לו הייתי בלאו

| 9 באפריל 2010

לא, לא הייתי אומר לענת קם "לא, תודה", אם היא הייתה מציעה לי את הדיסק און קי עם 2000 המסמכים. מצטער, תקראו לי עוכר ישראל, אבל  גם לא הייתי מחזיר מיידית את המסמכים לצבא ולשב"כ. למה לא? אני לא בטוח שאני יודע עד הסוף אינטלקטואלית. זה משהו בדנא העיתונאי. אני לא מרגיש שאם התוכנית המבצעית נמצאת בידיים שלי, היא בידיים לא בטוחות. לא צריך לייצר מהתחושות שלי כלל ובאופן עקרוני, ברור שהסוג הזה של מסמכים לא צריך להסתובב אצל עיתונאים, אבל היו לי כבר כמה מסמכים סודיים בידיים (לא מבצעיים ולא ברמה הזו) והם נשארו רק בידיים שלי. יש התנגשות בלתי נמנעת בין אינטרס של מערכת לחסום זליגה של סודותיה לאינטרס של עיתונאי לחשוף אותן. גם "מסמכי הפנטגון" שדניאל אלסברג הדליף היו מסמכים מסווגים מאוד וגם הדלפתם הייתה כרוכה בעבירה. עדיין, זה נחשב להישג עיתונאי עצום ועוד יותר חשוב – אבן דרך חשובה בדרך להפסקת הטירוף האמריקני בוייטנאם.

הלאה.

האם הייתי מפרסם את המסמכים עצמם באותה כתבה מפורסמת, שהתחילה את הכל? אני מאוד מקווה שלא. המקצוענות של עיתונאי נמדדת ביכולתו להגן על מקורותיו. זה הכי קשה כשאתה צריך להחיל על עצמך מגבלות שהמקור עצמו לא מבקש. להגן עליו מפני עצמו. אני בטוח שגם עורכי "הארץ" ואורי בלאו מבינים שהם לא היו צריכים להדפיס את שלושת המסמכים, שזה חשף את קם לסיכון מוגזם. עובדה שימים ספורים אחרי הפרסום כבר ידע יונתן דחוח הלוי לקבוע במאמר שהדליפה יצאה מלשכת אלוף פיקוד המרכז. רק ללשכה הזו מצטלבים שלושת המסמכים שפורסמו, הוא הסביר.מצד שני, עובדה שלמרות פרסום המסמכים לקח לשב"כ 13 חודשים להגיע לענת קם.

אני מאוד מבין את הפיתוי להדפיס את המסמכים. להוכיח שהם בידיך, להראות שהצד השני משקר, שהכחשותיו שיקריות, להבטיח הד ציבורי (שלא היה) לתחקיר החשוב.

השאלה הכי קשה, מבחינתי, היא מה הייתי עושה במקום בלאו, אם השב"כ היה בא אליי? כשהם באו אליו הם חשבו שמדובר במסמכים בודדים. מה הייתי עושה? להגיד להם שיש ברשותי אלפיים? אם אגיד, שנייה אחר כך הם יכולים לעצור אותי, להגיע אליי הביתה, לקחת את המחשב. מבחינתם, בצדק. יתרה מזאת, אם אספר להם ואחזיר את המסמכים, הם יכולים דרכם להגיע למקור שלי.

לא לספר להם, זו גם בעיה. אלף, כי אתה משקר לגוף שמנסה לשמור על בטחונך. בית, כי השקר עלול לסבך אותך בעבירה. גימל, כי ממילא ברוב הגדול של המסמכים אין אפשרות לעשות שימוש והם באמת עלולים לגרום נזק בטחוני, אם ייפלו בידיים הלא נכונות. בעיה.

הפתרון הכי טוב שהצלחתי לחשוב עליו הוא למצוא דמות שמקובלת על שני הצדדים: ראש שב"כ לשעבר, יועץ משפטי לממשלה. לסכם שאני מביא את כל המסמכים אליו, הוא רואה אותם וביחד אנחנו גורסים אותם יחד עם המחשב שלי וכל עותק אלקטרוני אחר. אחר כך הייתי הולך לבדיקת פוליגרף (עם כל הסתייגויותיי מהמכשיר) כדי לשכנע אותם שלא השארתי שום עותק אצלי בשום מקום. ככה גם המקור יישאר מוגן, המסמכים ייעלמו ולא ייפלו לידיים לא נכונות וכולם ייצאו מרוצים. פתרון גאוני, רק שאין לי מושג אם השב"כ היה מסכים לכך וגם לי לא היה קל, מן הסתם, לזרוק לפח לא מעט מסמכים כן שווים וכן ראויים לפרסום, מסמכים שיש הרבה עיתונאים שלא רואים כמותם קריירה שלמה.

ולשאלה האחרונה – עכשיו, במצב הזה, מה אורי בלאו צריך לעשות? בעיניי, דווקא פה זו שאלה קלה. הוא צריך לחזור לארץ, להחזיר לשב"כ את כל המסמכים ולעבור בדיקת פוליגרף, שתוודא שאין עותקים נסתרים. בתמורה השב"כ צריך להבטיח לו חסינות מפני העמדה לדין. זה כל כך מובן מאליו, שמדהים שזה לא קורה. למה זה לא קורה? כנראה מכיוון ששני הצדדים איבדו אמון זה בזה. בלאו מרגיש שרימו אותו והשתמשו במסמכיו כדי להגיע למקור שלו. השב"כ מרגיש שבלאו רימה אותה כשדיבר על 49 מסמכים, בעוד שהיו 2,000. השב"כ חשב בחודשים האחרונים שצו איסור הפרסום יעזור לסגור את המו"מ עם בלאו. הוא טעה. ייתכן מאוד שדווקא הפרסום יעשה את זה.

תגובות

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.