לפני כחמישה חודשים בדיון ביטחוני התייחס בנימין נתניהו לעזיבת מסדרון נצרים, החותך את רצועת עזה לשניים בין צפון לדרום. אם נעזוב אותו, זו תבוסה שלנו במלחמה. הפסדנו, אמר. באותה העת גם הרמטכ"ל היה נגד נסיגה מהציר, ועסקת חטופים הלכה לפח, בדיוק בשעה שבחמאס הציגו עמדות גמישות. במאי כבר שינה הרמטכ"ל את עמדתו וכך גם שר הביטחון. בלחץ כבד נתן נתניהו אישור למתווה חדש, ובכללו גם נסיגה מהמסדרון. לפני שעשה זאת עבר מסביב לשולחן, וידא שכולם תומכים, שאיש אינו מאגף אותו מימין.
במאי הקשיח חמאס את עמדתו, ושוב חלפו שתי הרכבות זו על פני זו בלי מפגש. עכשיו נתניהו כבר שונא את המתווה הזה, אולי מפני שחמאס שוב הגמיש את עמדותיו. נתניהו טוען שבכירי מערכת הביטחון "כפו עליו" את המתווה, והוא חוזר לדרישתו לנוכחות ישראלית במסדרון, והוא יודע שהיא תפיל את העסקה. הפעם הרמטכ"ל מנסה להציב עמדה אחרת, אומר בפומבי שהצבא יידע לעמוד בכל תנאי עסקה, שצריך להגיע לעסקה — אך משקלו הציבורי כבר אינו גבוה די.
נתניהו מנער בקלילות את האמירות האלה. זה רק ביטוי אחד לבעייתיות ההולכת ומתחדדת, הטמונה בעובדה שצמרת הצבא לא הניחה את המפתחות ולא איפשרה לגורמים אחרים, נקיים מגיבנת 7 באוקטובר, לקבל החלטות.
ועוד דוגמה בולטת קשורה ללחימה ברפיח. נתניהו מצייר שם תמונה של חמאס על סף תבוסה מפני שנכנסנו לרפיח למרות כל האזהרות, ניצחנו, חיסלנו, הבסנו. הצבא יודע היטב שלא באמת נכנסנו לעיר רפיח, שארבעה גדודי חמאס בעיר לא פורקו; הם ספגו מכה, נסוגו, ומחכים לשעת כושר שבה יזהו פגיעות אצלנו כדי להקיז דם.
הבעיה היא שצה"ל משתף פעולה עם הנרטיב המטעה הזה. גם הוא מדבר על סימני שבירה וטוען שכוח חמאס חוסל, ששניים מהגדודים ברפיח חוסלו והאחרים ברחו. לצמרת הצבא יש אינטרס משותף עם נתניהו והוא לתאר ניצחון גדול. מבחינתם זו גם כפרה על 7 באוקטובר במידת מה, וחשוב יותר: הצדקה לעמדת הרמטכ"ל שצריך ללכת לעסקת חטופים. הנה, ניצחנו, אפשר לקפל.
המתקפה של נתניהו ושל הימין העמוק על הצבא אכזרית ומכוערת כל כך, עד שהאינסטינקט הראשוני הוא להגן על הצבא בכל מחיר. בין הציניות של בצלאל סמוטריץ' ושל איתמר בן גביר ובין המקצועיות וההגינות של הרצי הלוי ושל רונן בר בשב"כ לא קשה לבחור צד. ובכל זאת, בזמן האחרון קשה להגן על צה"ל. למה עושים תחילה את תחקיר בארי ומפרסמים דווקא אותו? כי הצבא רוצה לזכות את תא"ל ברק חירם ולאפשר לו לקבל את הפיקוד על אוגדת עזה. אין בכך כדי להצדיק את המצב שבו התחקיר הראשון שצה"ל מפרסם מותח ביקורת על צוות שלדג ועל מפקד סיירת מטכ"ל, אך אינו עוסק בשום מפקד בכיר ולא באחריות המודיעין, חטיבת המבצעים ואוגדת עזה. זו התעסקות ברורה בשי"ן גימ"ל.
גם ההתנהלות בסוגיית גיוס החרדים מעלה יותר מסימן שאלה. ראש אכ"א פעמיים לא בא לישיבת ועדת חוץ וביטחון, וכשהוא בא — התשובות שצה"ל נותן מגומגמות והנתונים חלקיים. ברקע צצים עוד ועוד סרטונים של חיילים במילואים שבזמן לחימה מביעים עמדות פוליטיות, קובעים מדיניות, מתבטאים באופן "מנוגד לערכי צה"ל" — ואיש בצבא אינו מסוגל לבלום את כל אלו. כאילו היה מדובר במיליציה ולא בצבא.
לא את כל הדברים האלה צריך להניח על הכתפיים העמוסות של הלוי — אך להסברים של רמטכ"ל נטול גיבנת היה ניתן קשב רב בהרבה.