ארכיון שנת: 2006

מתוך ראיון להארץ. 17.10.2006

17 באוקטובר 2006
 

רביב דרוקר אומר שהרבה פוליטיקאים לא מוכנים להתראיין אצלו. למשל אהוד אולמרט, עמיר פרץ ומשה קצב. אריאל שרון גם הטיל פעם וטו על נוכחותו של דרוקר בראיון בגל"צ. להמשך קריאה.

גלובס: שיעור תקשורת בעידן הספין 16.10.2006

16 באוקטובר 2006
 

מאת: אורן פרסיקו.

את הערך המוסף לדיווחים על אודות פרשת הנשיא קצב סיפק אתמול הפרשן הפוליטי של ערוץ 10, רביב דרוקר. במהלך הכתבה שהכין בנושא הזכיר דרוקר לצופים את הפיתולים הרבים שעברו על קו ההגנה של נשיא המדינה מפרוץ הפרשה ועד להמלצת המשטרה להעמידו לדין. "נדמה כי אין טענה שמקורביו לא העלו", אמר, "ורובן התבררו כלא מדויקות, בלשון המעטה".

אחד אחרי השני הועלו מתהום הנשייה הספינים

שיצאו מכיוון לשכת הנשיא בחודשים האחרונים, אחד אחרי השני נחתכו לגזרים. קצב טען שלא פנה למזוז בעניין, מזוז הפריך את טענתו בפומבי. קצב כתב שלא נסחט, כיום טוען שנסחט. "עלילה פוליטית" אמרו מקורבי הנשיא, אך משכשלה גרסה זו לשכנע היא נזנחה. הובטחה קלטת לוהטת על ההרגלים המיניים של א', אך המקליט נמצא דובר שקר ומאז נעלם מתודעת הציבור. הודלף לתקשורת כי מעסיקים קודמים של א' התלוננו שניסתה לסחוט אותם – בסוף התברר שלא. אתמול טען אחי הנשיא, כי המשטרה ועיתונאים ביקשו מנשים שימציאו פרשות על הנשיא, ודבריו שודרו שוב ושוב.

אין בסיכום שערך דרוקר שום חשיפה, כמובן. הכול היה ידוע, אך זהו בדיוק העניין. בעידן של עודף אינפורמציה, לא די בכך שהפרכת שקר נעשית פומבית. זיכרון הציבור ההולך ומתקצר הופך את שקרי הספין לאבני הבנייה של המציאות ממש כמו עובדות, וכשהספינים מקבלים כותרות גדולות יותר מהפרכתם הם הופכים לחשובים אף יותר מהעובדות. מבחינה זו הכתבה שהכין דרוקר נגעה לעניין רחב מפרשת קצב, היא היתה שיעור קצר בצריכת תקשורת: להטיל ספק, לבדוק מניעים ומקורות, לברר עד הסוף את הטענות.

לנושא זה בדיוק התייחס השבוע הסטיריקן האמריקני המעולה סטיבן קולבר, שאמר בראיון ל"ניו יורק מגזין": "אם אתה מצליח ליצור אווירה שבה למידע אין שום משמעות, אז אין עוד מציאות אובייקטיבית". ניסיונו של דרוקר להוליך את צופיו מבעד לאווירה שבה למידע אין עוד משמעות הוא ניסיון סיזיפי, הרי פעמים רבות הוא ועמיתיו מהווים את תיבת התהודה לאותם ספינים ממש, אך זהו מעשה צודק וחשוב. בדרך כלל הצופה לבד במערכה על ברירת האמת מהספינים, נחמד שמישהו מתוך המערכת מושיט לו יד לעזרה.

הארץ: תנופה או הסתבכות? 10.8.2006

10 באוגוסט 2006
 

צפיה השוואתית באולפנים הפתוחים של ערוצים 2 ו-10 מאפשרת לנסח שתי המלצות. הראשונה מיועדת לצופים: מי שלא רוצה להתייסר בספקות ומעדיף להתחזק באמונתו הלאומית מוזמן לערוץ 2. רוב הסיכויים שייצא במוראל גבוה ויוכל לפרוש לשנת לילה מתוקה. מי שמוכן להיחשף לספקות מכרסמים שעלולים להפיל את רוחו מוזמן לערוץ 10. אחרי אתמול, רוב הסיכויים שיזדקק לכדורי שינה. להמשך קריאה.

הארץ: אין מנעול – אין אש. 12.7.2006

12 ביולי 2006
 

שש שנים תמימות עמל משה קצב לפתוח מהדורת חדשות אחת. מה לפתוח? לפחות ידיעה במקום טוב באמצע. כלום. הוא קיבל כתבי אמנה, נסע לארצות הים, חנך מתנ"סים, אירח את כל "שדרות העם", ביקר בעיירות פיתוח, סייר במפעלים, הלך לפרמיירות, נועד עם אישים, וכלום. בקושי ידיעה קלושה, אחת לכמה חודשים. להמשך קריאה.

הארץ: תלונה לרשות השנייה. 2.7.2006

2 ביולי 2006
 

אילו הייתי איש ימין, שתופס את ביטחון ישראל במונחים של כוח והרתעה (ושלא מתעניין במשחק גרמניה – ארגנטינה) הייתי מתיישב בתום התוכנית וכותב תלונה נזעמת לרשות השנייה עם העתק לערוץ 10. הטענה המרכזית היתה מנוסחת בערך כך: "לא יעלה על הדעת שמגזין החדשות המוביל של ערוץ בפיקוח ציבורי יתגייס באופן בוטה לטובת השמאל בכל הקשור למאבקנו הצודק נגד כנופית הטרור המתקראת 'ממשלת החמאס' ויתעלם מקיומו של המחנה הלאומי בציבור הישראלי". להמשך קריאה.

הארץ: בלטו לטובה. 24.5.2006

24 במאי 2006
 

1. רביב דרוקר. מכל הכתבים הפוליטיים בתוכניות החדשות המרכזיות, דרוקר בולט בזכות שילוב מצוין בין גישה ביקורתית, נטולת פניות, המעידה על תפישה פוליטית ועיתונאית מעמיקה, ובין נימה משועשעת והומור עצמי. אתמול דרוקר התייחס בשיחה עם רפי רשף לדמותה של אשת ראש הממשלה, עליזה אולמרט. להמשך קריאה.

YNET: מועדון סגור. 7.5.2006

7 במאי 2006
 

בערוץ 2 אפשר להיות רגועים: שישי החדש של ערוץ 10 עם עופר שלח ורביב דרוקר לא מהווה תחרות בינתיים. וחוץ מזה, למה אין שם אפילו אישה אחת?
אריאנה מלמד

אז איך אתם מעדיפים את החדשות שלכם ביום שישי – ממלכתיות עם פרצי אגרסיביות של גאולה אבן, זחוחות עם כתבות ארוכות בערוץ 2 או אולי קצביות ומהירות יותר, בסחבקיה החדשה של רביב דרוקר ועופר שלח, ב"שישי" של ערוץ 10?

ראשית, תמיהה קלה: שני גברים מובילים משדר חדשות, ולא נאמר כאן אף מילה על לונדון וקירשנבאום, הם עניין טעון הסבר. למה? הכימייה לבדה אינה

תירוץ. לא ייתכן גם כי כל האופציות הנשיות נבחנו ונפסלו. במשך שעה, על מסכו של משדר אקטואליה מרכזי, לא נראתה אישה אחת. נשים גם לא דיברו בכתבות הקצרות, הקליפיות שניקדו את המהדורה הזאת. גם אם שני הגברים הם עיתונאים מצויינים וראוייים, גם אם הם מעוררים אמון בעקיצות הקטנות שהם מחליפים (בפעם השלישית העקיצות נראות כבר מאולצות, אבל לא נורא. בפעם הראשונה מותר לכל גבר להפגין קצת חרדת ביצוע), גם אם הם מוכשרים כשדים, הנוכחות שלהם לא תתקבע בקלות בסלונים בהעדר אישה. לא רק בגלל הצורך באיזון על המסך, אלא בגלל שהתרגלנו.

אבל שלח ודרוקר כנראה סימנו מטרה גבוהה ורחוקה: לא פחות מאשר שינוי מהותי של הרגלי צריכת החדשות בסוף השבוע. לא עוד הפרדה מתודית בין החדשות תחילה והדעתנות אחר כך, אלא שילוב של שני אלה מן הרגע הראשון במשדר, ושילוב של שני דעתנים שמתבייתים על כל אייטם בגישה לוחמנית. כך, במקום דיווח עדכני על מעשיו האחרונים של ראש הממשלה החדש, נפתח המשדר בציטוטים מצולמים של הבטחות שלו מפי בכיריו, ובאיזכורים ציניים של הפרת ההבטחות הללו. במקום עוד כתבת פרופיל על פוליטיקאי חדש או מינוי חדש, אמנון ליפקין-שחק מסביר שבעצם כל אחד יכול להיות שר ביטחון, או לפחות להבין חומר מודיעיני גולמי, ועופר שלח לא כל כך משתכנע.

התחושה המצטברת מן הכתבות הקצרצרות היא, שאנחנו מוזמנים לצפות בגרסה עברית של תוכנית אקטואליה אישית ב"פוקס ניוז", כולל כמה מן המניירות המעצבנות שנהוגות שם, כמו איזכורים תכופים מדי של הלוגו של התוכנית, וכמו מוסיקה מעצבנת שמתלווה לכל דובר בכתבה בחוסר-טעם אחיד ומופתי, כאילו הדברים הנאמרים לא ראויים להקשבה בפני עצמם. צריך לקוות שאלה חבלי לידה, ושמישהו יתעשת ויפחית במינון התזזיתיות שבוקע מן המסך ב"שישי".

שלח ודרוקר כופרים בחובת הנאמנות למיינסטרים, וזה בסדר גמור – אבל גם הם יווכחו לדעת שכדי להאכיל את מולך הרייטינג, הם ייאלצו לדבר אל צופיהם קצת יותר בגובה העיניים, ולזנוח כמה מן ההנחות המוקדמות שליוו את המשדר הראשון שלהם. כמו למשל, שכו-לם רוצים לראות מהדורה שכולה פוליטיקה. או שכו-לם כבר יודעים בדיוק מיהו טל זילברשטיין ומה בדיוק הוא עושה בתפקידו כיועץ פוליטי, בכתבה שהיתה מיועדת רק ליודעי ח"ן ובלטה ברדידות שלה.

המתחרים יכולים להיות רגועים, בינתיים. לשלח ודרוקר נחוצים יותר ממאה ימי חסד כדי להתאזרח בלבבות, ולהוגי המשדר בהחלט נחוץ זמן כדי להבין שאולי טעו ביצירת אולפן גברי כל כך, ואולי יש מקום לצלע שלישית ושוות זכויות במשדר הזה. אם תראו בחודשים הקרובים כתבות קצרות יותר בשני המשדרים המרכזיים האחרים של ליל שישי, זו תהיה עדות להצלחה מרשימה של ערוץ 10: אני מוכנה להמר שכך יקרה, ואת פירות הרייטינג יקטפו, כרגיל, אלה שממילא עושים זאת בכל יום שישי.

הארץ: אין אליפות. 7.5.2006

7 במאי 2006
 

בשפת מהמרי הספורט קוראים לזה "באנקר": כשאתה מעלה למגרש הרכב שכולל את רביב דרוקר ועופר שלח, אתה לא מצפה לשום דבר מלבד ניצחון בדרך לאליפות ראשונה. אחרי הכל מדובר בצמד גלקטיקוס שכל ערוץ טלוויזיה ישראלי מאחל לעצמו: רהוטים, מתוחכמים, שנונים, דעתנים, מעודכנים ומגוונים. להמשך קריאה.

מעריב: טלוויזיה. 7.5.2006

7 במאי 2006
 

מאת: אסף שניידר.

אם, כמאמר קלישאת המבקרים, הקסם של לונדון וקירשנבאום טמון בכך שהם ההתגלמות המציאותית של שני הזקנים הנרגנים מהחבובות, אז עמיתיהם הצעירים דרוקר ושלח חייבים להיות הצמד המקביל ממותג התינוקות המצויר של ג'ים הנסון, החבובוטף. ההצלחה של לונדון וקירשנבאום, כנראה סיפקה לא מעט השראה למהדורת סוף השבוע החדשה של ערוץ ‭.10‬ גדולתם של שני הפנסיונרים היא הקלילות והחוצפה שבה הוציאו לפנסיה את מה שנחשב ללחם והחמאה של מהדורת אקטואליה – כתבות, מבזקים, פרשנויות מובדלות מעובדות. אצלם, אירועי היום והאורחים באולפן הם רק סייענים קטנים להתרחשות האמיתית: הבעת דעה נחרצת על כל מה שזז. טיבם של רעיונות רעננים הוא, שברגע שממחזרים אותם – הם כבר לא הכי רעננים. וזה חלק ממה שדופק כרגע את "שישי" של עפר שלח ורביב דרוקר.

זהו צמד של תמנוני מדיה. עיתונאים זריזי לשון ומקלדת, שמסוגלים לשלוח בקלילות זרועות לכל כלי תקשורת ותחום סיקור, מצבא ועד ספורט, ולגהק שש שעות אחרי הבחירות ספר עב כרס שמלגלג/מגלה הכל כולל הכל על המפסיד/מנצח. אבל המקצוענות והבקיאות שלהם, היכולת שלהם ללהג בלהט טבעי על כל נושא שבעולם, מתקשים לכסות על כך שהפעם הפורמט נראה קצת פלסטי ובובתי מדי.

לונדון וקירשנבאום באו בפוזה של "אנחנו גמורים, ולכן כבר לא דופקים חשבון לאף אחד‭."‬ דרוקר ושלח באים כמי שהעורך אמר להם "יאללה, נו, שבו שעה באולפן ותעשו לונדון וקירשנבאום – רק עם גיטרות חשמליות באות הפתיחה. קטן עליכם‭."‬

התוצאה נראית כמו תחרויות הוויכוח בקולג'ים בארצות-הברית. שלוף פתק עם נושא, בחר עמדה, ייצג אותה. וכך, כאשר בכל פעם מתנדבים שלח או דרוקר לקחת על עצמם את "תפקיד האיש הקטן‭,"‬ זה נשמע כמו ביטוי פרוידיאני, שחושף תפסנות תחת רצינית. אנחנו, הרי, לא האיש הקטן. אנחנו עיתונאים מקושרים וידענים. פינג-פונג הידענות והפסקנות שלח-דרוקר גם מאפיל על כתבות המגזין של "שישי‭,"‬ וגורם להן להיראות תלושות ונטולות צידוק פנימי בליין-אפ של המהדורה.

עוד בעיה של "שישי" היא ציר הזמן. כרגע, יותר מחודש אחרי, זאת עדיין מהדורת בחירות. בעוד שבועיים-שלושה, יש לקוות, נפסיק להתרגש מצירוף המילים "ראש הממשלה אולמרט‭."‬ ואז, ייאלצו השניים לספק דברים קצת יותר מעניינים ומחדשים מספירת הבטחות לא מקוימות של פוליטיקאים, עם חיוך מלגלג בזווית הפה.

איוב איוב

מאז שהלכת, ערוץ 8 הוט

הרוב המכריע של הישראלים לא מצאו סיבה לראות את ג'נין ג'נין. אולי בצדק. אבל ייתכן שאפשר להסתפק במשפטים הספורים והמדויקים של עו"ד אביגדור פלדמן, שייצג את בכרי במאבק פסילת הסרט להקרנה, כפי שהם מובאים בסרטו החדש, "מאז שהלכת‭."‬

עשית סרט על אנשים, אמר פלדמן לבכרי. יכול להיות שחלקם משקרים. יכול להיות שחלקם אכן מספרים מה שראו. אבל שקרית או לא – זו האמת שלהם, ואתה הבאת אותה.

ב"מאז שהלכת" מנסה בכרי לעשות משהו קשה יותר: להביא את האמת של עצמו. בכרי, תוך פנייה למורו ורבו אמיל חביבי שמת לפני עשור, מתעד את חייו בתקופת המהומה סביב ג'נין ג'נין. קרוביו הורשעו בסיוע לפיגוע התאבדות. הוא עצמו עמד במרכז סערה ציבורית וקריירת המשחק שלו נפגעה. התוצאה רגישה, אולי מפויסת. ובכל זאת: בכרי, כמה טבעי, משרטט את עצמו כאיוב, אדם ש"אללה הפיל עליו סלע‭."‬ חבל: "מאז שהלכת" היה יכול להרוויח מתוספת של קצת התחשבנות של בכרי עם עצמו.

עמוד 1 מתוך 212