עמיר פרץ ניהל בעבר סדרה של שיחות בכלא עם מרוואן ברגותי. ב 2011 הוא זיקק אותן לאמירה פומבית – צריך לשחרר את ברגותי. לפני מספר שבועות התראיין פרץ לערוץ 10 אפרופו שביתת הרעב של האסירים הפלשתיניים. "הנסיבות השתנו", הוא הסביר. לא צריך לשחרר את ברגותי. אחרי זה הוא דיבר בוועידת השלום של "הארץ". פרץ זיגזג שוב לעבר עמדה שאומרת שייתכן שבעתיד יהיו נסיבות שכן יתמוך בשחרור ברגותי. הזגזוג הלא נורא רלוונטי הזה מבטא לא מעט את חוסר האנרגיה של המועמד המוביל לנצח בפריימריז בעבודה. פרץ תמיד היה איש של עמדות חדות. ב 2008 הוא אפילו אמר שצריך לנהל מו"מ עם החמאס (בקמפיין הזה כבר חזר בו, "רק אחרי שיכיר בישראל"). הבהירות האידיאולוגית שלו הרחיקה ממנו לא מעט בוחרים, אבל תמיד יצרה סביבו טבעת של התלהבות. איש שלום מובהק, עמדות כלכליות – חברתיות מוצקות. הייתי בבית מפלגת העבודה בלילה ההוא בנובמבר 2005, כשפרץ הדהים וגבר על שמעון פרס. כל הממסד המפלגתי, כולל בוז'י הרצוג ואהוד ברק, הלך למסיבת עיתונאים לילית בבית אמות משפט, בניסיון נואש לעצור את הכוח החדש. הם קרסו תחת האנרגיות המטורפות של תומכיו. עמיר פרץ של 2017 מגיע לכאורה הרבה יותר בשל ומנוסה מפרץ של 2005, אבל השנים שחקו את האנרגיה והיום קשה לראות תסריט בו ניצחון שלו מפיח חיים במפלגה הגוססת.
שלשום הופיע אבי גבאי ב"גב האומה". על כל דקת מסך בתוכנית, הוא אמר פעמיים "מקרון". לי אין ניסיון פוליטי? ומה עם מקרון? עניינית, גבאי צודק. בכל מה שקשור לרוח שהביא איתו מקרון, גבאי והוא לא באותה ליגה. בקושי באותו ענף. לא היה מקרון בקמפיין הזה ובטח לא ג'סטין טרודו. אף אחד מהמועמדים לא הביא איתו רוח אחרת, משהו צעיר, "הפוליטיקה האחרת" שכולם מחפשים. טרודו, מקרון ( וגם טראמפ, יש להודות בצער) פשטו את חליפות הפוליטיקלי קורקט, השתמשו לא מעט בהומור והתנהלו ברשתות החברתיות כאילו נולדו בהם. אצל רוב מועמדי העבודה יכולת ממש לדמיין את הסיטואציה בה איזה ילד מהקמפיין מלמד אותם לעשות פייסבוק לייב ומישהו אחר מצייץ עבורם בטוויטר.
בהיעדר כריזמה ברמות הללו, קשה לדמיין תרחיש בו מישהו ממועמדי העבודה מצליח להדיח את יאיר לפיד מעמדת – המתחרה של גוש המרכז שמאל נגד נתניהו. לפיד היום לא מציע הרבה לבוחרי גוש המרכז – שמאל. הם בטח לא רואים בו את מי שיפנה 120 אלף מתנחלים לטובת סיום הכיבוש. במקסימום, הוא נראה להם כמו 'נתניהו 2, אבל שפוי'. ביבי, אבל בלי סיפורי האישה ואב הבית והעוזרת והמבשלת והמטפלת והפוסטים ההזויים בפייסבוק והמלחמה בתקשורת ובביהמ"ש העליון ובארגוני זכויות האדם. מה שמדהים בלפיד זה שדווקא לו יש את היכולת להיות מקרון או טרודו, אבל הוא עושה מאמץ מאוד נחוש להתרחק מזה. אין יותר ללכת בלי חליפה. אסור. מנהיגים בישראל, החליט לפיד, הולכים עם חליפה.
מבחינת מפלגת העבודה, בחירה מחודשת של בוז'י הרצוג זו הדרך הבטוחה ביותר לכבות את האור סופית. עמר בר לב הוא פוליטיקאי ראוי ורציני, אבל, כנראה, חסר סיכוי. אראל מרגלית הוכיח איכויות מרשימות של קמפיינר ממושמע, אבל בחירה בו, כנראה, תקרע את המפלגה המסוכסכת ממילא הזאת לאלפי רסיסים. נשאר אבי גבאי. בהתבטאויותיו הפומביות, אבי גבאי עף על עצמו, באופן קצת מביך. אף פעם לא הבנתי למה מועמדים אינטליגנטים, כמו גבאי, משווקים את עצמם כמו איזה נוזל ניקוי. אני הכי טוב, אני תמיד הצלחתי, אני שם לי מטרה ועומד בה. אגב, בכלל לא בטוח שתחיית מפלגת העבודה מגדילה את הסיכוי לנצח את ביבי בבחירות הבאות. ייתכן, פוליטית, שדווקא מפלגת עבודה נישתית ו"יש עתיד" גדולה, טובה יותר לסיכוי הזה, אבל מי שחפץ באיזשהו סיכוי שמפלגת העבודה תחזור לשמש פקטור פוליטי, אז הסיכוי הזה עובר, כנראה, דרך אבי גבאי.
המאמר התפרסם ב"הארץ"