איתמר בן גביר היה צריך קצת זמן. המשטרה בהתחלה התמרדה. עמי אשד במחוז תל אביב סירב לקבל הוראות. דורון תורג'מן במחוז ירושלים הרגיז את השר ואת לשכתו. המפכ"ל שיחק במשחק מוזר. מתחנף לפעמים, מתמרד בפעמים אחרות. מתדרך נגד השר, ומשתף איתו פעולה בהדחה המבישה של אשד כמה דקות לפני המהדורות בטלוויזיה. בן גביר אינו יודע לנהל ואינו מבין את המשטרה מבפנים, אך היטיב לזהות מה חשוב לארגון: מינויים. השר הוא שמאשר מינויים. המשטרה עסוקה נון־סטופ בסבב הבא, 90% מהזמן המפכ"ל מדבר עם השר על מינויים, סיפר פעם אחד מאנשי בן גביר. בן גביר למד מהר. אפשר להחזיק את כולם באמצעות שוט המינויים.
באותו הזמן דאג בן גביר לאלף את הארגון בעזרת הדלפות אכזריות. ניצבי המשטרה אינם "צמחונים", בלשון המעטה, אך גם הם לא היו מורגלים בדינמיקה שבה נאמר משהו בדיון סגור עם בן גביר ואיכשהו הוא מוצא את דרכו לתקשורת — בדרך כלל בעיתוי הכי לא נוח. 'תג מחיר', בשפה של בן גביר.
וגם צריך לומר — בדרגי השטח יש לבן גביר גם לא מעט אהדה. רבים מהשוטרים מזדהים מהבטן עם גישתו ועם עמדותיו. להרביץ למפגינים בקפלן נראה להם כמו הדבר הנכון לעשות.
המשטרה היא ארגון בהתפרקות כבר עשרות שנים. ב–1999 שלמה בן עמי היה השר לביטחון הפנים. הוא חיפש להבריא את הארגון בעזרת מפכ"ל חדש. היה לו מועמד מושלם. עמי אילון. ראש שב"כ היוצא, שהגיע מבחוץ לשב"כ אחרי רצח רבין ונתפש כאיש שהחזיר אותו לתלם. אילון בדק, נפגש ושאל והחזיר תשובה: זה לא בר־שיקום. המשטרה שאילון מתח עליה ביקורת כה קשה נראית כמו הגרסה האחרונה של אייפון לעומת המשטרה כיום. המוטיווציה נמוכה מאי פעם, קשה מאוד לגייס שוטרים, וכדי לגייס — מורידים את הסף למקומות בלתי אפשריים. הארגון בנוי ממחנות־מחנות וסובל מדימוי בעייתי. מעל לכל מרחפת רוחו של השר — שר שמתעניין כמעט אך ורק בכותרת שתצא במהדורה.
בדיון על רמדאן ואל־אקצא נדהמו הנוכחים לשמוע את המשטרה מיישרת קו עם בן גביר. פתאום היא מתקשה להתמודד עם כמות מסוימת של מתפללים ערבים על ההר, מדברת על הגבלות שיוטלו על ערביי ישראל. לא הוחלט מה יהיו ההגבלות, אבל בן גביר עשה סיבוב על זה בתקשורת ונתניהו לא טרח להעמיד דברים על דיוקם. בינתיים השטח התחמם.
בסיפור של כרם שלום המצב גרוע עוד יותר. בן גביר נהג לכנות את מפגיני קפלן "אנרכיסטים". לא היה דבר רחוק יותר מהאמת, אבל מה שקורה בכרם שלום זה הכי קרוב לאנרכיה שחווינו. ראש הממשלה, הקבינט, כל הדרגים הכי בכירים התחייבו להכניס סיוע הומניטרי דרך כרם שלום. הרמטכ"ל הסביר שסיוע הנכנס דרך כרם שלום עובר פיקוח הדוק בהרבה, ובמובן הזה עדיף שייכנס משם ולא מרפיח. נתניהו נתן התחייבות לאמריקאים, אך קומץ מפגינים אינו מאפשר לסיוע לעבור. הרמטכ"ל משתולל, שר הביטחון מדבר, גנץ ואיזנקוט לא מאמינים, ובכל זאת המשטרה 'לא מצליחה' לאפשר את העברת הסיוע. טירוף.
בדיון האחרון כבר שלח גלנט עקיצה לראש הממשלה. נתניהו מלמל משהו שאת החלטות הקבינט צריך לקיים. את הדפיקות על השולחן הוא מייחד למפגיני קפלן. אז לא, לא היתה הפיכה משפטית, ונראה שלא תהיה בעתיד הנראה לעין, אבל את קריסת האמון הטוטאלית בשוטרים, היעדר חקירות על שחיתות ציבורית, הכניעות לפני הדרג הפוליטי, הריקבון — יידרשו שנים בשביל לתקן, וכל אלה במשמרת של קובי שבתאי, פרץ עמר, מפקד מחוז תל אביב וחבריהם. הם הורידו את המשטרה לזנות.
מילה לסיום. אפשר למתוח ביקורת גם על היועצת המשפטית לממשלה ועל פרקליט המדינה. אין ספק שהם יכלו להשמיע קול חזק יותר בעניינים האלה, אבל האמת היא שלגלי בהרב־מיארה ולעמית איסמן אין גייסות — וכשהמשטרה מחליטה להרכין ראש, אי אפשר לזקוף לה אותו. מי שחפה מכל תירוץ אפשרי היא ראשת מח"ש, קרן בר מנחם. החקירות במחלקה שלה לעולם אינן מסתיימות, מח"ש בהנהגתה נהפכה לגוף משולל יכולות — ולה אפילו אין בן גביר מעליה.