במה כן יש, לדעת השופט סולברג, "עניין ציבורי"?

| 10 בדצמבר 2009

קראתי את פסק דינו של השופט סולברג. ניסיתי לחשוב אם אנחנו ב"מקור" היינו מוציאים מוצר טוב יותר, בנסיבות בהן שודרה הכתבה ההיא. ספק גדול. לצערי.

בעיניי, פסק הדין שגוי ואני מקווה מאוד שביהמ"ש העליון יהפוך אותו.

לעיתונאי שרוצה להתגונן מפני תביעת לשון הרע יש שתי הגנות בסיסיות: 1. הפרסום הוא אמת. 2. הפרסום נעשה ב"תום לב" והוא נעשה במסגרת נסיבות ספציפיות (חובה מוסרית לפרסם אותו וכו').

לצורך הדיון, אני מוכן לקבל את קביעת השופט סולברג שהפרסום לא היה אמת. אני כותב "לצורך הדיון" כי, בעיניי, גם הפאולים שמצא השופט בכתבה של "עובדה" לא בהכרח מצמיחות את המציאות העובדתית שתוארה. השופט קובע שמהכתבה יצא שסרן ר' יצא לוודא הריגה מתוך זדון או מינימום עצימת עיניים אל מול העובדה שמדובר בילדה בת 13 (ועשרה חודשים) בעוד במציאות סרן ר' יצא כדי לנטרל את מה שנתפס בעיניו כאיום ביטחוני תוך שהוא מחרף את נפשו. זה באמת הבדל גדול.

מה שיצר, לדעת השופט, את המציאות השקרית הוא שורה של פאולים שעשתה "עובדה".

1. קריינות החלטית מדי. "עכשיו העובדות ברורות", שלוותה גם בראיון רדיו של אילנה דיין. הפרומואים, הטיזרים, כל אותם מקומות שאנחנו תמיד נופלים בהם כי הם דורשים החלטיות.

2. צילומי אילוסטרציה מוטים. כשהקצין יוצא לנטרל את האיום, רואים על המסך ג'יפ. הקריינות נכונה, אבל הצילומים גורמים לצופה לחשוב שהקצין לא עמד בשום סכנה. הוא היה בג'יפ. גם צילומי האילוסטרציה שנבחרו לתאר את הדברים שאמר בקשר סרן ר', תוך כדי הסתערות, היו מטעים. שוב, הקריינות נכונה, אבל הצילומים היו של שידורי קשר בחמ"ל ושידרו חוסר סכנה.

3. "עובדה" שידרה צילומים של חיילי המוצב יורים במקלע מא"ג, כשאווירת זחיחות אופפת אותם. הצילומים שודרו כאילו צולמו ביום האירוע והיטעו את הצופה לחשוב שהלך הרוח במוצב לא היה של איום. אילנה דיין תיקנה את הטעות שבוע לאחר מכן.

4. הכתבה כללה קביעות עובדתיות, שבדיעבד (גם על רקע קביעת בית הדין הצבאי שזיכה את סרן ר') ספק אם נכונות. בחרו לתאר את הילדה כצעירה מגילה (כפי שנאמר ברשת הקשר באחד המקומות) ולא לקחו את התיאור המבוגר מגילה. שידרו שהיא ילדה תמימה שטעתה בדרך לביה"ס, בעוד יש ספק אם הייתה כל כך תמימה. מה היה בתיק שלה לעולם לא נדע (שמאלני שכמוני עדיין חושב, שהסיכוי שהיא באה לעשות פיגוע הוא אפסי, אבל לא איכנס לזה).

אני לא רוצה להתווכח עם הפסיקה של השופט בעניין הזה, למרות שאני חייב לומר שלא שוכנעתי באופן מלא."עובדה" נתנה מקום נרחב לגירסת סרן ר'. היא תיארה את הדילמה של חיילי מוצב במצב כזה. אני לא בטוח עד היום שהמציאות העובדתית היא כפי שתוארה על ידי השופט בביטחון. ייתכן שלא נדע אותה לעולם וזה בדיוק מוקד הדיון החשוב שהעבירה "עובדה" דרך הכתבה הזאת. מה שנראה לאדם אחד כאיום ביטחוני חמור, נראה לאחר כמו "עצימת עיניים" שסופה בהרג נערה.

איפה אני ממש לא מסכים עם השופט?

השופט סולברג כותב שהוא לא מסכים שהיה עניין ציבורי גדול בכתבה. הוגש באותו יום בו שודרה הכתבה, כתב אישום בבית דין צבאי נגד סרן ר'. הנושא צריך להתברר שם. שהדיון הציבורי יחכה. בנוסף, הוא מזכיר שיש שורה של איסורים פליליים שלא מתיישבים עם כתבה כזו בעיתוי כזה. סוביודיצה. אסור לפרסם כתבה שעלולה להשפיע על הליך משפטי שמתנהל. השופט יודע היטב שאף אחד לא אוכף את האיסור הזה ושמדובר באות מתה. הוא גם כותב את זה, אבל לא יורד לעומק ההיגיון שבגללו לא אוכפים את האיסור. לא אוכפים אותו כי גם רשויות האכיפה הבינו שלא, אי אפשר לחכות עם דיונים ציבוריים חשובים, עד אשר המשפט ייגמר. יש בזה היגיון פילוסופי עמוק. באיזון בין הרצון ששופטים לא יושפעו מפרסומים תוך כדי המשפט, לצורך לנהל דיונים ציבוריים בזמן אמת, מערכת המשפט מעדיפה את הערך השני. הרעיון הוא שהציבור מספיק חכם כדי להבין את ההבדל בין קביעות זמניות, חלקיות של עיתונאים ואחרים (התחקיר הצה"לי שפורסם באותו זמן הרי טיהר את סרן ר') תוך כדי ההליך, לקביעות משפטיות, שנהנות מתוקף רב יותר.

מערכת המשפט גם מבינה שבתקשורת ניתן לנהל דברים שמערכת משפט לא מתעסקת בהן, בהיותה מנותבת רק לדיון של "חוקי/לא חוקי". המ"פ במוצב הסמוך למוצב גירית יצטרך לתת תידרוכים לחייליו במשך חודשים עד שייגמר המשפט. איך עליו להתייחס לתדרוך של סרן ר'? איך התקשורת אמורה לטפל בעניין בינתיים? מה ההשפעה של מקרה כזה על ראש ממשלה וגיבוש עמדתו בנושא ההתנתקות מעזה? שיחכה עד תום המשפט? שלא ישמיעו בינתיים את רשת הקשר? שלא ינוהל דיון ציבורי חשוב סביב המשפט של סרן ר' בתדרוך אחרי האירוע "כל מי שנע, זז, במרחב, גם אם זה בן שלוש, צריך להרוג אותו".

עוד יותר לא שוכנעתי מהחלטת השופט שלא התמלאה דרישת "תום הלב". קובע השופט סולברג שלא היה זדון במעשיה של אילנה דיין, שהיא לא אנטי צה"ל ושלא חיפשה רייטינג, אבל בכך שהיא רצתה שהכתבה תעורר דיון רחב יותר על המצב של חיילים במוצבים מעין אלה, הרצון הזה יש בו כדי חוסר תום לב. למה? כי הוא דורס תחתיו את שמו הטוב של סרן ר'. לא במקרה קבע המחוקק שיש הגנות למפרסמים גם במקרה שהפרסום שלהם אינו אמת. הוא הבין, כמו מחוקקים בכל העולם, שאם ההגנה היחידה שתעמוד למפרסמים היא "אמת בפרסום", לא תהיה כאן תקשורת. כולנו רוצים לפרסם פרסומי אמת, אבל ישנן טעויות והטעיות ומקרים של "רשומון". לכן, דורשים מאיתנו שנעשה כל דבר סביר כדי לרדת לחקר האמת, שנפרסם מתוך תום לב וגם זה מותנה, כאמור, בהתקיים חובה מוסרית לפרסם. האם קיימת על "עובדה" חובה מוסרית כלפי קהל הצופים לפרסם כתבה כזו? לדעתי, כן, אבל אני משוחד בהיותי עיתונאי. לדעת השופט, לא. בהיעדר חובה כזו, אין טעם בכל הגנת תום הלב.

למרות כל זאת, אני כן חושב ש"עובדה" עשו שני פאולים, שאופיינים לנו מאוד. לנו העיתונאים.

1. אילנה דיין תיקנה, כאמור, את הטעות בנוגע לצילומי המא"ג היורה. היא אמרה שבוע אחרי שידור הכתבה: "מילה אחרונה של הבהרה מצידנו: לחייל שנראה בכתבה יורה מעמדה במוצב אין קשר לארוע הספציפי הזה. הטעות האחת הזו נבעה מכך שצילומי הירי מופיעים בקלטת וידאו שהוגשה לבית המשפט. אין חולק, וזה אושר באזנינו גם על-ידי גורמים מוסמכים בצה"ל, שהיה ירי כבד מן העמדות מייד אחרי הזיהוי של הילדה איימאן, והירי הזה נמשך כאמור דקות ארוכות מאד". בעיניי, כצופה סביר, לא הבנתי כלום מהתיקון הזה. שודרו צילומים שהראו לכאורה ירי נינוח ושללו את הנרטיב של איום על חיילי המוצב. התברר שאלו לא צילומים מיום האירוע. התיקון של דיין לא ברור. על איזו כתבה מדובר? מה הקשר של החייל לפה? זה נראה כאילו הבעיה הייתה שצולם החייל הלא נכון. אחרי זה זורקים את האחריות על קלטת הוידאו שהוגשה לביהמ"ש ובסוף רומזים שבעצם, היה ירי כבד עוד יותר, כך שמה שראיתם זה בעצם כלום.

אנחנו בתקשורת הישראלית פשוט לא יודעים לתקן. הנה התיקון כמו שהיה צריך להיאמר: "בשבוע שעבר שידרנו כתבה על סרן ר' ועל הטענות כי וידא הריגה בנערה בת 13. במסגרת הכתבה שודרו תמונות של חיילים במוצב תוך כדי ירי במקלע מא"ג. טעינו. אלו לא תמונות מיום האירוע ולכן מצב הרוח הנינוח של החיילים לא משקף את מצב רוחם ביום האירוע. אנחנו מבקשים להתנצל על הטעות". זה קשה. אני יודע, אבל רק ככה נקנה את אמון הציבור בתום ליבנו.

2. סרן ר' זוכה. "עובדה" לא שידרו שהוא זוכה. הם הסבירו במשפט שהם היו בפגרה, חזרו לשדר רק חמישה שבועות אחרי הזיכוי וממילא התחקיר שלהם לא עסק באותן סוגיות בהן עסק כתב האישום. עם כל הכבוד, אני לא קונה. הוא זוכה? תשדרו. מה כואב לנו? למה לא להגיד את זה? אם אנחנו הגונים, אז עד הסוף.

אני עיתונאי. פסק הדין של השופט סולברג העביר לי צמרמורות בגוף. האם הוא ירתיע אותי מלעשות תחקירים? כן. משקר מי שאומר לכם אחרת. זה מפחיד. אם בתחקיר כל כך חשוב ויסודי של "עובדה", הם מקבלים ככה על הראש, אז זה אור אדום לכולנו. אני גם יכול לתאר לעצמי איך אילנה דיין מרגישה. אני מרגיש עד היום מצוין את הצלקת של תביעת דן תיכון בה הפסדתי. כמו דיין, אני מרגיש עד היום שהצדק לא יצא לאור, בלשון המעטה, אבל זה לא מעניין איש ובצדק. הציבור רוצה לדעת את השורה התחתונה והשורה התחתונה שלי, ככל שהדברים קשורים לאילנה דיין, היא שצריך לקום מחר בבוקר ולהמשיך לעשות תוכנית תחקירים טובה כי מה לעשות – אין לנו הרבה אילנה דיין.

תגובות

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.