אין זו תופעה חדשה, בלשון המעטה. ב–1998 היה הרמטכ"ל אמנון ליפקין שחק ראש ממשלה בסקרים עוד לפני שאמר מלה אחת. בנקודות זמן שונות היו באותו מצב עמי איילון, ראש שב"כ פורש ומוצלח, והרמטכ"לים דן חלוץ וגבי אשכנזי. גם דוגמאות קרובות יותר למקרה של נפתלי בנט לא קשה למצוא. לפני כולם "האזרח המודאג" בנימין נתניהו, שהבליח לעתים נדירות בין פרישתו ב–1999 לחזרתו בסוף 2002, ועדיין המריא בסקרים.
זו תופעה פוליטית שמזכירה עד כמה אנחנו אנשים חצי־רציונליים. מתגעגעים למי שזה עתה שנאנו והעפנו בבעיטה. געגועינו גוברים ככל שאותו אחד שותק, אינו עושה דבר, נמנע מלבטא עמדה בנושאים הכי חשובים לנו. אִמְרוּ מעתה: ככל שנדע עליך פחות, כך נאהב אותך יותר.
בתחילת המלחמה בנט עוד דיבר, התראיין מהשטח ובעיקר הציג תוכנית. זאת היתה תוכנית מלאה חורים, אבל תוכנית. עיקריה: לא לתמרון קרקעי רחב, לא לכניסה לתוך עזה, רפיח, חאן יונס, לא למלחמה במנהרות. במקום זאת הציע בנט מצור על צפון הרצועה, העברת האוכלוסייה לדרום ולחץ על חמאס.
בנט הושפע מהחשש מהיכולות של התמרון הקרקעי הצה"לי — אותם חששות שבגללם נתניהו היסס לא מעט וגם הביאו את צה"ל לשרטט לממשלה תוכנית צבאית אטית, שתארך חודשים ארוכים ובה חצים פחות חודרניים לתוך הרצועה. צה"ל לא היה אמור להיכנס לכל האזורים שלתוכם נכנס בסופו של דבר.
אחרי שהחל התמרון בנט השתתק. הוא אינו מתבטא כלל בתקשורת הישראלית, לעתים נדירות מפציע בתקשורת הזרה, שם קל לו לחמוק מהשאלות המהותיות. במקביל הוא מפגין נוכחות באירועי קונסנזוס פנים־ישראליים — ניחום אבלים, עידוד פצועים, מסר חד נגד חוק ההשתמטות ובעד גיוס חרדים. הרעיונות שזרק בשנה האחרונה בשיחות סגורות, על מה שהיה עושה אם היה ראש ממשלה, היו לא מבושלים והצביעו על מידת הבלבול שהוא נתון בו לנוכח המציאות המתעתעת.
השתיקה של בנט היא מופע אנטי־מנהיגותי מובהק. בריחה מהשאלות הקשות, אשר יכולות להרחיק בוחרים המתגעגעים למותג שכבר אינם זוכרים בדיוק מה טיבו. ההובלה של בנט בסקרים נשענת בעיקר על מצביעים רל"ביסטים. הוא שוחק את בני גנץ ויאיר לפיד, אבל גם פוגע בגוש נתניהו. על פי סקר חדשות 13 האחרון, כ–16% ממצביעי הקואליציה עוברים להצביע לבנט. זה מוריד את בצלאל סמוטריץ' מתחת לאחוז החסימה והופך את המספרים של קואליציית נתניהו מרעים למחרידים, נתונים ששולחים את נתניהו ושותפיו לפח הזבל של ההיסטוריה.
במלים אחרות, השתיקה היא ההיפך ממנהיגות — אבל ברמה הפוליטית, התועלתנית, היא חכמה ומוצדקת. בנט בינתיים כבר מתחיל לגשש בניסיון למצוא חברים למפלגה החדשה. יכולות החיפוש שלו הנפיקו בפעם שעברה את עמיחי שיקלי ועידית סילמן, שגם הוא מחוויר בהיזכרו בהם. גם את מה שעשתה לו איילת שקד בפעם שעברה לא שכח. מצד אחר, קשה מאוד למצוא 20 מתן כהנא — חברי כנסת ימניים, נקיים, איכותיים ובכל זאת נאמנים.
לבנט ברור שבשנייה שייצא לאור הוא ייהפך למטרת־דמות לכל המפלגות. נתניהו, סמוטריץ' ואיתמר בן גביר מהסיבות הידועות, אבל גם בצד השני. גנץ, אביגדור ליברמן ולפיד רבים על אותו מאגר בוחרים. בנט יודע את זה ודוחה את היציאה הזאת ככל שניתן. האתגר שלו הוא בעיקר להנפיק תגובה מתונה של החרדים כדי להמשיך להצטייר כמועמד שמאתגר את נתניהו.