חמאס למד לשחק בזירה הפוליטית הישראלית. לפזר הודעות כאילו התשובה חיובית, או־טו־טו יש עסקה, התגמשנו. הם הבינו, מתברר, כמה הם מקלים על בנימין נתניהו בכך שהם אומרים "לא". ראש הממשלה, מצידו, כל כך לחוץ פוליטית, שהוא משגר הודעות בשבת בשם "גורם מדיני" כדי שלא תתפרק לו הממשלה.
כל ההתרחשות הזאת היא רק משחק ציני ואכזרי בחיי אנשים. האמת היא שחמאס אומר "לא" להצעה שעל השולחן. הוא ניסה להסוות את ה"לא" ב"כן, אבל", אבל זה עדיין "לא". זה גם לא נכון שנתניהו לא רוצה עסקה. הוא מאוד רוצה, אבל את העסקה המקורית שעל השולחן, זו שמאפשרת לו לחזור ללחימה עוד שישה שבועות ובדרך אולי לגזור הסכם נורמליזציה עם סעודיה והסכם הסדרה מדיני בצפון.
לנתניהו, במקרה הזה, יש צופן תפעולי נורא פשוט: לעולם לא לצאת ממצב המלחמה. בתום המלחמה מתחילה ההדחה. מבחינתו, החזרת חטופים שאינה כוללת את סוף המלחמה היא מצוינת. כשראשי מערכת הביטחון שילבו זרועות והציגו עמדה אחידה ביום חמישי לפני שבועיים, הוא אפשר את הצגת העמדה החדשה והגמישה יותר במו"מ. מבחינתו, אם חמאס אומר "לא", זה מצוין, כי אז הוא הוכיח שגם הגמישות לא עזרה ואין פרטנר, ואם חמאס אומר "כן" זה גם מצוין, בן גביר וסמוטריץ' יכעסו, אבל סביר שלא יפוצצו את הקואליציה על שישה שבועות הפסקת אש.
נתניהו לא חף מאחריות לכישלון העסקה. יש לו חלק משמעותי בכך שהיא לא קרתה עד עכשיו. כשחמאס היה מוכן לפני כחודשיים וחצי לעסקה שאינה כוללת הפסקת אש מוחלטת, נתניהו נאחז במסדרון מדרום הרצועה לצפונה כאילו זה הר הבית. הוא מסמס ודחה, והסכים לכך רק אחרי שהיה ברור שחמאס הקשיח את עמדתו. לנתניהו יש עוד אחריות כבדה בהקשר הזה. כל הרעיון של העסקה הזאת הוא ערפול: חמאס יגיד שזו הפסקת אש מוחלטת, המתווכות יגידו שיתקיים מו"מ על תנאי הפסקת האש וישראל יכולה היתה לנקוט איזו נוסחה אמביוולנטית, שברור שאם לא יהיה שלטון חמאס בעזה אז לא יהיה צורך בהמשך הפעילות הצבאית. זה מה שהמתווכות ניסו למכור כל הזמן לחמאס. אבל במקום להיאחז בנוסחאות שמעון פרסיות, נתניהו דואג פעמיים ביום להגיד שאו־טו־טו ניכנס לרפיח ולעולם לא נפסיק להילחם. או שהוא חלש מדי ומרגיש שהוא חייב פעמיים ביום לפמפם מסרים מול הבייס, או שהוא באמת רוצה לוודא שחמאס לא ייקח את העסקה המוצעת. התוצאה אותה תוצאה.
כל הניתוח הזה הוא היסטוריה. השאלה האמיתית היא מה צריכה להיות עמדת ישראל, בהינתן שזו עמדת חמאס ואין הרבה סיכוי לשנותה. לא צריך להיות סינווארולוג גדול כדי להבין שברגע שאמרו לחמאס שאם ויגיד "כן" להצעה המוצעת סעודיה תחתום על נורמליזציה עם ישראל, ברור שחמאס יגיד "לא". זה הרי הסיוט הכי גדול של חמאס — ציר ערבי־ישראלי־אמריקאי חזק שמתנגד לציר האיראני־חמאסי.
האמת הלא כל כך כואבת היא, שישראל צריכה להסכים ל"הפסקת המלחמה". לפני חצי שנה זה היה ויתור גדול, היום ברור שהמשך המלחמה לא שווה בהכרח חיסול חמאס. זה ימותג כ"הפסקת המלחמה ונסיגה מוחלטת", אבל בעצם זה סוף הסבב הנוכחי. נעצור, נקבל את החטופים, נסדיר את המצב בצפון, נחתום הסכם עם סעודיה ואז תמיד אפשר בעוד שישה חודשים לחזור להילחם בחמאס. כמובן שבאופציה הזאת יש אלמנט אחד שהופך אותה ללא מעשית: במקרה כזה, נתניהו כבר לא יהיה ראש ממשלה.