חבר בכיר בצוות המשא ומתן להחזרת החטופים אמר לי לא מזמן את הדברים הבאים: תמיד היתה לי הרגשה שיש הטיה לא מובנת לטובת קטאר. דברים לא ברורים קרו. זה התחיל מכך שקיבלנו הוראה בתחילת הדרך לתדרך את יוסי כהן, ראש המוסד לשעבר, לקראת נסיעתו למפרץ. אחר כך ראש הממשלה סגר נסיעות עם ראש המוסד מעל לראש שלנו. לא פעם הצטרפו כל מיני בכירי מוסד לשעבר לפגישות הצוות, וכל פעם שהמתווכים המצרים הרימו קצת ראש, היתה תחושה שמורידים להם אותו כדי שקטאר תמשיך להוביל את התיווך.
אותו בכיר חושד שקטארגייט זה רק קצה הקרחון, ויש עוד הרבה חלקים בפאזל שאנחנו לא מכירים. כשדוד מידן תיווך בפרשת גלעד שליט בנימין נתניהו ביקש שייפגש עם ראש הממשלה הקטארי, דודו של ראש הממשלה הנוכחי. המתווך היה נשיא צרפת אז, ניקולא סרקוזי. מידן פגש אותו בלונדון, וחזר לתיווך המצרי. לא היה לו אמון בקטארים. לאמריקאים הסביר שקטאר משחקת משחק כפול. אתם רואים "אל־ג'זירה" באנגלית, אמר להם, אתם לא יודעים מה הולך ב"אל־ג'זירה" בערבית.
למה הקטארים נהפכו למתווך המשמעותי במלחמה הזאת ולא המצרים? בכיר אחר בצוות המו"מ אמר לי על זה פעם: "למה אני יודע שקטאר לא טובה לנו? כי חמאס מתעקש לעבוד דרכה. לכאורה, אם חמאס רוצה קטאר אנחנו צריכים לרצות את המצרים. למצרים גם יש מנופים ברורים על חמאס, ובעיקר — הם לא אוהבים אותם".
יש גם סיבות אחרות שיכולות להסביר את הדומיננטיות הקטארית. ראשית, ראש הממשלה הקטארי מתוחכם, רהוט, מניפולטיבי — בטח לעומת מי שהיה ראש המודיעין המצרי עד שהוזז לפני חצי שנה. שנית, האמריקאים מאוד רוצים את הקטארים. מיד אחרי 7 באוקטובר הבהיר שר החוץ האמריקאי אז, אנטוני בלינקן, לאמיר קטאר, שאחרי שייגמר עניין החטופים — "זהו, נגמר הרומן שלכם עם חמאס". האמיר הבטיח שכך יהיה, והחל לתווך בעסקה. מהר מאוד הוא סיפק לאמריקאים סחורה בדמות שחרור יהודית ונטלי רענן, בלי כל תמורה, מחווה ישירה לג'ו ביידן.
ההעדפה של חמאס שקטאר תתווך מיתרגמת לכך שאת הוויתורים הוא עושה דרך קטאר. קטאר גם שימנה כל כך הרבה בכירים אמריקאים, שאי אפשר לדעת אם הם מעדיפים אותה מסיבות ענייניות או כי עבדו או יעבדו בעבורה. כשבעיצומו של המו"מ התברר שהגיעה העת לחדש את החוזה האמריקאי לבסיס הצבאי הגדול בקטאר, ישראל לחצה על ארה"ב להתנות זאת בכך שקטאר תפעיל לחץ אמיתי על חמאס. זה לא קרה. החוזה חודש כמעט אוטומטית.
התיווך הקטארי גם יצר מצב שהאמריקאים הציבו בתחילת הדרך את ראש הסי־איי־אי, ויליאם ברנס, כראש הצוות שלהם. לכן בצד הישראלי הועמד ראש המוסד, דדי ברנע, בראש, עד שהוחלף ברון דרמר. ברנע הוא איש עתיר יכולות, אבל לנהל משא ומתן להחזרת חטופים הוא פחות מתאים. הוא לא ערביסט, לא מנוסה בניהול מו"מ ונתניהו עירבב אותו די בקלות, למגינת לבם של בכירים אחרים בצוות.
השאלה היא אם להמשיך לדבוק בתיווך הקטארי. נתניהו ממילא לא באמת רוצה עסקה, הוא בכלל מרגיש שהחזיר חטופים הרבה מעל ומעבר למה שניתן היה לצפות. רק הלחץ הציבורי יאלץ אותו מתישהו להגמיש עמדות. בינתיים אולי ראוי לשקול לשים עוד דרישה על השולחן: אנחנו מוכנים רק להובלה מצרית של המו"מ. שום דבר אחר. גם אם סטיב ויטקוף לא יאהב את זה.