הנשיא ג'ו ביידן עשה את זה באופן גאוני. בליל שבת, לפני שיתעוררו המשוגעים אצלנו, בגיוס תמיכה אצל בעלות הברית האירופיות — נשיא צרפת עמנואל מקרון אפילו צייץ בעברית מרוב התלהבות — בשכנוע המתווכות לתמוך, בשיווק ההצעה כהצעה ישראלית מחד גיסא, אך הדבקת הכותרת "סיום המלחמה" מאידך גיסא, כדי שחמאס יקבל בעקיפין את הערבות שבה חפץ, שלכאורה ארה"ב לא תאפשר לישראל לחזור ללחימה. מושלם. ה"מושלם" הזה הכניס את לשכת נתניהו להיסטריה. נתניהו שם פס על החרדים, הוציא בשבת שתי הודעות מסתייגות, שלח "גורם בכיר" לתדרך והתחיל לספור במתח כוכבים בשמים.
ההצעה שמונחת לפני ישראל משרתת היטב את האינטרסים שלנו. היא לא חדשה, אבל אטרקטיבית עוד יותר לאחר שאיבדנו חלק ממנוף האיום שהיה קשור ל"ניכנס לרפיח". מי שמציג משוואה של חטופים מול מיטוט חמאס חי את המציאות של אוקטובר־דצמבר 2023. עכשיו זה חטופים + נורמליזציה עם סעודיה + הסכם הסדרה בצפון + שיקום המשק + הפוגה הכרחית לצה"ל — ובצד השני כל מה שמחכה לנו הוא מלחמת התשה שסופה אינו הסרת האיום החמאסי ולא נטרול האיום של חיזבאללה, אלא הבנה כואבת של מגבלות הכוח (למרות הנאומים הנלהבים של גאוני האסטרטגיה איתמר בן גביר את בצלאל סמוטריץ').
אף על פי כן, אין אדם אחד בצמרת הישראלית שמאמין שנתניהו יסכים לכך. לכולם ברור שהחבל שהוא נתן להצעה הזאת נבע רק מביטחונו שחמאס ידחה אותה. כשחמאס מבושש לדחות, נתניהו דואג לוודא שיבוא ה"לא" החמאסי בעזרת הצהרות על החידוש הוודאי של הלחימה.
בהקשר הזה מאכזב לראות עד כמה הצליח שוב נתניהו להרתיע את המערכת הפוליטית הישראלית — גם את מתנגדיו המובהקים — ממתן ביטוי לקול אחר. קצת כמו השתיקה הרועמת של הצמרת הישראלית כשנתניהו דחף את דונלד טראמפ לבטל את הסכם הגרעין עם איראן, מה שהביא את איראן למרחק נגיעה מהפצצה. גם עכשיו נפתלי בנט שותק, אביגדור ליברמן מדבר רק על חוק הגיוס, אריה דרעי אינו מדבר ובני גנץ חיכה עד צאת השבת ובסוף פירסם איזו הודעה שהיא שלושה רבעים "כן" ורבע "לא". ההודעה של גנץ כנראה אילצה את גדי איזנקוט — איש הצמרת הכי אמיץ וצלול במלחמה הזאת — לשתוק גם כן. היחיד שדיבר בעד הוא יאיר לפיד. יש שיאמרו שאין לו מה להפסיד, אבל אני מוכן לתת לו את הקרדיט שהוא פשוט מבין שיש עניינים שחשובים אפילו יותר ממצבך בסקרים.
השבוע — ואולי אפילו מחר — תפרוש סיעת המחנה הממלכתי מהממשלה. זה לא יזעזע את הקואליציה, אבל כן יש זמן לסיכום קצר ומכאיב. הייתי מאלו שחשבו שגנץ עשה נכון כשנכנס, וגם היום אני חושב שבסיטואציה שהיתה פה אחרי 7 באוקטובר לא היתה לו שום אופציה להישאר בחוץ, אבל באותה נשימה צריך לומר שבמבחן התוצאה זה לא עלה יפה. אינני חולק על העובדה שלגנץ ולאיזנקוט היתה השפעה ממתנת וטובה בכמה נקודות מפתח, אך בתום שמונה חודשים אי אפשר להתעלם מהתוצאה הקשה של ניהול המלחמה: צונאמי מדיני אנטי־ישראלי חסר תקדים, הידרדרות היחסים עם ארה"ב, עם מצרים ועם ירדן, תחושת חוסר ביטחון קיומי באזורים נרחבים במדינה, צפון נטוש, כלכלה מידרדרת, דרום מוזנח, חמאס על כנו, חיזבאללה מתפקד ו–125 חטופים בשבי חמאס.
נשאר רק לשחק ב"אילו". אילו רק היה לפיד מתאם את הצעת הכניסה שלו לממשלה עם גנץ ב–7 באוקטובר ושניהם היו מציגים דרישה אחידה לנתניהו: נכנסים אם תוציא את בן גביר וסמוטריץ'. לו זה היה קורה, אולי היינו עכשיו במצב אחר לגמרי.