"גם היום מנהיגי העולם יודעים. הם שומעים. הם רואים. האם יפעלו עכשיו? האם יתקפו? האם יגנו?", דברים חדים, ברורים מפי בנימין נתניהו. למרבה הצער הן לא נאמרו עכשיו ולא על אוקראינה. הטיעון אולי הכי מרכזי של נתניהו תמיד התחיל מהפסיביות של העולם אל מול השואה. "נציגים של 17 מדינות, כולל גדולי המדינאים בהיסטוריה, אישים דגולים – כולם ידעו. אבל הם לא פעלו" (ינואר 2013), "ניתן היה לעצור את זה בזמן. זה לא קרה משום שהמעצמות לא פעלו בזמן" (אוגוסט 2009), "לו המעצמות פעלו אז נגד מחנות ההשמדה, היה בכוחן להציל 4 מיליון יהודים" (אפריל 2017), "אנו זוכרים גם שלפני כשמונים שנה כשהעם היהודי עמד בפני השמדה, העולם הפנה אלינו את גבו והותיר אותנו לגורלנו המר". מהשתיקה הזאת של העולם, נתניהו גזר את כל תפיסת עולמו, במידה רבה תפיסת העולם שמשותפת כמעט לכל הישראלים. אסור לסמוך על איש.
אלא שעכשיו נתניהו הוא 'העולם השותק' של 1939-1945. לא, זה לא נכון, זה אפילו עושה לו הנחה. נתניהו הרבה יותר גרוע. העולם של 2022 דווקא מגיב. מדינות, חברות, ארגונים מוכנים לשלם מחיר כדי להתייצב נגד הרודן פוטין. נתניהו, לעומת זאת, שותק. יודע בדיוק איזה אסון לא צודק מתרגש על 40 ומשהו מיליון אזרחי אוקראינה ומצייץ בפייסבוק על רעייתו ("הגברת נתניהו", כדבריו) שניצחה בביהמ"ש ועל הקונסולית החדשה שלנו בסין, שמסרבת לשיר "נפש יהודי הומיה", אוי לזוועה. האם זה בגלל הקשר שלו עם פוטין? זה שהביא אותו לשים תמונה שלהם ביחד על בניין גבוה, במחווה שמזכירה עכשיו את המנהיגים שהצטלמו עם סדאם חוסיין או קים ז'ונג און.
גרמניה מוכנה לסכן באמצע החורף את אספקת הגז שלה מרוסיה, למרות שהיא מייבאת כמעט 50% מתצרוכת הגז שלה משם. שבדיה ופינלנד מרגיזות את הדוב הרוסי בפלירטוט עם ברית נאט"ו, למרות שהן רואות מה קורה לשכנות של פוטין. אירופה וארה"ב מוכנות לנתק את פוטין ממערכת התשלומים הבינלאומית – SWIFT – למרות שזה יגרום להן אובדן הכנסות עצום. קבוצות כדורגל מוותרות על המאמץ העשיר שלהם (מנצ'סטר יונייטד) ועל הלוגו (שאלקה 04), המדינות הבלטיות אוסרות על מטוסים רוסיים לעבור בשטחן, הולנד מעבירה נשק לאוקראינים וגוגל מוותרת על הכנסות עצומות. העולם הפסיבי, זה שלמדנו בצדק לא לסמוך עליו, משנה כיוון. נכון, זה לא מתבטא עדיין בלחימה. אוקראינה עדיין לבד מול אחד הצבאות החזקים בעולם, האימה ממשיכה להתגלגל, אבל הכיוון של העולם ברור. פוטין הופך יותר ויותר למצורע. הצטרפות למערב היא כבר לא רק הצעד המוסרי יותר לנקוט, היא גם הצעד החכם.
ישראל זוכרת טוב מאוד מי עזר לה ברכבת האווירית ב 1973 (פורטוגל) ומי סרב. מי עמד לצדה במלחמת העצמאות, ב"צוק איתן" ובמלחמת המפרץ. האוקראינים יזכרו טוב מאוד מי עמד על הגדר כשהם נלחמו על חייהם. אז בסדר, לא אכפת לנו מהאוקראינים, אבל מה המשקל המוסרי שנוכל לתת לאיזושהי בקשה שלנו למדינות המערב, אחרי שעמדנו מנגד, כשכולם הסכימו לשאת בנטל המלחמה ברודן ואנחנו התעסקנו רק באינטרסים שלנו.
הטיעון הישראלי להצדקת הפסיביות לא נורא משכנע. איראן שולחת זרועות חמושות בצורות שונות לסוריה וללבנון. בסוריה אנחנו מפציצים, בעצימת עיניים של פוטין. אם פוטין יפסיק לעצום עיניים, טוענים הגנרלים, ביטחוננו הלאומי בסכנה. ובכן, איך זה מסתדר עם העובדה שבמשך 16 שנה אנחנו לא מפציצים בלבנון? המיזם האיראני שם הרבה יותר מפותח וגם שם נבנות בשנים האחרונות יכולות מרתיעות, טילים מדויקים. כן, יש סיכון בלצאת נגד פוטין עכשיו. יכול להיגרם לנו נזק. גם למדינות המערב נגרם נזק מסנקציות נגד איראן. הגיע הזמן לסנקציות ישראליות. המלחמה באוקראינה מציגה בינתיים את ישראל כמדינה צבועה, שחושבת אך ורק על עצמה.
המאמר פורסם ב"הארץ"