סוג חדש של טיעונים להצדקת עיסקת שליט בא לעולם. זו כבר לא המחוייבות של המדינה לחייליה שנפלו בשבי. עכשיו, זה הרצון לגמור עם זה. די, מספיק. להוריד את זה מהשולחן. ליקטתי כמה מהם:

נחום ברנע כתב לפני מספר שבועות ב"ידיעות" שמדינת ישראל נכשלה. שירותי המודיעין שלנו לא הצליחו לאתר חייל חטוף אחד, שנמצא כמה קילומטרים מהבית. על כישלון, כתב ברנע, צריך לשלם. עפר שלח, שותפי, מחזיק בדיעה דומה. גם הוא חושב שזה כשלון גדול של השב"כ וגם הוא חושב שבגלל החטאים של השלטון הישראלי, צריך לעשות את העיסקה. חטאת, שילמת. הוא, אגב, סבור שהחטאים הגדולים שמחייבים אותנו לשלם לא קשורים למחדל המודיעיני אלא לניהול מו"מ כושל.

בעצם, מניין אנחנו מסיקים שהשב"כ לא יודע היכן שליט נמצא, או לפחות ידע בחלק מזמן השבי? עיתון ערבי פרסם שישראל יודעת בדיוק היכן שליט, אבל החמאס יודע שאנחנו יודעים ולכן מילכד את הבית.

בוא נגיד את האמת – לנו לעיתונאים אין מושג. מקורות, קשרים, ניסיון, שכל ישר, מגניב. אין לנו ולא אמור להיות לנו מידע מהסוג הזה. מספר האנשים שיודעים את התשובה לשאלה הזאת במדינה לא אמור לעלות על עשרה. אולמרט, נתניהו, דיסקין ועוד כמה. מסיבות מובנות הם גם לא יכולים להכחיש שהם לא יודעים. היעדר ההכחשה לא אומר שהם כן יודעים. זה לא אומר כלום. בקיצור, הבנתם. יש מקומות שלמרות הרצון העיתונאי המובן לחתוך, להסיק מסקנות, להגיד משהו מעניין, אנחנו צריכים להודות שאנחנו לא יודעים ושנחכה עם הצליבה של דיסקין והשב"כ עד שתסתיים פרשת שליט ונדע באמת מי ידע מה ומתי.

הטיעון השני הוא זה שדחוף לי באמת להתווכח איתו. אני מוכן להניח לצורך הדיון שמקבלי ההחלטות בצד שלנו עשו טעויות קשות, שפגעו בסיכוי להחזיר את גלעד שליט הביתה. ממה שאני יודע על הפרשה, אני לא משוכנע שזה המצב. עוד לא שמעתי טיעון אחד משמעותי, שמצביע על טעות של ישראל בפרשה. טוענים שמייד לאחר החטיפה אפשר היה להחזיר את שליט במחיר נמוך, אבל אולמרט וחלוץ פיספסו את ההזדמנות. אולמרט סירב לשאת ולתת עם החמאס. חלוץ רצה לשנות את כללי המשחק. שיחרור שליט נדחה. אני מוכן לקבל שיש משהו בטיעון הזה, אבל זו הייתה החלטה לגיטימית לחלוטין של מקבלי ההחלטות, גם אם השתנתה לאחר מכן.

טענה אחרת היא שהשימוש בתיווך המצרי הייתה טעות קשה. למצרים יש אינטרסים רחבים יותר מהפרשה הנקודתית, מה שהופך את שליט לקורבן של אינטרסים אחרים. אני לא  כל כך בטוח שזה נכון. ראשית, עד כמה שאני מבין, מלכתחילה המצרים היו פחות מתווכים ויותר מארחים של המו"מ. חוץ מזה, בשיעורי מו"מ מלמדים אותך להרחיב את העוגה. קשה להתמקח רק על נושא אחד. דווקא הכללת נושאים נוספים מאפשרת לא פעם להגיע לפתרון.

אבל, שוב, לצורך הדיון, נאמר שהיו אלו טעויות קשות. אז מה? מכיוון שמקבלי ההחלטות שגו, אז אנחנו צריכים לפגוע בעצמנו? הלוגיקה הזאת היא עקומה לגמרי.

מי שמאמין שהעסקה זאת תחזק את החמאס ועשויה להביא לגל טרור, לא יכול להסכים לה רק כי נעשו טעויות בניהול המו"מ. למה הדבר דומה? לשום דבר, אבל בכל זאת. נניח שהמדינה עושה טעויות בניהול מו"מ על הקמת רכבת תחתית, הפרטת בנק או רפורמה במשק החשמל. נניח הנחה אבסורדית שנעשו המון טעויות בניהול כל אחד מהנושאים האלה. המסקנה, לפי אותה לוגיקה עקומה, שעכשיו המדינה צריכה לדפוק את משק החשמל, לא להפריט את הבנק ולא להקים רכבת תחתית. נכון, זה לא בדיוק אותו הדבר. אין בדיוק אותו הדבר, אבל לא סתם יש מושג משפטי שנקרא "הבטחה שלטונית". קיבלת הבטחה מהשלטון, השלטון צריך לקיים אותה, אלא אם כן היא עומדת בסתירה לאינטרס הלאומי ואז מבטלים אותה ומפצים את הנפגע. שוב, זה לא אותו הדבר ואין איך לפצות את משפחת שליט על אי חזרת בנם, אבל העיקרון שאומר "האינטרס הלאומי עומד מעל לאינטרס הפרט", תקף גם במקרה קורע הלב הזה.

יש עוד טיעונים מוזרים בעיניי שנשמעים בימים האחרונים. טיעון אחד הוא – החמאס ממילא חזק, החמאס ממילא רוצה לחטוף חיילים ולכן שחרור מאות אסירים לא יחזק אותו ולא יחזק את המוטיבציה שלו לחטוף חיילים (קראו "הארץ" היום). אני חושב שזה טיעון, שמבטא דטרמניזם מוגזם. אנחנו לא יכולים להשפיע על המציאות. אנחנו לא יודעים מה המציאות. אנחנו יכולים להחזיר חייל חי. בואו נחזיר אותו. אחר כך נסתדר. בכלל, זה הלך רוח שמלווה את כל העסקה הזאת. עזבו אותנו, רוצחים, טרור, מבוקשים, לא מאמינים לאף אחד. יש חייל שלנו שם. תביאו אותו.

חמי שלו, שאני מאוד מעריך, כתב ברוח הזו ב"ישראל היום" של סוף השבוע. נוצרה איזו מסה קריטית של שיקולים רגשיים – לאומיים שמחייבים לעשות את העיסקה. אז זהו שלא. מדינה צריכה ויכולה לשקול רגשות. זה לא פסול, אבל לא במחירים האלה.

סוג חדש של טיעונים להצדקת עיסקת שליט בא לעולם. זו כבר לא המחוייבות של המדינה לחייליה שנפלו בשבי. עכשיו, זה הרצון לגמור עם זה. די, מספיק. להוריד את זה מהשולחן. ליקטתי כמה מהם:

נחום ברנע כתב לפני מספר שבועות ב"ידיעות" שמדינת ישראל נכשלה. שירותי המודיעין שלנו לא הצליחו לאתר חייל חטוף אחד, שנמצא כמה קילומטרים מהבית. על כישלון, כתב ברנע, צריך לשלם. עפר שלח, שותפי, מחזיק בדיעה דומה. גם הוא חושב שזה כשלון גדול של השב"כ וגם הוא חושב שבגלל החטאים של השלטון הישראלי, צריך לעשות את העיסקה. חטאת, שילמת. הוא, אגב, סבור שהחטאים הגדולים שמחייבים אותנו לשלם לא קשורים למחדל המודיעיני אלא לניהול מו"מ כושל.

בעצם, מניין אנחנו מסיקים שהשב"כ לא יודע היכן שליט נמצא, או לפחות ידע בחלק מזמן השבי? עיתון ערבי פרסם שישראל יודעת בדיוק היכן שליט, אבל החמאס יודע שאנחנו יודעים ולכן מילכד את הבית.

בוא נגיד את האמת – לנו לעיתונאים אין מושג. מקורות, קשרים, ניסיון, שכל ישר, מגניב. אין לנו ולא אמור להיות לנו מידע מהסוג הזה. מספר האנשים שיודעים את התשובה לשאלה הזאת במדינה לא אמור לעלות על עשרה. אולמרט, נתניהו, דיסקין ועוד כמה. מסיבות מובנות הם גם לא יכולים להכחיש שהם לא יודעים. היעדר ההכחשה לא אומר שהם כן יודעים. זה לא אומר כלום. בקיצור, הבנתם. יש מקומות שלמרות הרצון העיתונאי המובן לחתוך, להסיק מסקנות, להגיד משהו מעניין, אנחנו צריכים להודות שאנחנו לא יודעים ושנחכה עם הצליבה של דיסקין והשב"כ עד שתסתיים פרשת שליט ונדע באמת מי ידע מה ומתי.

הטיעון השני הוא זה שדחוף לי באמת להתווכח איתו. אני מוכן להניח לצורך הדיון שמקבלי ההחלטות בצד שלנו עשו טעויות קשות, שפגעו בסיכוי להחזיר את גלעד שליט הביתה. ממה שאני יודע על הפרשה, אני לא משוכנע שזה המצב. עוד לא שמעתי טיעון אחד משמעותי, שמצביע על טעות של ישראל בפרשה. טוענים שמייד לאחר החטיפה אפשר היה להחזיר את שליט במחיר נמוך, אבל אולמרט וחלוץ פיספסו את ההזדמנות. אולמרט סירב לשאת ולתת עם החמאס. חלוץ רצה לשנות את כללי המשחק. שיחרור שליט נדחה. אני מוכן לקבל שיש משהו בטיעון הזה, אבל זו הייתה החלטה לגיטימית לחלוטין של מקבלי ההחלטות, גם אם השתנתה לאחר מכן.

טענה אחרת היא שהשימוש בתיווך המצרי הייתה טעות קשה. למצרים יש אינטרסים רחבים יותר מהפרשה הנקודתית, מה שהופך את שליט לקורבן של אינטרסים אחרים. אני לא  כל כך בטוח שזה נכון. ראשית, עד כמה שאני מבין, מלכתחילה המצרים היו פחות מתווכים ויותר מארחים של המו"מ. חוץ מזה, בשיעורי מו"מ מלמדים אותך להרחיב את העוגה. קשה להתמקח רק על נושא אחד. דווקא הכללת נושאים נוספים מאפשרת לא פעם להגיע לפתרון.

אבל, שוב, לצורך הדיון, נאמר שהיו אלו טעויות קשות. אז מה? מכיוון שמקבלי ההחלטות שגו, אז אנחנו צריכים לפגוע בעצמנו? הלוגיקה הזאת היא עקומה לגמרי.

מי שמאמין שהעסקה זאת תחזק את החמאס ועשויה להביא לגל טרור, לא יכול להסכים לה רק כי נעשו טעויות בניהול המו"מ. למה הדבר דומה? לשום דבר, אבל בכל זאת. נניח שהמדינה עושה טעויות בניהול מו"מ על הקמת רכבת תחתית, הפרטת בנק או רפורמה במשק החשמל. נניח הנחה אבסורדית שנעשו המון טעויות בניהול כל אחד מהנושאים האלה. המסקנה, לפי אותה לוגיקה עקומה, שעכשיו המדינה צריכה לדפוק את משק החשמל, לא להפריט את הבנק ולא להקים רכבת תחתית. נכון, זה לא בדיוק אותו הדבר. אין בדיוק אותו הדבר, אבל לא סתם יש מושג משפטי שנקרא "הבטחה שלטונית". קיבלת הבטחה מהשלטון, השלטון צריך לקיים אותה, אלא אם כן היא עומדת בסתירה לאינטרס הלאומי ואז מבטלים אותה ומפצים את הנפגע. שוב, זה לא אותו הדבר ואין איך לפצות את משפחת שליט על אי חזרת בנם, אבל העיקרון שאומר "האינטרס הלאומי עומד מעל לאינטרס הפרט", תקף גם במקרה קורע הלב הזה.

יש עוד טיעונים מוזרים בעיניי שנשמעים בימים האחרונים. טיעון אחד הוא – החמאס ממילא חזק, החמאס ממילא רוצה לחטוף חיילים ולכן שחרור מאות אסירים לא יחזק אותו ולא יחזק את המוטיבציה שלו לחטוף חיילים (קראו "הארץ" היום). אני חושב שזה טיעון, שמבטא דטרמניזם מוגזם. אנחנו לא יכולים להשפיע על המציאות. אנחנו לא יודעים מה המציאות. אנחנו יכולים להחזיר חייל חי. בואו נחזיר אותו. אחר כך נסתדר. בכלל, זה הלך רוח שמלווה את כל העסקה הזאת. עזבו אותנו, רוצחים, טרור, מבוקשים, לא מאמינים לאף אחד. יש חייל שלנו שם. תביאו אותו.

חמי שלו, שאני מאוד מעריך, כתב ברוח הזו ב"ישראל היום" של סוף השבוע. נוצרה איזו מסה קריטית של שיקולים רגשיים – לאומיים שמחייבים לעשות את העיסקה. אז זהו שלא. מדינה צריכה ויכולה לשקול רגשות. זה לא פסול, אבל לא במחירים האלה.

אין לי מושג מתי תובא עסקת שליט לקבינט, אבל אני מוכן לשער איך היתה מצביעה הצנזורית הראשית, סימה וואקנין-גיל, לו הייתה ניתנת לה זכות הצבעה. בעד ובגדול. זכותה. סליחה. ממש לא. כאדם, היא יכולה לתמוך במה שבא לה. כצנזורית, אסור לה להפעיל את הצנזורה כדי לקדם או לסכל את העיסקה. תפקידה של הצנזורה הוא לפסול פרסומים שיכולים לפגוע בסבירות גבוהה בבטחון המדינה. תפקידה הוא לא למנוע פרסומים שיכולים, לדעתה, לפגוע בעיסקה. הצנזורה פוסלת הרבה ידיעות בנושא שליט, שאינן קשורות בכלל לבטחון המדינה ומשאירה אותנו חשופים לאינפורמציה כמעט אך ורק מכלי תקשורת ערביים, כלי תקשורת שחלקם כבר שיחררו את שליט מזמן.

האם ביצוע עסקת שליט תורם לבטחון המדינה?

אולי כן ואולי לא, אבל זו ממש לא שאלה שהצנזורה יכולה לתת לה תשובה. ההיפך. היא צריכה להכיר בכך שזה לא תפקידה לחסום פרסומים שעלולים לפגוע בעיסקה. הצנזורה אינה אמורה להיות גורם מבצע של רצונות ראש הממשלה ושר הבטחון. ברור שהיא צריכה להיות קשובה לרצונותיהם, אבל עם כל הקושי האנושי יש מקרים בהם היא צריכה להגיד להם – לא יכולים לעזור. מצטערים.

העובדה שלא מעט מידע ממקורות ישראליים נחסם לפרסום, עוזרת לגייס תמיכה ציבורית לעיסקה, תמיכה שאנחנו עלולים להצטער עליה בעתיד (כידוע, אני מתנגד לעיסקה בתוואי הנוכחי שלה).  

אין לי מושג מתי תובא עסקת שליט לקבינט, אבל אני מוכן לשער איך היתה מצביעה הצנזורית הראשית, סימה וואקנין-גיל, לו הייתה ניתנת לה זכות הצבעה. בעד ובגדול. זכותה. סליחה. ממש לא. כאדם, היא יכולה לתמוך במה שבא לה. כצנזורית, אסור לה להפעיל את הצנזורה כדי לקדם או לסכל את העיסקה. תפקידה של הצנזורה הוא לפסול פרסומים שיכולים לפגוע בסבירות גבוהה בבטחון המדינה. תפקידה הוא לא למנוע פרסומים שיכולים, לדעתה, לפגוע בעיסקה. הצנזורה פוסלת הרבה ידיעות בנושא שליט, שאינן קשורות בכלל לבטחון המדינה ומשאירה אותנו חשופים לאינפורמציה כמעט אך ורק מכלי תקשורת ערביים, כלי תקשורת שחלקם כבר שיחררו את שליט מזמן.

האם ביצוע עסקת שליט תורם לבטחון המדינה?

אולי כן ואולי לא, אבל זו ממש לא שאלה שהצנזורה יכולה לתת לה תשובה. ההיפך. היא צריכה להכיר בכך שזה לא תפקידה לחסום פרסומים שעלולים לפגוע בעיסקה. הצנזורה אינה אמורה להיות גורם מבצע של רצונות ראש הממשלה ושר הבטחון. ברור שהיא צריכה להיות קשובה לרצונותיהם, אבל עם כל הקושי האנושי יש מקרים בהם היא צריכה להגיד להם – לא יכולים לעזור. מצטערים.

העובדה שלא מעט מידע ממקורות ישראליים נחסם לפרסום, עוזרת לגייס תמיכה ציבורית לעיסקה, תמיכה שאנחנו עלולים להצטער עליה בעתיד (כידוע, אני מתנגד לעיסקה בתוואי הנוכחי שלה).  

מצטער על תקופת היובש. יש לי המון פוסטים בראש, אבל אין זמן לשבת לכתוב אותם. מאז ש"המקור" חזר, נגמר כל האוויר.

1. בא לעולם נרטיב חדש. אם אבו מאזן לא אמר "כן" להצעת אולמרט הנדיבה, אז זו ההוכחה האולטימטיבית שאפילו עם השותף האידיאלי, המתנגד העקבי לאלימות, אבו מאזן, אי אפשר להגיע להסכם. מרידור אמר את זה בראיון ל"הארץ". אולמרט אומר את זה בהרצאותיו. אנשי נתניהו מהדהדים את זה. ובכן, זה קשקוש בלבוש. יש שאלה ענקית למה ערפאת לא קיבל את הצעת קלינטון בדצמבר 2000. התעסקתי פעם בזה באובססיביות ולא הייתה לי תשובה טובה, אבל זו כבר היסטוריה רחוקה וערפאת מת. הצעת אולמרט היא עניין אחר. היא אכן הלכה לכיוון  של הפלשתינים יותר מכל הצעה  ישראלית. הכי הרבה בטריטוריה, הכי הרבה בפליטים (דובר בשלב מסוים על חזרת 7,000 פליטים פלשתיניים כל שנה במשך 12 שנה, תחת המסגרת של "טעמים הומניטריים" ו"איחוד משפחות". כן, כן, 84 אלף. ישראל לא הציעה מעולם יותר (אם לא כוללים את הצעת ביילין בטאבה) ואכן, אבו מאזן לא הסכים. גם אתם לא הייתם מסכימים, לו הייתם במקומו. כשאולמרט הציג את הצעתו, הוא היה במעמד של אקדמאי, פנסיונר, has been. מבחינת אולמרט, הויתורים היו דקלרטיביים, מקסימום היה סופג עליהם ביקורת בעיתונים. ליישם הוא לא היה יכול בכל מקרה ואפילו ציפי לבני הייתה מתנערת מהם. אבו מאזן, לעומת זאת, היה מאבד את כל עולמו הפוליטי אם היה מסכים להצעת אולמרט. המשמעות, מבחינתו, הייתה שהוא ויתר על זכות השיבה. החמאס היה הורג אותו ותמורת מה? תמורת כלום. נייר אקדמאי מראש ממשלה שהודח ורוצה קצת מורשת, לפני שהוא הולך הביתה על שחיתות.
2. תוכנית מופז – כעשרה ימים לפני שהציג את תוכניתו זימן אותי מופז לפגישה. הוא הציג בפניי את תוכניתו. האמת, התרשמתי. היו שם רעיונות מעניינים. מדינה פלשתינית עכשיו בגבולות זמניים, זה לא רעיון שלו. הוא קיים מאז הסכם פרס – אבו עלא ב – 2001. אפילו בשיח העכשווי יש לו תומכים יותר חשובים כמו ברק ופרס. אלא שכולם מבינים שלפלשתינים אין שום אינטרס לקחת 60% מהשטח, לקבל את האחריות שכרוכה בהקמת מדינה ולקוות שהרצון הטוב הישראלי יביא מתישהו להסדר בסוגיות של ירושלים, הפליטים ושאר השטח. למופז היה סל רעיונות מקורי, שנועד לשכנע אותם שזו לא עוד הבטחה על הקרח. ראשית, ישראל תתחייב לפלשתינים בתחילת התהליך, שלפחות 92% מהשטח יעברו לשליטתם. שנית, ייקבע דד ליין לסוף המו"מ. זה לא יהיה מו"מ לעולם ועד. שלישית, ישראל תסכים שהסוגיות שיישארו שנויות במחלוקת אחרי שנתיים של מו"מ, יוכרעו על ידי הקהילה הבינלאומית/ארה"ב. זה רעיון מהפכני. למעשה, הוא קצת מאיין את התמריץ הפלשתיני לעשות מו"מ אמיתי. בשביל מה להתפשר אם עוד מעט אובמה קובע את התוצאה? מצד שני, זה לא כל כך נורא לישראל. כל אחד יודע מה אובמה יקבע. קלינטון כבר אמר את זה ואחריו בוש. לא תהיה זכות שיבה, חזרה לקווי 67 עם תיקוני גבול קלים, בקיצור אותו הסכם שמסתובב באוויר כבר עשר שנים לפחות. בסוף, מופז קיבל רגליים קרות. בתוכנית שלו אין את זה ואין את זה. מה כן יש בתוכנית ( והוא לא אמר לי)?  עם הקמת המדינה הפלשתינית בגבולות זמניים, ישראל תספח את גושי ההתיישבות. הופה. מתוכנית שלום מעשית (ושמאלנית), זו הפכה להיות תוכנית ימין ללא פרטנר פלשתיני או בינלאומי. מתוכנית מדינית, ששוללת אפשרות של חבירה של מופז לליכוד, היא הפכה לתוכנית, שיכולה להכשיר את כניסתו של מופז לממשלת נתניהו. אני כבר יכול לראות את מסיבת העיתונאים המשותפת. נתניהו יברך על השותף החדש – ישן לדרך. מופז יגיד ששמח לשמוע שנתניהו תומך בתוכניתו ושזו הופכת להיות מדיניות הממשלה. לא ייצא מזה תהליך מדיני, אבל לבני תספוג מכה.
3. עם קשקוש שמאלני אחד הגיע הזמן להפסיק. הפלשתינים לא רוצים מדינה דו לאומית. לא תהיה פה מדינה דו לאומית. זה שד נחמד שהשמאלנים (גם אני נהגתי להשתמש בו עד שתפסתי את עצמי) נהנים לנופף בו. זה לא יקרה. השמאל, כנראה, החליט שבנימוקים מעולם התקווה והשלום לא משיגים תמיכה ופנה לנימוקים,  ששייכים בדרך כלל לטרמינולוגיה של הימין: עולם הפחד והאימה. אלא שגם הפלשתינים לא רוצים מדינה דו לאומית. הם לא ידרשו  את זה באמת, אלא רק כדי להפחיד אותנו קצת. העולם לא יכפה את זה עלינו וגם לא בטוח שהנתונים הדמוגרפיים תומכים בתיאורייה. בקיצור, יש מספיק סיבות טובות ואמיתיות לסיים את הכיבוש. לא צריך להמציא.

מצטער על תקופת היובש. יש לי המון פוסטים בראש, אבל אין זמן לשבת לכתוב אותם. מאז ש"המקור" חזר, נגמר כל האוויר.

1. בא לעולם נרטיב חדש. אם אבו מאזן לא אמר "כן" להצעת אולמרט הנדיבה, אז זו ההוכחה האולטימטיבית שאפילו עם השותף האידיאלי, המתנגד העקבי לאלימות, אבו מאזן, אי אפשר להגיע להסכם. מרידור אמר את זה בראיון ל"הארץ". אולמרט אומר את זה בהרצאותיו. אנשי נתניהו מהדהדים את זה. ובכן, זה קשקוש בלבוש. יש שאלה ענקית למה ערפאת לא קיבל את הצעת קלינטון בדצמבר 2000. התעסקתי פעם בזה באובססיביות ולא הייתה לי תשובה טובה, אבל זו כבר היסטוריה רחוקה וערפאת מת. הצעת אולמרט היא עניין אחר. היא אכן הלכה לכיוון  של הפלשתינים יותר מכל הצעה  ישראלית. הכי הרבה בטריטוריה, הכי הרבה בפליטים (דובר בשלב מסוים על חזרת 7,000 פליטים פלשתיניים כל שנה במשך 12 שנה, תחת המסגרת של "טעמים הומניטריים" ו"איחוד משפחות". כן, כן, 84 אלף. ישראל לא הציעה מעולם יותר (אם לא כוללים את הצעת ביילין בטאבה) ואכן, אבו מאזן לא הסכים. גם אתם לא הייתם מסכימים, לו הייתם במקומו. כשאולמרט הציג את הצעתו, הוא היה במעמד של אקדמאי, פנסיונר, has been. מבחינת אולמרט, הויתורים היו דקלרטיביים, מקסימום היה סופג עליהם ביקורת בעיתונים. ליישם הוא לא היה יכול בכל מקרה ואפילו ציפי לבני הייתה מתנערת מהם. אבו מאזן, לעומת זאת, היה מאבד את כל עולמו הפוליטי אם היה מסכים להצעת אולמרט. המשמעות, מבחינתו, הייתה שהוא ויתר על זכות השיבה. החמאס היה הורג אותו ותמורת מה? תמורת כלום. נייר אקדמאי מראש ממשלה שהודח ורוצה קצת מורשת, לפני שהוא הולך הביתה על שחיתות.
2. תוכנית מופז – כעשרה ימים לפני שהציג את תוכניתו זימן אותי מופז לפגישה. הוא הציג בפניי את תוכניתו. האמת, התרשמתי. היו שם רעיונות מעניינים. מדינה פלשתינית עכשיו בגבולות זמניים, זה לא רעיון שלו. הוא קיים מאז הסכם פרס – אבו עלא ב – 2001. אפילו בשיח העכשווי יש לו תומכים יותר חשובים כמו ברק ופרס. אלא שכולם מבינים שלפלשתינים אין שום אינטרס לקחת 60% מהשטח, לקבל את האחריות שכרוכה בהקמת מדינה ולקוות שהרצון הטוב הישראלי יביא מתישהו להסדר בסוגיות של ירושלים, הפליטים ושאר השטח. למופז היה סל רעיונות מקורי, שנועד לשכנע אותם שזו לא עוד הבטחה על הקרח. ראשית, ישראל תתחייב לפלשתינים בתחילת התהליך, שלפחות 92% מהשטח יעברו לשליטתם. שנית, ייקבע דד ליין לסוף המו"מ. זה לא יהיה מו"מ לעולם ועד. שלישית, ישראל תסכים שהסוגיות שיישארו שנויות במחלוקת אחרי שנתיים של מו"מ, יוכרעו על ידי הקהילה הבינלאומית/ארה"ב. זה רעיון מהפכני. למעשה, הוא קצת מאיין את התמריץ הפלשתיני לעשות מו"מ אמיתי. בשביל מה להתפשר אם עוד מעט אובמה קובע את התוצאה? מצד שני, זה לא כל כך נורא לישראל. כל אחד יודע מה אובמה יקבע. קלינטון כבר אמר את זה ואחריו בוש. לא תהיה זכות שיבה, חזרה לקווי 67 עם תיקוני גבול קלים, בקיצור אותו הסכם שמסתובב באוויר כבר עשר שנים לפחות. בסוף, מופז קיבל רגליים קרות. בתוכנית שלו אין את זה ואין את זה. מה כן יש בתוכנית ( והוא לא אמר לי)?  עם הקמת המדינה הפלשתינית בגבולות זמניים, ישראל תספח את גושי ההתיישבות. הופה. מתוכנית שלום מעשית (ושמאלנית), זו הפכה להיות תוכנית ימין ללא פרטנר פלשתיני או בינלאומי. מתוכנית מדינית, ששוללת אפשרות של חבירה של מופז לליכוד, היא הפכה לתוכנית, שיכולה להכשיר את כניסתו של מופז לממשלת נתניהו. אני כבר יכול לראות את מסיבת העיתונאים המשותפת. נתניהו יברך על השותף החדש – ישן לדרך. מופז יגיד ששמח לשמוע שנתניהו תומך בתוכניתו ושזו הופכת להיות מדיניות הממשלה. לא ייצא מזה תהליך מדיני, אבל לבני תספוג מכה.
3. עם קשקוש שמאלני אחד הגיע הזמן להפסיק. הפלשתינים לא רוצים מדינה דו לאומית. לא תהיה פה מדינה דו לאומית. זה שד נחמד שהשמאלנים (גם אני נהגתי להשתמש בו עד שתפסתי את עצמי) נהנים לנופף בו. זה לא יקרה. השמאל, כנראה, החליט שבנימוקים מעולם התקווה והשלום לא משיגים תמיכה ופנה לנימוקים,  ששייכים בדרך כלל לטרמינולוגיה של הימין: עולם הפחד והאימה. אלא שגם הפלשתינים לא רוצים מדינה דו לאומית. הם לא ידרשו  את זה באמת, אלא רק כדי להפחיד אותנו קצת. העולם לא יכפה את זה עלינו וגם לא בטוח שהנתונים הדמוגרפיים תומכים בתיאורייה. בקיצור, יש מספיק סיבות טובות ואמיתיות לסיים את הכיבוש. לא צריך להמציא.