ארכיון חודש: אפריל 2012

עלובים

28 באפריל 2012
 

כמה עלובים השרים האלה. בבת אחת, מתקפה מכוערת של שרים על ראש שב"כ, שרק אתמול הם מרחו במחמאות מכף רגל ועד ראש. השר שמחון (חידה: מי יכול לנקוב במשהו חיובי שעשה השר שמחון?), מאשים אותו בתקופה ששליט היה בכלא. ליברמן תוהה למה לא התפטר (למה ליברמן לא התפטר כשהקפיאו את הבנייה בהתנחלויות, לא העבירו ברית זוגיות אמיתית, לא קידמו את חוק הגיור, לא שינו את שיטת הבחירות ובקיצור, לא עמדו בכל הבטחות הבחירות של מי שנוהג להתגאות ש"מילה זו מילה" כשבעצם אצלו "מילה זה "אני בטוח שתשכחו את מה שהבטחתי""), "שר בכיר המקורב לנתניהו" משער שהמתקפה של דיסקין היא מכיוון שהוא לא שבע רצון שהמועמד 'שלו' לא נבחר להיות ראש השב"כ. איזה גועל. בא אדם, שכל מה ששמענו עליו 4 שנים זה שבחים על גבי שבחים מכל השרים האלו ממש. אמרו לנו שהוא אחראי לעצירת הטרור (לא הפלשתינאים), שהסקירות הבטחוניות שלו הן תאווה לאוזניים, שהוא רציני, מעמיק, יסודי, שאין לו אספירציות פוליטיות ואז הוא מעז למתוח ביקורת על נתניהו וברק. אלוהים שישמור. כפר באלוהים, מרד בשכינה, יצא נגד עשרת הדיברות. ישר יוצאים שרי ממשלת ישראל במתקפה. להרוס את האיש, לרצוח את המוניטין שלו, לא להשאיר ממנו כלום. אף אחד לא מתמודד חלילה עם הטענות לגופן. אף אחד לא שואל את עצמו אולי במקרה האיש צודק. למה הוא מתכוון כשהוא מדבר על משיחיות? מי חושב שהוא המשיח (ניחוש מושכל: הבעל של שרה)? איך שר התמ"ת יודע בכלל שראש השב"כ לשעבר לא צודק?

בתום הכהונה הקודמת שלו כראש ממשלה, התברר שראשי זרועות הבטחון שתחתיו חשבו שנתניהו הוא ראש ממשלה בעייתי, בלשון המעטה. הרמטכ"ל בתקופתו, אמנון ליפקין שחק, התמודד נגדו. לראש השב"כ בתקופתו, עמי אילון, לא היו מילים טובות עליו, בלשון המעטה. בכהונה הזאת, מסתבר, נתניהו וברק מפחידים עוד יותר את ראשי זרועות הבטחון. הרמטכ"ל לשעבר אשכנזי אומר עליהם דברים קשים (מתי בפומבי?). את דגן, ראש המוסד, שמענו ועכשיו גם את דיסקין, במתקפה חסרת תקדים בעוצמתה. לא יודע מה איתכם, אבל אותי זה די מפחיד שאנשים שקולים, שאמורים רק להפסיד ממתקפה על ראש ממשלה ושר בטחון מכהנים (פחות משתלם להעסיק בכיר בטחוני, שמסוכסך עם מספר 1 ומספר 2), שמים את נפשם בכפם ויוצאים נגדם.

ראיון ל"וואלה! ברנז'ה". 25.4.2012

25 באפריל 2012
 

קשה לחשוב על עיתונאים ישראלים המזוהים עם המושג עצמאות מבלי לקחת בחשבון את הפרשן הפוליטי של ערוץ 10 ומגיש תוכנית התחקירים של הערוץ "המקור" (לצד מיקי רוזנטל), רביב דרוקר.

עשר תוכניות לפני סוף העונה ("כאן לא חושבים על פגרה"), וכשערוץ 10 – האכסניה בה מתגורר דרוקר כבר קרוב לעשור – ממשיכה להתנדנד בין חיים ומוות, התפנה דרוקר לשיחת חג עם וואלה! ברנז'ה על מצב אומת התקשורת. כצפוי, לא רק הקפה היה חם. להמשך קריאה.

תביעת הדיבה של רן ארז – הסוף (כנראה)

8 באפריל 2012
 

בשבוע שעבר קיבל ביהמ"ש המחוזי את ערעור ערוץ 10 על פסיקת ביהמ"ש השלום וקבע שמה ששידרנו על רן ארז, יו"ר ארגון המורים העל יסודיים, היה גם אמת וגם תם לב. כמה הערות על החוויה:

1. חמש שנים, אין ספור ישיבות, מתחים, ידיעות בעיתון (הצד השני נעזר במשרד יחסי ציבור ששיווק כל איזה חצי אמירה במשפט המאה הזה, בלי לשכוח, כמובן, להחמיא לעורכי הדין של ארז, גלמן ופעיל). היה שווה? לא, אבל זו לא הייתה החלטה שלנו לפתוח בהליך ומיליון פעם ניסינו להוריד את מר ארז מהעץ. הצענו לו שיבוא, יתראיין, ישפוך חמתו עלינו. לא הלך.

2. כשהתחיל ההליך,  הודעתי בטיפשות שלא אסקר את תפקודו של רן ארז עד תום ההליך. חשבתי שזה נקי יותר. בפועל, זה גרם לכך שחמש שנים לא נגעתי בסיפור ויצרתי תקדים לא חכם שמי שרוצה שקט מאיזשהו כתב או ערוץ, צריך לתבוע אותו. לרן ארז זה לא עולה כסף, השם שלו יעמוד גם בקביעות של פסק הדין (ארז טען שלא אמר כלל את הדברים. ביהמ"ש פסק שאמר), כך שמבחינתו זה WIN WIN.

3. עד מפתח בפרשה היה מנחם כהן, סמנכ"ל משרד החינוך, ששמע את דברי ארז בשיחה המפורסמת ההיא. אם הייתי שר החינוך, לא הייתי משאיר את כהן בתפקידו רק על העדות שהוא נתן בביהמ"ש. זו ממש לא הייתה עדות של מישהו שנחוש לספר את האמת. הוא הלך ימינה וזגזג שמאלה. השופטים, למזלו, לא אמרו דבר על עדותו, אבל אני נשארתי עם התחושה שאם זה סמנכ"ל משרד החינוך, אז איזה ציפיות יכולות להיות לנו מהמשרד הזה?

4. מה שלתחושתי הוביל להפסד שלנו בבית המשפט השלום זו טעות טקטית. הסכמנו להליך גישור לא רשמי, שערכה השופטת ריבה ניב, מחוץ לפרוטוקול. לא סתם הליכי גישור אמורים להיערך עד ידי צד שלישי ונשארים חסויים. במסגרת הניסיונות של השופטת לגמור את זה בפשרה, הסכמנו לתת כל מיני הסכמות לצד השני, להודות כביכול בטעות, שלא ממש הרגשנו שעשינו. בסוף, ההליך התפוצץ, אבל השופטת, כנראה, נשארה עם ההסכמה שלנו (שלא מתועדת, כמובן, כמו כל הדיון) והפכה אותה לפסק הדין בבימ"ש שלום.

5. יולי תמיר – אני מרגיש לא נוח לבוא בטענות לשרת החינוך לשעבר. חלק מהמשפט התנהל בזמן לא נוח, מבחינתה, ברמה האישית. גם הפוסט הזה נכתב בזמן לא נעים. בכל זאת, קיוויתי (קיווינו) שתמיר תעיד בביהמ"ש על מה ששמעה בפרשה הזאת. זה לא קרה. אולי אנחנו לא ניהלנו את זה טוב, אולי באמת הראש שלה היה במקומות אחרים (בצדק).

6. דניאל דורון – רובכם בוודאי לא מכירים את האיש, שמקדיש את חייו לעיסוק בשאלות אידיאולוגיות ונלחם עליהן כמו אריה. בסיפור הזה הוא היה המקור. הוא הסכים לבוא לביהמ"ש, לחשוף את זהותו ולספר את מה שראה. היחס שקיבל מעורכי הדין של הצד השני (וקצת מהשופטת) לא כיבד את האיש בעל הרזומה המכובד, אבל בסוף, עדותו התקבלה והערוץ שהסתמך עליו ניצח. מי אמר שהצדק לא יוצא לאור?

זו הייתה פרשה לא חשובה, שעלתה המון אנרגיה, כסף ולעתים גם עוגמת נפש. היא הסתיימה ככה מכיוון שמנהלי ערוץ 10 – יוסי ורשבסקי, ראודור בנזימן ואורי רוזן סרבו לוותר ובגלל הכשרון המשפטי של גלעד וינקלר, איילת בן חיים ובוקי כצמן (שטען בכשרון במחוזי).

גלובס: ניצחון לרביב דרוקר וערוץ 10: המחוזי דחה את תביעת רן ארז. 2.4.2012

2 באפריל 2012
 

ארז הגיש את התביעה ב-2007 עקב כתבה ששידר דרוקר בזמן שביתת המורים, ובה טען כי השביתה היא חלק מקונספירציה של ארז להחליף את שרת החינוך דאז, יולי תמיר, בעמי איילון ■ ארז ישלם לערוץ 10 ודרוקר 35 אלף שקל הוצאות משפט. להמשך קריאה.