לא שמעתי עוד טיעון אחד חזק נגד חוק משאל העם. זו לא הפעם הראשונה שמתנהל הדיון ובאף אחת מהפעמים שהוא נוהל, לא שמעתי טיעון טוב. יש איזה ממבו ג'מבו על כך שזה "לא תואם את שיטת הממשל שלנו" ו"לא עולה בקנה אחד עם עקרונות המשטר החוקתי". מלא מילים יפות, שנועדו להסתיר את הטיעון האמיתי, זה שאף אחד לא יגיד. ההמון מטומטם. זה הטיעון האמיתי. זו סכנה להעביר לציבור כולו החלטות גורליות. ההמון מושפע מאמוציות, הוא לא יודע מה טוב בשבילו, בשביל זה הוא בוחר נציגים (אחרי שהם הצליחו להטעות אותו בקמפיין לבחור עבורם, כי המון מטומטם לא יכול לבחור נציגים חכמים) והנציגים אמורים לעשות את העבודה. בשפה יפה – אלו עקרונות המשטר החוקתי שלנו.
אני בעד משאל עם, אבל בכלל לא מזלזל בטיעון הזה. אני ממש לא בעניין למכור לכם חנופה זולה לחוכמת ההמון. הציבור הרחב באמת הרבה פחות מכיר את הסוגיות שעומדות להכרעה. הוא עסוק בענייניו. סביר להניח שהוא מושפע יותר מאמוציות ואולי נתון יותר למניפולציות. יכול להיות. אני בכלל חושב שהפער בין יכולות ההמון ליכולות האליטות הוא פער כמעט קבוע. ככל שהציבור הרחב יתקדם במחשבתו, בהבנתו, גם האליטות יתקדמו. דרכו של עולם. בכל זאת, אני בעד משאל עם, בגלל שלושה טיעונים מרכזיים.
1. אמר פעם אדם חכם ש"דמוקרטיה זה כמו לנסות לנהל את הקרקס מהכלוב של הקופים". יש עוד המון אמירות מקבילות על חסרונות המשטר הדמוקרטי. כולן חותרות לאותו שורש. מה פתאום לתת לעם להחליט. עזבו את הדמגוגיה. יש בעייתיות בכך שכל אחד יכול להחליט בסוגיות גורליות, כאשר "כל אחד" כולל אנשים שלפעמים אין להם מושג על מה מחליטים, או בכלל הגיעו לפה יומיים לפני ההחלטה. בעיניי, הרעיון הדמוקרטי הגאוני הוא שהחלטה שהתקבלה בדרך דמוקרטית היא חכמה יותר מהחלטה אחרת. לא מכיוון שהיא באמת חכמה יותר, אלא מכיוון שהדרך בה התקבלה מקנה לה סיכויי יישום הרבה יותר גבוהים, מהחלטה חכמה יותר, שלא זוכה לאותה לגיטימציה ציבורית. אם תרצו, זו התשובה לשאלה הארסית "מי אתה בכלל שתחליט?". אם כל האנשים שווים, אין סיכוי ממשי שאדם שווה אחד יקבל החלטה של אדם שווה אחר, שמנוגדת לדעתו, אלא אם כן היא נמצאת בתוך כללי משחק מוגדרים, שכולם מקבלים.
כלל המשחק המרכזי הוא – הרוב מחליט. כולם מקבלים את זה. יש בכלל הזה המון עיוות. הרוב מחליט ללא קשר לאיכות הרוב, להתמצאותו בנושא ואפילו לא למידת ההשפעה שתהיה להחלטה על הרוב, לעומת מידת ההשפעה שתהיה לה על המיעוט (רוב התושבים בתוך תחומי ישראל יכולים להורות למיעוט שחי ביש"ע להתפנות מבתיהם). הרעיון הדמוקרטי הוא שלמנהיגות יש תמריץ (מסוים, לא מלא) לשתף את הציבור בהחלטות, בשיקולים. לציבור יש תמריץ (מסוים, לא מלא) להשתתף. אני חושב שעם השנים מתרחש תהליך בו חלקים יותר ויותר גדולים מהציבור נחשפים לענייני ציבור, מעורבים במה שקורה בקהילה, קוראים עיתונים, רואים חדשות, מגבשים עמדות. אזרח ישראלי ממוצע יכול לפרט בעל פה את כל השיקולים בעד ונגד ירידה מרמת הגולן. הוא השתתף בוויכוחים האלה כל כך הרבה פעמים בעשרות השנים האחרונות, שהוא מכיר את כל השיקולים ויש לו כלים להכריע. אין שום סיבה שלא יצביע במשאל עם על הנושא. זה יכריח את ראש הממשלה שירצה לדת מהגולן לנמק את עמדתו בפומבי, לחשוף את השיקולים, לשתף את כולם. הסיכוי שמתיישבי הגולן יסכימו להתפנות מבתיהם יגדל בהתאם, אם ההחלטה תעבור במשאל עם.
2. משאל עם בהחלטות גורליות הפך להיות מזמן עובדה פוליטית בישראל. כמעט ולא צריך חוק כדי לעגן את זה. רבין הבטיח שיהיה משאל עם אם יחליט לרדת מהגולן, ברק הבטיח, נתניהו תמך במשאל עם במצב דומה. אין כמעט ספק שגם בלי חוק, כל ראש ממשלה שירצה לרדת מהגולן/לחלק את ירושלים/לסגת מהשטחים יצטרך לקיים משאל עם בין כה וכה. לכן, טוב שיהיה חוק שיסדיר זאת, דווקא כשאין סוגיה בוערת על הפרק. חשוב שהחוק הזה לא ידרוש רוב מיוחד, כדי שלא תתלווה אליו ארומה גזענית וצריך גם למצוא איזו דרך יצירתית שהממשלה לא תצטרך לקיים משאל עם על נסיגה מחוות שבעא בצפון, או ממחנה הפליטים קלנדיה במזרח ירושלים. אלו לא סוג ההחלטות הגורליות, שטעונות משאל עם.
3. לא צריך להכביר מילים על חוסר האמון של הציבור בנבחריו. בדיוק במצב החולני והשברירי בו אנחנו מצויים, משאל עם חשוב במיוחד. אחרת, לא נאמין לראש ממשלה שירצה לרדת מהגולן, שהוא עושה זאת במנותק מחקירותיו/השפעות חיצוניות מזיקות, או כל שיקול זר אחר. לא נאמין לחברי הכנסת (הכל בשביל מיצובישי) ובטח לא לשרים, שרוצים להישאר על כיסאותיהם. אני לא שותף לחוסר האמון הזה, אבל מכיר בו ולכן משאל עם נותן לראש ממשלה את חופש התמרון לנהל מו"מ, לעשות תהליך, תוך התנגדות סבירה. בהיעדר משאל עם, המתנגדים מרגישים שהם חייבים עכשיו לסכל את המו"מ, שזה עכשיו או לעולם לא. בהתקיים משאל עם, המתנגדים מוכנים לחכות. סיים את התהליך, נפיל אותך במשאל.