ארכיון חודש: יוני 2015

בפסיכולוגיה בגרוש לא רק מייקל אורן מבין

28 ביוני 2015
 

אני משער שההתקפה של מייקל אורן על הנשיא אובמה יכולה להיות קשורה לתקופה בה בילה בגיל 16 בקיבוץ גן שמואל. אורן, שנדחה אז על ידי הקיבוצניקיות, שראו בו יהודי גלותי וחלש, מנסה עדיין להוכיח להם שהוא חזק בכך שהוא תוקף את מנהיג המעצמה הגדולה בעולם.

הספר של אורן יוצא רק מחר לחנויות. באמזון הוא כבר רב מכר, רק מההזמנות המוקדמות. איך לא יהיה? כמה שגרירי ישראל בארה״ב לשעבר העזו להגג על האבים הנוטשים של נשיא אמריקני מכהן?

הטיעון העיקרי של השגריר לשעבר הוצב במאמר בוול סטריט ג׳ורנל והוא כמעט מעליב בפריכותו. הן אובמה והן נתניהו אחראיים לקרע הישראלי אמריקני, אבל רק אחד מהם אשם. רק אחד מהם עשה את זה בכוונה. הנשיא אובמה, כמובן. הנה סט הראיות של מספר 4 ב״כולנו״:

1. אובמה נאם לעולם המוסלמי בקהיר בתחילת כהונתו ולא ביקר בישראל. נו? בנאום הוא דיבר על המחוייבות האמריקנית לישראל, אבל בשביל אורן די בכך שאתה מנסה להתפייס עם העולם המוסלמי ועוד בקהיר (אין לנו הסכם שלום איתם?) כדי שתוקע כאנטי ישראלי. איכשהו נשמטה מהמאמר של אורן העובדה שאובמה בא לביקור סופר ידידותי בישראל, שכלל ביקור בבית ראש הממשלה ומחמאות לרעיית נתניהו והבנים.
2. אובמה הפר את עקרון – לא רבים בפומבי, שקיים בין ישראל לארה״ב. וואו. איזה מנוול. רגע, הנשיא המשך לקרוא

זה לקח שש שנים, אבל מיקי צולר ניצח בנוק אאוט

14 ביוני 2015
 
לפני שש שנים עשינו תחקיר ב"מקור" על מיקי צולר ומה שעשה בקרן הפנסיה של הסתדרות עובדים לאומית. התיזה הייתה שהוא הוביל בה סדרת פעולות בעייתיות, מושפעות מפוליטיקה (כנסים פוליטיים עבור אברהם הירשזון במלון "הוד" בים המלח, ששייך לקרן), תוך שהוא גורף לכיסו הון עתק.
התיזה הזאת נשענה בעיקר על תביעה תקדימית שהוגשה על ידי המדינה נגד צולר, מנהלי הקרן והדירקטורים שלה. התביעה, שהוגשה על ידי עו"ד ארנון שגב, גוללה שורה של פרשיות קשות לכאורה, עד כדי כך קשות שהממונה על שוק ההון באוצר החליט ליזום את התביעה יוצאת הדופן. הכתבה שלנו נשענה גם על דו"ח שנכתב על ידי עו"ד שעבד בקרן במשך תקופה קצרה וגם הוא חזר עם רשמים בעייתיים.
לפני כמה ימים ניתן פסק דין בתביעה. 6 שנים זה לקח, אבל השופט יהודה פרגו זרק את התביעה מכל המדרגות. הרבה זמן לא קראתי פסק דין כל כך חד משמעי. נוק אאוט מלא לטובת צולר. לא קראתי כל מילה ב – 210 העמודים, אבל ראיתי את המסקנות בכל פרשייה. בית המשפט פשוט חושב שצולר ניהל באופן מצוין את קרן הפנסיה, ששיפוץ מלון הוד היה סביר, שההחלטות התקבלו בשקיפות וכובד ראש, שהבונוס האישי שקיבל צולר על מכירת קרן הפנסיה לא היה נגוע בבעייתיות ובקיצור, שהממונה על שוק ההון פשוט שפך את דמו של צולר. נצחון גדול לצולר ולעורך דינו, בעז בן צור (שבעבר גם שימש כעורך דיני בתביעה אחת).

המשך לקרוא

הלוואי שביבי ינצח הלילה

14 ביוני 2015
 

מגיעים הרבה שבחים לבנימין נתניהו. בלי ציניות ובלי אירוניה. המאבק הפוליטי שהוא מנהל על שיטת בחירת שיטת בחירת חברי הכנסת הוא מאבק נכון וחכם. בעוד שאר בכירי הליכוד שומרים על עצמם למקרה בו ראש הממשלה יפסיד, נתניהו מכניס ידיים אל הבוץ ונלחם ברעיון הסהרורי להחזיר למרכז הליכוד את הכוח לקבוע מי יהיו חברי הכנסת של הליכוד.
צריך באמת להזכיר כמה השחית מרכז הליכוד את המערכת הפוליטית בכלל והליכוד בפרט? מישהו שכח את תיק נעמי בלומנטל? זוכרים מה אמרנו אז? שהיא בתמימותה רק עשתה את זה בחוסר חוכמה, בעוד חבריה לרשימה מצאו מיליון דרכים לשמן את חברי מרכז הליכוד, בלי שזה יהיה כרוך בלממן להם לילה במלון יוקרתי. חלק מחברי מרכז הליכוד של אז היו שיכורים מכוח וחסרי גבולות. אחד מהם ביקש משר התקשורת שיפעל עבורו אצל חברות הסלולר. הוא אהב שמספר הנייד שלו יהיה מורכב כולו מספרה אחת המשך לקרוא

נתניהו: עמוס רגב, עורך ישראל היום, הוא חבר אישי ושיחותיי איתו אינן במסגרת עבודתי

11 ביוני 2015
 

הכותרת בטח נשמעת לכם כמו ציטוט מופרך. ממש לא. תשמעו סיפור:

ב – 11.2.15, בדיוק לפני חמישה חודשים, עלה לי רעיון. כולנו מחפשים להראות כמה עמוקה ואינטנסיבית הזיקה בין "ישראל היום" לראש הממשלה. אחרי הדפסת העיתון אפשר לראות את זה בעיניים, אבל כדי להוכיח שזו לא טלפתיה בין מסרי לשכת ראש הממשלה לכותרות "ישראל היום, צריך להראות מה קורה לפני ההדפסה. הרעיון היא טיפשי בפשטותו – למה לא להגיש בקשת חופש מידע למשרד ראש הממשלה לקבל את המידע על כל השיחות בין נתניהו לעמוס רגב, עורך "ישראל היום" ושלדון אדלסון, הבעלים של העיתון. הרי בלשכת ראש הממשלה נרשמת כל שיחה, מתי נערכה וכל המידע נשמר. איך לא חשבתי על זה קודם?

הגשתי בקשת חופש מידע ב – 11.2.15, לפני חמישה חודשים. ממשרד ראש הממשלה המשך לקרוא

You will not believe what Aryeh Deri was busy doing on his First Day as Minister of Finance

11 ביוני 2015
 

Translated by Ari Heistein

A few days ago one of Aryeh Deri’s guys called me.  He wanted credit where credit was due.  Did you see how

we changed the policy regarding publishing the names of businesses that have a heter (permission) to work on Shabbat (Saturday)?  Just yesterday the minister heard about this and immediately instructed that it be published, the man explained to me.  The truth is, the honorable man added, none of the high level ministry officials understood why this information had not been passed on earlier.  Of course. Why not publish it?  Perhaps you could give a round of applause, for once, he asked of me.

I will censure my answer for this post.  It was not diplomatic.  So, what’s the story?

Throughout Naftali Bennet’s tenure as the minister of finance, there was a debate about this fateful issue. The Movement for Freedom of Information (and also some MKs like Tamar Zandberg) asked to know which authorized businesses received a heter to work on Saturday.  Turn the world upside down searching for it, and you will still not find one good reason not to provide that information.  But Bennet’s ministry of finance did not want to give it.  God only knows why.

They gave delayed responses, dragging their feet and mumbling something about trade secrets—a business that operates on Saturday would certainly like to keep that a secret, so they said they need to ask every business that operates on Saturday what their stance is on exposing that top secret information. Eventually the Movement for Freedom of Information got tired of it.  Then seven months ago a petition was filed to compel the ministry to expose its “nuclear secrets.”   Then the ministry began to drag its feet again, as the prosecutor’s office (in the name of the ministry of finance) explained in January of that year that the appointment to present a response was “accidentally dropped from the calendar”—it happens to the best of us—but they agreed to send the requested material anyway.  Somehow, it didn’t happen.  They never sent it.

Then comes May 2015.  Not any day in May, but the 18th of the month, about 48 hours after Netanyahu’s government was sworn in. 24 hours after Aryeh Deri entered the ministry of finance.  Well, what do you know, but that was the exact time that the hearing on this subject was supposed to take place.  Before the hearing, Michal Shalem, a prosecutor from the Jerusalem district attorney’s office, wrote “the new minister is interested in reviewing the matter in light of the fact that many of the business owners who have a heter have not responded to the ministry’s inquiry… even if the hearing on this issue does take place, I will not have a position [opposing the release of this information] to present on the matter so it seems pointless to hold the hearing.”

Wow.

Deri entered the ministry and on his first day at work, incredibly, he already took care of the issue of publishing the heters for businesses on Saturday.  He didn’t just take care of it, he already has new thoughts on it.  Unbelievable.  What an effective minister.  But wait a minute, did Deri’s man just say yesterday, three weeks after that hearing, that the minister just heard about it? Could it be that the honorable prosecutor was passing on falsified information? That is not the thing about this that drives me crazy.  And the worst of it is not even the fact that those same ministry of finance officials that backed Bennet’s decision not to disclose the information apparently did a 180 degree turn and now support Deri’s decision to provide the data.

What makes me crazy?  That I only learned about Deri’s decision from an official message from the ministry of finance.  The ministry announced that it decided to disseminate this information to the public.  How great!  The significance of this is that a journalist or socially minded organization can struggle for the release of information, pay money, get upset, hire lawyers but when the government ministry sees that the judge (Moshe Sobel in this case) isn’t going along with them, they release that information to the public just so that the petition against them will not bear any fruit and that there will not be any motivation to petition in the future.  

This is not the first time we have encountered this.  In fact, this really appears to be a new policy of the government ministries in their war on transparency, and unfortunately it aims have been echoed in the awful decision of the unit for freedom of information in the ministry of justice, the very same unit that is supposed to promote transparency.

Of all the things in the world this unit could have done for the sake of transparency, it chose to establish a new procedure that mandated that any information that the government agreed to release, would be uploaded to the internet.  How wonderful!? How. Transparent.  Actually, this just appears to be wonderful and transparent.

The significance from the government’s perspective is very clear.  It is a creative way to fight against the motivation for media outlets to submit requests for information.  Why you ask?  Because even if you manage to obtain the information, you will not be the first to publish it, because the government decided to do so themselves.

Of course, you are thinking, is credit really that important to you?  The answer is a definite yes.  Not just for me, but for every journalist and media outlet, because one does not continue to work tirelessly to access information if in the end  there is no reward because the information, if it is released, is released to the public.  So journalists who expend their resources to make requests for freedom of information, will submit fewer requests.  There is one way to combat these insidious actions of the ministry of finance—to submit more and more requests and also for Judge Sobel, for example, to rule that the government pay for the individual’s legal fees and comment in his ruling about the behavior of the honorable state prosecutor.

לא תאמינו במה דרעי התעסק ביומו הראשון כשר כלכלה – בחופש מידע (או שלא)

10 ביוני 2015
 

לפני כמה ימים התקשר אחד מאנשיו של אריה דרעי. רצה קרדיט. ראית איך שינינו את המדיניות בנושא פרסום של רשימת העסקים שיש להם היתר לעבוד בשבת? רק אתמול שמע השר על הנושא הזה והוא מיד הורה לפרסם אותו, הוא הסביר לי. האמת, הוסיף האיש המכובד, אף אחד מפקידי המשרד בכלל לא הבין למה לא מסרו את זה עד עכשיו. בטח, למה לא לפרסם? אולי תפרגן פעם, שאל אותי האיש?
את התשובה שלי אני אצנזר מהפוסט הזה. היא לא הייתה דיפלומטית. מה הסיפור?

במהלך תקופת כהונתו של נפתלי בנט כשר הכלכלה התנהל ויכוח ממושך סביב הסוגיה הרת הגורל. התנועה לחופש המידע (וגם חברי כנסת כמו תמר זנדברג) ביקשו לדעת מי העסקים המאושרים שקיבלו היתר עבודה בשבת. תהפכו את העולם שש פעמים מצד לצד ולא תמצאו נימוק אחד הגיוני למה לא למסור את זה. משרד הכלכלה של בנט לא רצה. אלוהים יודע למה.
התחילו לעכב את התשובות, לגרור רגליים, מלמלו משהו על סודות מסחריים – עסק שעובד בשבת בטח שומר על כך בסוד, הגיוני – אחר כך אמרו שהם צריכים לשאול את כל העסקים שעובדים בשבת מה עמדתם בנושא חשיפת הנושא הסופר סודי. בסוף נמאס לתנועה. לפני שבעה חודשים הוגשה עתירה לחייב את המשרד לחשוף את סודות הגרעין הנוראיים. שוב החלה גרירת רגליים, הפרקליטות בשם משרד הכלכלה, מסרה כבר בינואר השנה שהמועד להגשת התגובה "נשמט בטעות מהיומן" – קורה לכולם – ושהם עומדים למסור את החומר המבוקש. איכשהו, לא הסתייע. לא מסרו.
הגיע חודש מאי. לא סתם מאי, 18 במאי, כ – 48 שעות אחרי שהושבעה ממשלת נתניהו, 24 שעות אחרי שאריה דרעי נכנס למשרד הכלכלה. מעשה שטן, בדיוק במועד הזה היה אמור להתקיים דיון בבימ"ש על הנושא. לקראת הדיון כתבה לנו מיכל שלם, פרקליטה מפרקליטות מחוז ירושלים אזרחי – "השר החדש מעוניין לבחון את הנושא לאור העובדה שרבים מבעלי ההיתר לא השיבו לפניית המשרד בנושא…גם אם יתקיים דיון בתיק, לא תהיה לי עמדה למסור כך שממילא נראה שאין טעם בקיומו של הדיון".
וואו.
דרעי נכנס למשרד וביומו הראשון בעבודה, מדהים, הוא כבר טיפל, מכל העניינים בעולם, בעניין פרסום היתרי עבודה בשבת. לא סתם טיפל, כבר יש לו מחשבות חדשות. לא ייאמן. איזה שר יעיל. אבל רגע, לא אמר האיש של דרעי שרק אתמול, שלושה שבועות אחרי הדיון ההוא, השר שמע על זה? המשך לקרוא