ארכיון חודש: נובמבר 2008

הטעויות של עמי איילון

17 בנובמבר 2008
 

לא, לא הטעויות שלו מאז שנכנס לחיים הפוליטיים. יש הרבה. כלי התקשורת חזרו עליהן, בהרחבה ובצדק, בימים האחרונים, אני משתעמם לחזור עליהן. כל כך חזרנו עליהן, שבטחגילחנואיזה 20-30 אחוזים בשיעורי הפופולריות של האדמירל. כל כך גילחנו, שחיים אורון, שרק לפני שבוע הציע לו את המקום השני במרצ, שינה את טעמו. אתמול, בפגישה הלילית, הוא כבר לא הציע לו דבר.

טוב, בכל זאת, על טעות אחת אי אפשר שלא לכתוב. ההחלטה להיכנס לממשלה. מי שהכניס את איילון הוא אלדד יניב, אז יועצו של ברק. ברק לא התלהב. הוא לא הבין, שבכך הוא מחסל את אוייבו הפוליטי הקשה ביותר. איילון מצדו, פשוט לא היה מסוגל יותר להישאר במדבר הפרלמנטרי. הוא הסכים להיכנס, למרות שפעם אחר פעם, הוא הגיע לסיכומים עם ברק ופעם אחר פעם התברר, שברק חוזר בו ומוריד לו עוד ועוד סמכויות מהתיק הלא קיים, מלכתחילה שהיה לו. עכשיו, רק נסו לדמיין לעצמכם איפה היה עמי איילון היום לו היה נשאר מחוץ לממשלה ומשמש כאופוזיציה הוגנת לברק בכל התקופה הזאת. סביר להניח, שהוא היה מקבל את ראשות מפלגת העבודה, לקראת הבחירות הקרובות, בהליכה. חבריו למפלגה, אלו שתרמו ציטטות קשות כנגדו לעיתונאים היום, היו מדיחים בשבילו בשמחה את אהוד ברק ומגישים לו את המפלגה על מגש של כסף. אבל, מספיק עם החלומות בהקיץ וחזרה למציאות, המציאות בה איילון, כנראה, לא ייכנס בכלל לכנסת הבאה.

אני רוצה לכתוב על הטעויות שלו, מאז שהחליט בינו לבין עצמו, שהוא עוזב את מפלגת העבודה ועד למצב בו הוא אמור להוביל את מפלגת מימד, הלא ממש אלקטרואלית, לקראת סוף ידוע מראש.

נתוני הפתיחה של איילון, לקראת ההחלטה הזאת, היו בעייתיים. התקשורת כבר חיפשה אותו. היא לא אהבה את הזיגזוגים האינסופיים שלו וחיכתה לו בפינה.מצד שני, זה לא צעד כל כך קשה לשיווק. לא ממש צריך להסביר למה עוזבים את ברק והעבודה. זה די מובן מאליו. במקרה של איילון, גם קשהלטעון שהצעד שלוהוא אופרטיוניסטי גרידא. הרי אין מחלוקת, שהוא היה נכנס גבוה ברשימת העבודה והיה מועמד טבעי להחליף את ברק אחרי הבחירותהקרובות.אז איך קרה, שנתוני פתיחה כאלו, התגלגלו לפיאסקו נורא, שבסופו, ג'ומס מרגיש שהוא לא יכול להציע כלום ואיילון נשאר ללא תפקיד, ללא מקום ואחרי זובור תקשורתי?

1. התעסקות בלכלוך הפוליטי – בשלב מסוים של המו"מ בין איילון לג'ומס, ניסיתי להשיג אותו. הוא לא ענה. "בפגישה", חזרו ואמרו העוזרים. שלחתי לו סמס מפורט עם מה ששמעתי, לרבות הטענה, שביקש סקר כדי לקבוע מי במקום הראשון, ג'ומס או הוא. איילון התקשר אליי. הכחיש את נושא הסקר (הייתי רוצה להאמין לו, אבל קצת קשה. הייתה שיחה בין ג'ומס לאיילון בעניין. ייתכן, שאיילון אכן שלל את האפשרות, אבל בטוח שמישהו העלה את זה וזה לא היה ג'ומס) והיה מאוד מעורפל. שאלתי אותו, אם לדעתו יש דרך חזרה למפלגת העבודה. הוא צחק – נדמה היה לי שקצת בהבנה שאין – ואמר שזו שאלה טובה.

מה אני רוצה להגיד? כשאתה מתעסק בלכלוך של הפוליטיקה, נפגש בעצמך בנושא מיקומך העתידי, מדבר על שריונים, על מקומות ברשימה, איפה יהיה מלכיאור, איפה אתה וכו', אתה מאבד את היכולת לטעון לדרך. פוליטיקאי תמיד חייב לנסות לדבר על מסר, דרך, אידיאולוגיה וכמה שפחות, להתעסק בלכלוך הפוליטי. אחרי שהעלית דרישות כאלה, באוזני ג'ומס ואנשים נוספים, איך תוכל לחזור לרשימת העבודה ולהתמודד על מקום? הרי ברור שהדרישות יודלפו ואתה תובך. לא תוכל לטעון שחזרת, כי מרצ לא תואמת את השקפת עולמך. אם איילון, כמו פינס, היה משכיל לשמור על מרחק מהמו"מ (שימו לב שפינס לא הגיע לפגישה לפני שבוע בין ג'ומס לאיילון. הוא הסמיך את איילון לדבר בשמו…) ולהעלות דרישות עקרוניות בלבד (פינס דרש מברק לא ללכת עם ביבי. עקרוני), הוא היה משאיר לעצמו את האופציות פתוחות. כמו שהוא ניהל את זה, הוא חסם לעצמו את הדרך חזרה לעבודה והשאיר את עצמו תלוי לגמרי בג'ומס ובמרצ.

2. תיחכום יתר – איילון טעה בדיוק במקום בו ברק שוב ושוב טועה. הוא שכח שמעשה פוליטי צריך להיות כזה, שכל אחד בציבור מבין אותו. אנשים צריכים להבין מה אתה עושה. איכשהו, מישהו שיכנע את איילון, שהוא חייב להצטרף למרצ על גבי פלטפורמה משלו, נוסח מימד. הציעו לו, כנראה, גם פלטפורמות אחרות, אבל הוא בחר במימד. המחשבה שלו היא, שלטווח ארוך הוא לא יוכל להיבחר במוסדות מרצ, אלא אם כן, הוא חלק ממפלגה אחרת, שהתמזגה עם מרצ ובוחרת אותו. זה בדיוק תחכום יתר. אף אחד לא מבין איך איילון החילוני, הפך לראש מימד. זה הופך את הסיפור כולו לבדיחה. יתרה מזאת, זה העמיס על איילון מעמסה גדולה – לדאוג גם למלכיאור, יו"ר מימד הנוכחי. למעשה, המו"מ שלו עם ג'ומס, בשלב בו אפשר היה לסגור, התפוצץ על נושא מלכיאור. ג'ומס רצה אותו אחרי המקום העשירי. עמי במקום 6-7. במילים אחרות, הפיאסקו של איילון נגרם בגלל רצונו לדאוג לפוליטיקאי, שמעולם לא היה מקורב אליו או חשוב לו – מיכאל מלכיאור. זה מגוחך, עצוב ומצחיק, בעת ובעונה אחת. אם איילון היה בא למקום השני במרצ, סביר להניח שג'ומס היה מעביר את זה במפלגה והכל היה נגמר. לחילופין, איילון היה יכול להיות נציג תנועת השמאל החדשה במפלגה המתאחדת עם מרצ. שוב, מקום שני. שוב, הכל פשוט ומובן.

3. בשביל מה לעזאזל קיים איילון אתמול מסיבת עיתונאים? אני לא איש שיווק, אבל לא צריך להיות ביל גייטס, כדי לדעת שאתה לא משווק לציבור חצי מוצר. איילון ערך מסיבת עיתונאים כדי להודיע שהוא לא מתמודד במפלגת העבודה. איפה כן? הוא לא אמר. לא אמר, כי הוא בעצמו לא יודע. נוצר מצב אבסורדי. הוא חשף את עצמו לאש התקשורת בלי שהמהלך הושלם. הוא הותקף בלי תשובות, נאלץ להסתתר, להתחמק ולהתפתל והפך צעד, היה אמור למקד את תשומת הלב בברק (עוד בכיר עוזב את מפלגת העבודה בגלל ברק, אחרי סנה ויתום) להתאבדות פוליטית. במקום זאת, איילון היה צריך להודיע (בביפר) שהוא לא מתמודד בעבודה ושהוא יודיע בקרוב על המשך דרכו הפוליטית. מה שלא הייתה ההחלטה בסוף, כולם היו מקבלים אותה אחרת. נניח אפילו שהוא לא היה מוצא מקום ראוי, כפי שבאמת קרה לו, אזי דמיינו איך הייתה נתפסת מסיבת עיתונאים שלו, בה הוא מודיע על סוף דרכו הפוליטית ותוקף חזיתית את ברק. מי היה אומר מילה כנגד פוליטיקאי פורש? זו הייתה הופכת להיות לוויה מפוארת. כתב ציניקן, כזה או אחר, היה מזכיר שהוא לא מצא מקום, אבל התחושה הכללית הייתה של אדם שלא יכול לחיות עם מצפונו, כשהוא קורא להצביע ברק ולכן ויתר על כיסאו והלך הביתה.

מה עכשיו?

לו אני עמי איילון, הייתי עושה דבר אחד. מודיע שאני מתמודד כאחד האדם במרצ. כן, הסיכויים לא טובים. יכול להיות שהוא לא יהיה ברשימה, אבל זה שווה את הסיכון. זה נראה נקי, דמוקרטי, הוא מתמודד כמו כל אחד אחר. יתרה מזאת, הוא מעניש את עצמו, כפי שהציבור חושב שנכון לעשות. אם הוא היה מלווה את זה באמירה פומבית – "טעיתי. זיגזגתי, אבל אל תשכחו שטעויותיי הן פוליטיות. רעיונותיי לא השתנו, אני בסך הכל פוליטיקאי רע", זה היה יכול לעבור. האלטרנטיבה, לקוות שג'ומס יימלך בו ובכל זאת ייקח אותו, הרבה יותר קשה.

בחירות מקומיות

10 בנובמבר 2008
 

אני מעז לטעון שלא היו בחירות מקומיות, שזכו לכל כך מעט תקשורת ארצית. אני לא שידרתי אייטם אחדעל הבחירות האלה. זה די מדהים, בהתחשב בעובדה שזהות ראש הרשות המקומית משפיעה על חיי רובנו, הרבה יותר מזהותו של נשיא ארה"ב. אפילו בבחירות הקודמות, ב – 2003,כשחיפה וירושלים היו מחוץ למשחק, אני זוכר שהתעסקתי בזה לא מעט. אולי גם כי זו הייתה תקופה יבשה ועכשיו יש בחירות בארה"ב ובחירות בישראל ומיליון פרשיות פליליות.

מה קרה הפעם? ראשית, יש תהליך ארוך שנים של דילול הכוחות, שמגיעים למישור המקומי. זה מוזר. ראש עיר יכול להשפיע בדרך כלל הרבה יותר מחבר כנסת ובכל זאת,רוב השחקנים השווים בזירה לא מוכנים ללכת לזירה המקומית. תחשבו על זה -אולמרט נגד טדי קולק, קהלני נגד מילוא, פוליטיקאים בכירים הלכו בעבר הלא רחוק להתעמת ראש בראש על ערים גדולות. היום, בתל אביב אף מועמדרציני לא בא לאתגר את חולדאי הפגיע. יוסי שריד וגדעון סער בחנו את האפשרות, ראו שזה אפשרי ובכל זאת ויתרו. בירושלים, אף אחת מהמפלגות הגדולות לא הציבה מועמד. בחיפה, משה כחלון בדק, רצה וויתר.

הסיבה השנייה, שאני מסוגל לחשוב עליה, היא שבעבר היינו מסקרים את הבחירות המקומיות כאילו יש להן השפעה על המישור הארצי. התיאוריה הייתה, שזה מנבא את המגמה בבחירות הארציות נוסח מהפך 77 וכל מיני קשקושים כאלה. אף פעם לא האמנתי בזה ואני שמח שהפעם, אולי מכיוון שהעבודה והליכוד לא ממש במשחק, אנחנו לא מסתכלים על זה ככה.

לבסוף, ביום שישי הבעתי עמדה בשני מירוצים. בעד חולדאי בתל אביב ובעד ברקת בירושלים (יותר נכון, נגד פרוש). ספגתי לא מעט תגובות זועמות על כך שהבעתי עמדה, אפילו בתוך מערכת "חדשות 10". האמת, הופתעתי. פעם זה באמת היה בלתי נתפס, שעיתונאי יגיד במי הוא בוחר, אבל חשבתי שכבר כולם הפנימו שעדיף עיתונאי, שאומר את דעתו, מאשר כזה שדואג לבטא אותה בדרכים מתוחכמות, מבלי להודות בה (עריכה מניפולטיבית, בחירת מילים, הדגשת כותרות חיוביות).

בארה"ב הודיעו זה עתה מאות עיתונים על איזה נשיא הם ממליצים. זה נעשה מדי בחירות. כאן, מדי בחירות, "הארץ" מודיע במי הם תומכים. ברמה המערכתית זה עוד קצת שנוי במחלוקת, אבל עיתונאי בודד? נראה לי אלמנטרי. גם במערכת הבחירות הזאת לא מעט עיתונאים הודיעו במי הם תומכים (ארי שביט עשה את זה היום בעד חנין).אנחנו מזמן כבר לא בעולם שאדם שומע עיתונאי בטלוויזיה אומר משהו והוא מייד משנה את עמדתו. פעם, כשהיה ערוץ אחד עוד ניתן היה לטעון את זה. היום, אנשים חשופים לכל כך הרבה עיתונאים, בלוגרים, טלוויזיה, רדיו, עיתונות שנדמה לי שהטיעון הזה כבר לא תקף. ולא, אני לא אמליץ על מפלגה בבחירות הכלליות. אני לא חושב שכתב שמסקר את הבחירות, יכול להגיד במי הוא תומך. עפר שלח יכול, לדעתי, להגיד במי הוא תומך. אני לא.את הבחירות המוניציפליות, כאמור, לא כיסיתי ולכן לא ראיתי בעיה להגיד במי אני תומך.

עוד מידע על מופז

4 בנובמבר 2008
 

יש עוד כמה שמות במסמך ששווים אזכור:

אחרי הפריימריס, התלוננו אנשי מופז שהמנגנון של "קדימה" עבד עבור לבני. שינו מספרי קלפיות ברגע האחרון (זה פוגע במערך הממוחשב של תמרוץ בוחרים) וכאלה. כשאתה מסתכל על שמות הפוקדים של מופז, על פי המסמך שלו עצמו, אתה לא יכול שלא לשאול את עצמך מה עושה שם שולי פנחס, סמנכ"ל הארגון של "קדימה" ובעל קשר ישיר לארגון הפריימריס. כן, השמועות על כך שסייע למופז לא חדשות ובימים האחרונים של הקמפיין הוא התפייד, אבל מכאן ועד מיקומו כפוקד מרכזי של מופז, ששלוש אחיותיו משמשות כפוקדי משנה, המרחק לא קטן.

יש עוד שם שקשור למנגנון – משה ביבי. הוא מנהל הסיעה של "קדימה" ואמור להיות גורם אובייקטיבי. שימו לב ששמו מחוק בעט. כנראה, כי ביבי תפס את עצמו תוך כדי הקמפיין ולקח קצת מרחק ממופז.

דיווחים עקשניים טוענים שלבני, כשתתפנה, תבצע הפיכת חצר במנגנון של "קדימה" ובין השאר תדיח את המנכ"ל המכהן, עדי שטרנברג. מקורותיי אומרים לי, שהיא מייעדת לתפקיד את משה שחורי, שהיה מנהל מטה הבחירות שלו ושימש בעבר כקצין מודיעין ראשי. ייתכן, שחלק מהמוטיבציה שלה לבצע את השינוי הזה מתחילה בכך שהמנגנון דווקא עבד לטובת מופז בפריימריס.

שם אחרון – ג'ומעה אזברגה. הפוקד המרכזי בלוד. כשהתחילו הפריימריס, עשינו תחקיר על מיהם מתפקדי "קדימה". גילינו הרבה מתפקדים, שלא ידעו שהתפקדו ועוד לא מעט מתפקדים שהקשר שלהם ל"קדימה" רופף עד לא קיים (המשטרה הזדרזה אז להודיע שהיא פותחת בחקירת משטרה. מישהו שמע משהו על זה מאז?). בלטה מאוד הנוכחות של חמולת אזברגה מלוד. עשרות אנשים שהקשר שלהם ל"קדימה" לא ממש ברור. התקשרנו לכמה מהם, הם בקושי ידעו על מה אנחנו מדברים. אלו שידעו אמרו – ג'ומעה יחליט. והנה הוא ג'ומעה שלנו. ברשימות של מופז.

תראו מי תומך בשידור הראיון

2 בנובמבר 2008
 

אני עדיין שובר את הראש בשאלה צדדית לעניין עצמו. ההתנהלות. האם היינו יכולים לעשות משהו אחרת, כדי שהראיון ישודר? נראה לי, שדבר אחד יכול היה לעזור. לו היינו חושפים את העניין כמה ימים קודם לכן. הסערה הייתה באה, בכל מקרה. סבר פלוצקר בכל מקרה היה כותב על "מעשה נבלה עיתונאי" ומוסיף שבאף טלוויזיה בעולם זה לא היה עובר (באילו טלוויזיות הוא צופה?), אבל הייתה מגיעה בזמן גם תגובת הנגד. אפילו אני הופתעתי מכמות העיתונאים הבכירים שהתייצבו בפומבי לטובת שידור הראיון, צעד בלתי פופולרי בעליל.

הנה רשימה לא מלאה ולא לפי סדר חשיבות: דן שילון, ניסים משעל, עמנואל רוזן, גדי סוקניק, יעקב אילון, מוטי קירשנבאום, ירון לונדון, עפר שלח ויש בטח עוד כמה משמעותיים שהחמצתי. אם אני אקח משהו טוב מהפרשה העגומה הזאת, זו העובדה הזאת. ושלא תחשבו שזה הסתיים – גם אם הראיון לא ישודר בערוץ 10, במוקדם או במאוחר, תשמעו את הרוצח הזה. אני מקווה שהאכסניה שתשמיע אותו תהיה מספיק רגישה וחכמה להשמיע את הדברים החשובים, לנפות את הלא חשובים ולשמור על ההקשר.