ברט מקגורק הוא דיפלומט אמריקאי ותיק, שראה הכל — או חשב ככה לפחות — והצליח לעבור בין ממשלים. ב–14.11.23 הוא הגיע לישיבת קבינט המלחמה הישראלי לדיון על עסקת החטופים הראשונה, וחזה בנתניהו דופק על השולחן ומרעים בקולו, "אני לעולם לא אקבל את התנאים הללו. הם עומדים להיכנע". אבל ביציאה מהפגישה נתניהו אחז בזרועו ואמר, "אנחנו צריכים את העסקה הזאת". וכדי לחזק את המסר נתניהו התקשר ואישר בפניו שהוא מסכים לאותם תנאי עסקה שלפני רגע נשבע להילחם נגדם.
הסצנה הפנטסטית הזאת מתוארת בספרו החדש של בוב וודוורד, "מלחמה". הטון של המחבר, אולי של מקגורק, כלפי ההתנהגות הזאת הוא חצי מתפעל. "חלק כל כך גדול מהפוליטיקה הוא הופעה", כתב. ובכן, לא בטוח. ההתנהגות הצבועה והשקרית הזאת מסייעת — כנראה — לנתניהו להישאר בשלטון. אבל בדרך הוא פוגע בכל בעל ברית אפשרי, סופג צווי מעצר בינלאומיים, מאריך את המלחמה ללא צורך וגורם להרג המוני מיותר של חיילים, חטופים ופלסטינים, שלא לדבר על החמצת הזדמנות לכונן ברית ישראלית־סעודית.
באיזשהו שלב אפילו הנשיא ביידן תמה, על פי ציטוטים שוודוורד מביא, "איך לא החלה התקוממות פנימית בישראל נגד נתניהו? איך הוא עדיין מחזיק בשלטון?". הרעב למנהיגות אחרת הוא לא רק נחלת משטרים זרים, הוא ניכר בכל סקר בישראל. חוסר אמון חסר תקדים בממשלה, במניעי ראש הממשלה. באותה נשימה יש לומר שהרעב למנהיגות חדשה לא מוצא חוף מבטחים לשכון בו. אני לא שותף לביקורת הקטלנית על ראשי האופוזיציה, וחושב שנפתלי בנט ויאיר לפיד עשו עבודה טובה בתפקיד ראש הממשלה והפריכו את הטענה שאין מחליף לנתניהו. אבל אני כן שותף לקולות שנשמעים היום מכל עבר: גדי איזנקוט צריך להוביל את המחנה. לא כי הוא חדש כמספר 1 פוליטי ולא בגלל האסונות האישיים שניחתו עליו, פשוט כי הוא המנהיג הציוני המרשים ביותר שפועל בישראל כיום. על זה יש תמימות דעים מפתיעה, לה שותפים אפילו גורמים בימין.
איזנקוט הוא הכי רחוק מנתניהו. סצנות שחווה מקגורק לא היו עולות אפילו בדמיונו. כבר התרגלנו שנכלוליות היא המפתח להצלחה בפוליטיקה הישראלית. במהלך השהות של איזנקוט וגנץ בקבינט המלחמה שמעתי לא פעם תיאורים מבפנים. גדי שוכח שהוא פוליטיקאי, נאמר לי, הוא מבטא עמדות שישתמשו בהן נגדו, גנץ — לעומת זאת — מאוד נזהר. העמדות ההן היו עמדות לא פופולריות: דחיפה להפסקת אש, עסקת חטופים מלאה, עסקה עם סעודיה.
רבים עמלים בימים אלו על מאמצי השכנוע. "גדי, תרוץ, תלך לבני, תגיד לו שצריך הצרחה". איזנקוט לא מוכן לשקול. כזכור, הוא האיש שכשהוצע לו תפקיד הרמטכ"ל, אמר לשר הביטחון שהוא חושב שבעת הזאת עדיף שגנץ יקבל את התפקיד. זה לא האיש שייתקע סכין בגב של מי שהביא אותו לפוליטיקה, גם אם גנץ הפר ברגל גסה את ההבטחה שנתן לאיזנקוט בהיכנסו לפוליטיקה — לכונן פריימריז במפלגה.
יש רק פתרון אחד. איזנקוט צריך לפרוש מהמפלגה ומהכנסת. לא בטריקת דלת חלילה. הוא צריך להמשיך להשמיע קול מחוץ לכנסת. השפעתו לא תקטן בגלל אובדן התואר "ח"כ". כשנתקרב לבחירות, הוא יוכל להחליט אם להקים מפלגה ולרוץ בראשותה. אם יעשה זאת אז, לא בטוח שזה ישנה את תמונת המנדטים באופן דרמטי, אבל זה כן יביא דבר אחד חשוב: מחנה המרכז־שמאל יציב מועמד מאוד מרשים לראשות הממשלה, מתאים במיוחד לעת הנוראה הזאת.