מאוד מוזר שהממשל הזה, דווקא הממשל הזה, עשה כל כך הרבה טעויות. הנשיא אובמה הרכיב את צוות החלומות, בכל הנוגע לטיפול בישראל והמזרח התיכון. מיטשל בחזית, הילארי קלינטון מאחור, רוס בכנף וג'ונס בהגנה. אנשים מנוסים, שמכירים את המזרח התיכון מצוין, מכירים את השחקנים המרכזיים, את הסוגיות, היו פה, בילו פה. מקבץ כזה של טעויות הוא הרבה מדי אפילו בשביל צוות בתולי, שנחת לראשונה במזרח התיכון.
אני מרגיש קצת יומרני לתאר את הטעויות של הצוות הזה. אני באמת לא חושב שאני יכול ללמד אותם משהו. עם חלקם יצא לי לדבר בשנים האחרונות ובאמת שאין משהו באיזור, שאני יכול ללמד אותם.
עכשיו, אחרי שגמרתי עם ההתנצלויות וההסתייגויות, הנה הטעויות:
1. מה לעזאזל היעד שלכם? עד היום לא הבנתי לאן המימשל הזה מוביל. מה הוא רוצה? הסכם מדף בין אבו מאזן לנתניהו? הסכם כולל על כל הסוגיות? יישום עכשיו? יישום אחר כך?סוריה בפנים, סוריה בחוץ? הסדר אזורי? הסכם רק בין ישראל לפלשתינים? ועידה בינלאומית? או שרק מפגש, או שכלום?
בהיעדר יעד ברור ומכיוון שאין שום אמון בין הצדדים, אי אפשר להוביל לשום מקום. הגישה של "נכניס אותם לחדר, נלחץ מפה, נעשה קווץ' משם ואולי ייצא משהו", הייתה טובה מקסימום ל 1995. עברנו כבר כל כך הרבה מאז, שרק המחשבה על מו"מ בין מולכו לעריקאת, מעבירה לך צמרמורת לא נעימה בגב.
2. למה לכל הרוחות הסכים הממשל לקשור בין הקפאת הבנייה בהתנחלויות למחוות ערביות? אפילו נתניהו בטח לא האמין שהטריק הזה יצליח לו. מה הקשר בין הפסקת בנייה באיתמר לטיסה מעל סעודיה? איך זה קשור לזה? למה האמריקנים בכלל הסכימו להיכנס למשהו שכל טירון מזרח תיכון יודע שמחוות ממשיות מהערבים על החשבון, הן לא ממש מעשיות. התוצאה – האמריקנים גם לא סיפקו את הסחורה, נתפסו כנכשלים, פריבלגיה שלא שמורה לנשיאים אמריקניים במזרח התיכון וגם נתנו תירוץ לנתניהו להגיד "לא".
3. איך הצוות המוכשר הזה לא קלט שאסור בשום פנים ואופן, אסור, אסור, אסור להיכנס לדיון פרטני עם ישראל על הבנייה בהתנחלויות? משרדי ראש הממשלה, האוצר והביטחון שלנו לא באמת יודעים מה קורה בשטחים. מה הסיכוי שממשל אמריקני, שיש לו מיליון נושאים על השולחן, יידע להבחין בין גבעת איתמר ב' למעלה מכמש צפון? בין קרקע שכבר יצאה למכרז, אבל לא קיבלה היתר בנייה, לקרקע שכבר שווקה במכרז, אבל הבנייה נדחתה בהיעדר הצעות ראויות במכרז?
הממשל היה צריך לחתור להצהרה כללית על הפסקת הבנייה בהתנחלויות, לא להעלות את הציפיות הפלשתינאיות, לא להתחייב ליעד של "טוטל פריז אוף סיטלמנטס אינקלודינג נטורל גרות'". בדיונים שקטים היה אפשר לסגור בין הצדדים מה הבשר שמאחורי ההצהרה הכללית, אבל זה בתנאי שכבר גיבשת לעצמך יעד ריאלי למו"מ בין הצדדים.
אני יכול להמשיך, אבל תוך כדי כתיבה אני מבין כמה זה חסר תוחלת. חלב שנשפך. חוץ מזה, יש הזדמנות שנייה. שום דבר לא נגמר. בעיניי, יש שתי דרכים שממשל אמריקני יכול להתעסק עם מזרח תיכון. הדרך של בוש או הדרך של בוש. הדרך של בוש האב (עם שר חוץ כמו בייקר בשפיץ), כלומר, יעד הגיוני (כינוס ועידת שלום ללא נסיגות מיידיות) והמון המון כוח או הדרך של בוש הבן – לא להתעסק עם האיזור, לעשות בכאילו, לתת להם להרוג אחד את השני ומפעם לפעם לשלוח אמבולנס. הדרך השלישית של – "נבוא, נלך, נחזור, נהיה יצירתיים, נפזר את האופטימיות הידועה שלנו, נביא נשיא מחוייב וכריזמטי לחדר ונקווה לטוב", משאירה יותר כוויות מכל דבר אחר. מה יכול להיות יעד ריאלי? למשל, סיכום על גבולות המדינה הפלשתינית, כלומר סיכום על גבול הקבע המזרחי של ישראל. זה דבר שאפשר ללחוץ עליו מול ישראל – רוב הציבור מסכים לגבול בתוואי גדר ההפרדה, קרי גבולות 67 פלוס אחוזים בודדים. זה יעד שאפשר ללחוץ להשיג אותו גם מול הפלשתינים, שלא יאהבו את העובדה, ששוב ירושלים והפליטים נדחקים החוצה מהדיון. כל זאת בתנאי שאובמה מוכן להפעיל הרבה כוח כדי להשיג אותו וכשיש יעד ריאלי על השולחן, לאובמה יש אינסוף מנופים להשיג אותו.