הגיע הזמן לסיים את החלק הנוכחי של המלחמה בעזה. לסגת מהרצועה בשלבים, בהדרגה. זו לא כניעה ולא הפסד, זה ניצחון בנקודות.
שתי אפשרויות עומדות לפנינו, ונדמה לי שאין מישהו רציני בצמרת הצבא, שב"כ או קבינט המלחמה — חוץ מבנימין נתניהו ואולי יואב גלנט — שלא מבין מה החלופה העדיפה. זה אפילו לא קרב צמוד.
המשך הפעולה הצבאית, היתרונות: כל עוד צה"ל ברצועה יש סיכוי למבצע חילוץ חטופים, ולחיסול סינוואר או בכיר אחר. המשך המבצע יאפשר לצה"ל לפרק את הגדודים של חמאס ברפיח. האיום במבצע ברפיח הוא שוט על מצרים, שתעבוד קשה יותר שם, והוא גם מהווה איום על חמאס שיסכים לעסקת חטופים. הסיכונים: שחיקת התמיכה הבינלאומית והאמריקאית עד לרמה של עימות חזיתי. ניצול התמשכות המלחמה לפיגועי חמאס באזורים אחרים ברצועה. איבוד של עוד ועוד חטופים. משבר הומניטרי קטסטרופלי.
צה"ל כבר הצליח להחליש את היכולות הצבאיות של חמאס בכמה מדרגות. עוד רבע מדרגה ברפיח לא תעשה הבדל כזה גדול. הטיעון שהשתלטות על ציר פילדלפי תנתק את צינור החמצן של חמאס אינו קביל. שלטנו בציר שנים ארוכות, וחמאס הבריח ציוד ונשק וניצל את הימצאותנו שם כדי לבצע פיגועים.
עסקת חטופים, שהיא מבוא להפסקת אש, היתרונות: קבלת לפחות רוב חטופינו. נורמליזציה עם סעודיה ועם רוב העולם הסוני. שיקום היחסים עם ארה"ב ועם חלק מהקהילה הבינלאומית. הסכמה של קואליציה בינלאומית בראשות ארה"ב ובהשתתפות מדינות ערב המתונות להיכנס לשיקום אזרחי של הרצועה. ישראל תוכל להתפנות לאתגר בצפון, לשקם את יישובי העוטף, לטפל במשק, לחזור לשגרה.
מלחמת התשה היא מה שחמאס רוצה. החלום של ארגון הטרור הוא, שהשגרה שלנו תיראה כמו השגרה שלהם. ברור שבאופציה השנייה חמאס יודיע שניצח, שרד. אבל כל אחד מבין שהוא ספג מכה שיתקשה להתאושש ממנה. ישראל תצא בהדרגה מהרצועה, תישאר בשלב ראשון רק ברצועת ביטחון ותודיע שמלחמתה בחמאס לא נגמרה. סינוואר לא יראה יותר אור יום — מנהרות או מוות.
לנתניהו אין שום אינטרס בדרך הזאת. ביום שתסתיים המלחמה יתחיל הסוף שלו. בכישרון רב הוא מכר את "הניצחון המוחלט". לא מעטים קנו. הפוסט־טראומה, הרעב לניצחון, ההשוואות המופרכות לגרמניה הנאצית ויפן הקיסרית. זה עשה את זה. כל שאר האנשים סביבו — למרבה הצער גם בני גנץ וגדי איזנקוט — לא מעזים להשמיע קול אחר בפומבי ולהישמע תבוסתנים. הצבא בטח לא בעמדה להגיד את זה. רק זה חסר לרמטכ"ל. גם ככה כתב ערוץ 14 תוקף אותו על כך שעשה על האש כמה ימים לפני 7 באוקטובר.
זה מייאש ומדכדך. אנשים נמקים בשבי חמאס, גוססים אחרי הבגידה הקשה ביותר של מדינה באזרחיה. אפשר לשחרר אותם. עכשיו זה כבר לא עומד בסתירה למטרות המלחמה, אבל ראש הממשלה לא הולך לשם. זה פוגע בעתידו הפוליטי. עמיתיו לקבינט המלחמה סותמים את הפה. חוששים להיפגע פוליטית. על חברי הקבינט הרגיל בטח אין מה לבנות. הם מתחרים ביניהם מי יותר קיצוני. מישהו כבר הדליף מכתב ביקורתי של איזנקוט לערוץ 12. זה מרב האומץ שיש לנבחרינו, וגם על כך איזנקוט כעס. ייאוש.