אחרי חודש־חודשיים של תמרון קרקעי צצה שוב המילה הזאת, "דשדוש". נציגי צה"ל למיניהם היו מזועזעים, רק אל תתחילו לומר "דשדוש". הטראומה הזאת בת 18 שנה, אך עדיין שם. במלחמת לבנון השנייה, 34 ימים, מתישהו התחילה המילה הזאת לתפוס אחיזה באולפני הטלוויזיה ובעיתונים. כמה חסרי סבלנות היינו אז, אחרי שבועיים וחצי זה כבר נראה לנו "דשדוש". הפעם, בסבלנות אינסופית, אנחנו מדשדשים באמת, בוודאי בחודש האחרון. אפילו בצבא מודים בזה בחצי פה.
הסיבה קשורה לתוכנית המקורית שהגיש צה"ל והקבינט אישר: תמרון של שנה בשלושה שלבים. בשלב ג', השלב הנוכחי, הוקצה גודל כוח שאינו יכול לעשות יותר ממה שהוא עושה כעת. הפעולה בחאן יונס כבר נמשכת שלושה חודשים. בלי לזלזל בהישגים, המצור על ביירות ארך חודשיים. בשבועות האחרונים התסכול בשטח ובצמרת הצבאית עצום. יש תקיעות. אין די כוחות להתחיל פעילות במחנות המרכז, ודאי שלא ברפיח, אבל גם אין עסקת חטופים שכופה הפסקת אש. בני גנץ וגדי איזנקוט יודעים שייתכן כי טעו כאשר נתנו יד לתוכנית צה"ל האינסופית. תוכנית כזאת לא נועדה למדינה מודרנית, מערבית, שרוצה להחזיר את תושביה לחיי שגרה. זו תוכנית שהקצב שלה מתאים יותר לחמאס, וגם לראש ממשלה שמעוניין במלחמת אינסוף.
עכשיו מתחולל קרב פוליטי פנימי על עסקת החטופים. ההדלפות שיוצאות מדברות על הקשחה בעמדת חמאס. יחיא סינוואר, שלפני רגע אמרו שהוא זקוק לעסקה עד רמדאן, פתאום דווקא רוצה מלחמה ברמדאן. ההדלפות לכאורה מתבססות על מידע מודיעיני שנשען על מקורות המידע הפנטסטיים שתמיד ידעו לפרש את כוונות סינוואר. מישהו מכשיר את דעת הקהל כאן לדחות את מתווה העסקה.
האמת קצת אחרת. חמאס ירד מהדרישה הקשוחה ביותר שלו — שתקעה את המו"מ בשלושת החודשים האחרונים — והיא שהעסקה תתחיל בהתחייבות של ישראל להפסיק את הלחימה ולסגת מהרצועה. נכון שלצד הירידה מהדרישה הזאת חמאס מבקש פרמיה על כל אחד ממרכיבי מתווה פריז. לא יחס של 10 אסירים על כל חטוף משוחרר אלא יחס גדול בהרבה — אולי 1:20, אולי יותר. לא 15 אסירים "כבדים", אלא הרבה יותר. לא נסיגה של צה"ל ממרכזי הערים בלבד, אלא נסיגה נרחבת יותר. ולא רק חזרה של נשים, של ילדים ושל זקנים לצפון רצועת עזה — גם חזרה של גברים לשם.
הדרישות האלה קשות לישראל, ובכל זאת, בשורה התחתונה, אם זו העסקה שתונח על השולחן — 40 חטופים ישראלים ובהם חמש חיילות (בתקווה שכולם עדיין חיים) תמורת 800 אסירים ביטחוניים, לרבות 30 אסירים כבדים "עם דם על הידיים", וחזרה נרחבת יותר לצפון הרצועה — ישראל לא תיקח? המחיר ששילמנו בעסקת גלעד שליט היה גבוה בהרבה. עלינו להסכים לעסקה מהסוג הזה.
בנימין נתניהו מבין לאיזה מצב הוא ייקלע אם זו תהיה השורה התחתונה של הדיונים בקהיר. הוא יודע שכל שרי קבינט המלחמה תמימי דעים בעניין הזה, אפילו יואב גלנט המיליטנטי ורון דרמר הנאמן. גם הם חושבים כמו אריה דרעי, גנץ ואיזנקוט שנחוצה כאן עסקה. גם צה"ל רוצה בעסקה, הוא צריך הפוגה. אבל עסקה כזאת תכשיל את המשימה החשובה מכל לנתניהו — שרידות הקואליציה, שחברים בה גם איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ'. אולי מסיבה זו נתניהו פתאום ממציא תנאים חדשים, למשל קבלת שמות חטופים חיים לפני כל עסקה. בינתיים התנאי הזה קיים רק בתקשורת, איש לא דרש אותו באמת. האם זו דרכו של נתניהו לשמר את הקואליציה שלו עד רגע האמת, ובסוף לקבל את העסקה?