לכנסת. את אלו שפוחדים, כמוני, מהשתלטות בן גביר על המשטרה הוא לא מרגיע, אבל יש בו ניסיון אמיתי להסדיר את העניין. החוק תקוע. בן גביר מוכן שיחול רק על עבירות המתה. היועמ"שית מעוניינת שהתחולה תהיה רחבה יותר: עבירות פשע חמור, עשר שנות מאסר ומעלה, לרבות הלבנת הון, סחיטה באיומים והכי חשוב: עבירת השוחד.
השר לביטחון לאומי לא מוכן בשום פנים ואופן. הוא מנמק זאת בחודרנות הקשה של הכלי הזה.
פתאום זכויות אדם מאוד מעניינות אותו, בעיקר הזכויות של פוליטיקאים מושחתים. מאחור תומכים בו, ככל הנראה, ראש הממשלה ושר המשפטים. גם להם אין אינטרס גדול שהאפשרות להילחם בשחיתות ציבורית באמצעים מודרניים תוסדר בחקיקה. נוח להם מאוד המצב הקיים, שבו אין חקירות שחיתות נגד החלונות הגבוהים, והמשטרה עסוקה בחברה הערבית ובהפגנות. סביר שאם ידו של בן גביר תגבר במחלוקת הזאת, ישתמשו בזה שופרות ראש הממשלה כדי לטעון — הנה ההוכחה שהשימוש שנעשה ברוגלות עד שנאסר השימוש בהן היה שימוש לא חוקי, לרבות תיקי ראש הממשלה.
קשה כמעט להסביר כמה נכלולית ועלובה היא ההתנגדות לשימוש ברוגלות בחקירות של שחיתות ציבורית. חִשבו על המידע שהיה על הניידים של אפי נוה. הוא יכול היה לפרנס כמה וכמה חקירות משמעותיות, כאלה שהיו מביאות שינוי בדרך שבה שופטים נבחרים בישראל. זה מידע שיכול להגיע בשתי דרכים חוקיות: הראשונה היא אם נוה, מאיזושהי סיבה, מוסר את הניידים שלו ומוכן שייעשה שימוש בתוכנם. הדרך השנייה היא שמנהלים חקירה ומותקנת לו רוגלה. כל דרך אחרת לכאורה אינה חוקית, ולכן המידע המזעזע שנמצא שם לא נהפך עד היום לחקירות פומביות.
מאז החלה המלחמה בן גביר אפילו לא מנסה להעמיד פנים שהוא נלחם בפשיעה, בוודאי לא בפשיעה בחברה הערבית. זה לא מעניין את בוחריו. לאיש ממילא לא היו ציפיות ממנו שיצליח לנהל משהו, ובכל זאת, כמה ציני יכול להיות אדם שכדי למלט את חבריו מחקירות שוחד הוא מוכן שהקטל הנורא בחברה הערבית יימשך בעוצמה הזאת?