בשבוע שעבר קיבל ביהמ"ש המחוזי את ערעור ערוץ 10 על פסיקת ביהמ"ש השלום וקבע שמה ששידרנו על רן ארז, יו"ר ארגון המורים העל יסודיים, היה גם אמת וגם תם לב. כמה הערות על החוויה:
1. חמש שנים, אין ספור ישיבות, מתחים, ידיעות בעיתון (הצד השני נעזר במשרד יחסי ציבור ששיווק כל איזה חצי אמירה במשפט המאה הזה, בלי לשכוח, כמובן, להחמיא לעורכי הדין של ארז, גלמן ופעיל). היה שווה? לא, אבל זו לא הייתה החלטה שלנו לפתוח בהליך ומיליון פעם ניסינו להוריד את מר ארז מהעץ. הצענו לו שיבוא, יתראיין, ישפוך חמתו עלינו. לא הלך.
2. כשהתחיל ההליך, הודעתי בטיפשות שלא אסקר את תפקודו של רן ארז עד תום ההליך. חשבתי שזה נקי יותר. בפועל, זה גרם לכך שחמש שנים לא נגעתי בסיפור ויצרתי תקדים לא חכם שמי שרוצה שקט מאיזשהו כתב או ערוץ, צריך לתבוע אותו. לרן ארז זה לא עולה כסף, השם שלו יעמוד גם בקביעות של פסק הדין (ארז טען שלא אמר כלל את הדברים. ביהמ"ש פסק שאמר), כך שמבחינתו זה WIN WIN.
3. עד מפתח בפרשה היה מנחם כהן, סמנכ"ל משרד החינוך, ששמע את דברי ארז בשיחה המפורסמת ההיא. אם הייתי שר החינוך, לא הייתי משאיר את כהן בתפקידו רק על העדות שהוא נתן בביהמ"ש. זו ממש לא הייתה עדות של מישהו שנחוש לספר את האמת. הוא הלך ימינה וזגזג שמאלה. השופטים, למזלו, לא אמרו דבר על עדותו, אבל אני נשארתי עם התחושה שאם זה סמנכ"ל משרד החינוך, אז איזה ציפיות יכולות להיות לנו מהמשרד הזה?
4. מה שלתחושתי הוביל להפסד שלנו בבית המשפט השלום זו טעות טקטית. הסכמנו להליך גישור לא רשמי, שערכה השופטת ריבה ניב, מחוץ לפרוטוקול. לא סתם הליכי גישור אמורים להיערך עד ידי צד שלישי ונשארים חסויים. במסגרת הניסיונות של השופטת לגמור את זה בפשרה, הסכמנו לתת כל מיני הסכמות לצד השני, להודות כביכול בטעות, שלא ממש הרגשנו שעשינו. בסוף, ההליך התפוצץ, אבל השופטת, כנראה, נשארה עם ההסכמה שלנו (שלא מתועדת, כמובן, כמו כל הדיון) והפכה אותה לפסק הדין בבימ"ש שלום.
5. יולי תמיר – אני מרגיש לא נוח לבוא בטענות לשרת החינוך לשעבר. חלק מהמשפט התנהל בזמן לא נוח, מבחינתה, ברמה האישית. גם הפוסט הזה נכתב בזמן לא נעים. בכל זאת, קיוויתי (קיווינו) שתמיר תעיד בביהמ"ש על מה ששמעה בפרשה הזאת. זה לא קרה. אולי אנחנו לא ניהלנו את זה טוב, אולי באמת הראש שלה היה במקומות אחרים (בצדק).
6. דניאל דורון – רובכם בוודאי לא מכירים את האיש, שמקדיש את חייו לעיסוק בשאלות אידיאולוגיות ונלחם עליהן כמו אריה. בסיפור הזה הוא היה המקור. הוא הסכים לבוא לביהמ"ש, לחשוף את זהותו ולספר את מה שראה. היחס שקיבל מעורכי הדין של הצד השני (וקצת מהשופטת) לא כיבד את האיש בעל הרזומה המכובד, אבל בסוף, עדותו התקבלה והערוץ שהסתמך עליו ניצח. מי אמר שהצדק לא יוצא לאור?
זו הייתה פרשה לא חשובה, שעלתה המון אנרגיה, כסף ולעתים גם עוגמת נפש. היא הסתיימה ככה מכיוון שמנהלי ערוץ 10 – יוסי ורשבסקי, ראודור בנזימן ואורי רוזן סרבו לוותר ובגלל הכשרון המשפטי של גלעד וינקלר, איילת בן חיים ובוקי כצמן (שטען בכשרון במחוזי).