למה אתם אומרים שהוא לא החלטי? הנה הוא החליט. כמה מהיישובים הסהרוריים ביותר בארץ, תוקפי חיילים, סרבניים, מפרי חוק, אלימים, קנאיים, כאלו שבשום הסדר לא יישארו בריבונות ישראל, הם יקבלו כסף מהמדינה מכיוון שהם אזורי עדיפות לאומית (ואל תגידו לי לא כולם כאלה. ברור שלא כולם כאלה, אבל רוב אלו שהם כאלו מקבלים כסף). וחוץ מזה, נתניהו הקים ועדה. לא סתם ועדה. ועדה ועדה. ממש ועדה. אל תזלזלו. היא תעבוד בערך כמו הועדה שביבי הבטיח לבוגי יעלון, כדי לשכנע אותו להצביע בעד רפורמת הקרקעות. נתניהו פשוט לא מוכן בקדנציה הזאת לריב עם איש. מישהו צועק על היטל הבצורת? מבטלים. מישהו כועס על המאגר הביומטרי? מתפשרים. העם רוצה שתי מדינות? יהיה לו. אובמה רוצה הקפאת בנייה? קבל. המתנחלים כועסים? קחו כסף להתנחלויות. מי אמר אני ולא קיבל?
אין לי מושג מה קרה לנתניהו בקדנציה הזאת, אבל הוא כנראה מצא פרשנות חדשה למושג מנהיגות. פעם הלך שלמה בן עמי, אז ראש צוות המו"מ של ישראל, לפגישה עם יאסר ערפאת. לא סתם פגישה. נדמה לי, שזו הייתה הפגישה האחרונה בין השניים לפני קמפ דייויד. בן עמי רצה לשכנע את ערפאת לבוא לועידה. ערפאת לא התלהב, בלשון המעטה. בן עמי רצה להחניף לערפאת, כדרך שמדינאים ישראליים נהגו במנהיג הפלשתינאי (גם עיתונאים). הוא אמר לו – כבוד הנשיא, אתה הרי לא פוליטיקאי, אתה מדינאי (באנגלית זה נשמע יותר טוב). עיניו של ערפאת יצאו מחוריהם. עלבון כזה הוא לא שמע זמן רב. כל תפיסת העולם שלו על מנהיגות הועמדה למבחן. לא, לא, לא, הוא אמר לבן עמי. אני פוליטיקאי. רצה לומר – אני בוחן לאן הולכת דעת הקהל, מה רוצים האנשים ואני הולך אחריהם. כל התפיסה של "לשכנע את העם", "לא לעשות מה שהעם רוצה, אלא מה שהעם צריך", כל זה היה זר לו.
אני לא רואה עלבון במילה פוליטיקאי. ראש ממשלה צריך להיות פוליטיקאי. לדעתי, הוא צריך להיות קודם כל פוליטיקאי. הוא צריך לבחון את מכלול האמונות שלו לגבי מה צריך להיעשות במדינה ולבחור לנסות ליישם רק את מה שיש לו סיכוי סביר להצליח. אין שום טעם להתחיל בפרוייקט אבוד כדי לחנך את העם או להוכיח לו שאין פרטנר. מנהיגות אינה ניסוי בבני אדם, או תחרות מי ייצא יותר צודק בהיסטוריה (כפי שאהוד ברק לעתים תופס אותה).
הנשיא אברהם לינקולן כתב תוך כדי מלחמת האזרחים מכתב פומבי בעיתון. "אם הייתי יכול להציל את האיחוד (כלומר להחזיר את המדינות המורדות לתוך המסגרת של ארה"ב) ומשטר העבדות היה נשאר, הייתי מסכים". זה נשמע נורא, בדיעבד. לינקולן היה לוחם נחוש נגד העבדות וגם הצליח להביא לביטולה. בתום מלחמת האזרחים ולקראת סופה, הוא ביסס את הנרטיב שהמלחמה הייתה על היעד הגדול של החירות וחופש האדם, אבל בתחילתה, כשהיה צריך לאחד את הפלגים השמרניים במפלגה הרפובליקנית והחוגים פרו העבדות במפלגת הדמוקרטית (באותן מדינות גבול, שגבלו במדינות הפורשות), הוא ידע לתמרן. הוא התבגר. בתחילת הקריירה הפוליטית שלו, כחבר קונגרס צעיר, הוא הביע התנגדות פומבית למלחמת מקסיקו וספג על כך קיתונות של ביקורת. הקריירה שלו כמעט וחוסלה. כנשיא הוא ידע לנקוט במהלכים רק כשדעת הקהל הייתה בשלה. נתניהו הוא הלינקולן שלנו, טוב, לא בדיוק. נתניהו מחכה ומחכה ומחכה שדעת הקהל תבשיל והפוליטיקאים יקבלו ואחרוני המתנגדים יסכימו. עד שכולם יעלו על העגלה שלו, כבר נירקב כולנו מפסיביות וחוסר החלטה.