תקראו את הידיעה הזאת בניו יורק טיימס. הטליבאן פרסמו לכבוד חג המולד קלטת וידאו ארוכה של חייל אמריקני שהם חטפו לפני שישה חודשים.

כמה עובדות בולטות בסיפור הזה:

א. הטליבאן פרסם את הקלטת הזאת, שנייה במספר, מבלי שהם קיבלו דבר מהממשל האמריקני. הם לא העלו על דעתם לדרוש. הם יודעים שאין שום סיכוי, שיקצרו לטרוריסט אחד יום אחד של מאסר עבור הקלטת.

ב. הדובר של הטליבאן דרש בתמורה לשחרורו של החטוף, שהממשל ישחרר "כמות מוגבלת של אסירים". לא 450 רוצחים. אפילו הפנאטיים של הטליבאן לא מעלים דרישות כאלו. האם יכול להיות שהטליבאן יותר אנושי מהחמאס? רחום יותר? או שאולי הם יודעים שאין טעם לדרוש אפילו את זה, כי לממשל האמריקני יש מדיניות עיקבית של לא לשאת ולתת עם הטרוריסטים האלה?

ג. משפחתו של החייל החטוף פרסמה הודעה מטעמה. היא קראה לחוטפים לשחרר אותו. אין מילה בהודעה על הנשיא אובמה. לא מבקשים ממנו שישחרר אסירים, שידאג לשחרור החייל שלהם. אין טענות כלפי הממשל. כלום. כולם מבינים את כללי המשחק. לא נושאים ונותנים עם טרוריסטים. נקודה.

ד. התקשורת מסקרת את פרסום הקלטת הזאת, אבל במתינות, בנורמליות. לא מטאטאים את סדר היום לטובת העניין הזה.

אני יכול להמשיך, אבל נדמה לי שהמסר ברור ולפני שאתם מתחילים, שזה לא אותו הדבר ואנחנו לא ארה"ב ושם זה צבא שכיר ואצלנו צבא וולנטרי וכל המנטרות האלה, אני רוצה לחסוך לכם. אני מכיר את כל התירוצים האלה בעל פה. יש להם חשיבות, אבל מוגבלת. מאוד. בסוף בסוף, גם אנחנו יכולים לחנך את החמאס. רק צריך לקבוע מדיניות ולעמוד בה. בטווח הארוך המדיניות הזו תחסוך חיים ותמנע חטיפות.

תקראו את הידיעה הזאת בניו יורק טיימס. הטליבאן פרסמו לכבוד חג המולד קלטת וידאו ארוכה של חייל אמריקני שהם חטפו לפני שישה חודשים.

כמה עובדות בולטות בסיפור הזה:

א. הטליבאן פרסם את הקלטת הזאת, שנייה במספר, מבלי שהם קיבלו דבר מהממשל האמריקני. הם לא העלו על דעתם לדרוש. הם יודעים שאין שום סיכוי, שיקצרו לטרוריסט אחד יום אחד של מאסר עבור הקלטת.

ב. הדובר של הטליבאן דרש בתמורה לשחרורו של החטוף, שהממשל ישחרר "כמות מוגבלת של אסירים". לא 450 רוצחים. אפילו הפנאטיים של הטליבאן לא מעלים דרישות כאלו. האם יכול להיות שהטליבאן יותר אנושי מהחמאס? רחום יותר? או שאולי הם יודעים שאין טעם לדרוש אפילו את זה, כי לממשל האמריקני יש מדיניות עיקבית של לא לשאת ולתת עם הטרוריסטים האלה?

ג. משפחתו של החייל החטוף פרסמה הודעה מטעמה. היא קראה לחוטפים לשחרר אותו. אין מילה בהודעה על הנשיא אובמה. לא מבקשים ממנו שישחרר אסירים, שידאג לשחרור החייל שלהם. אין טענות כלפי הממשל. כלום. כולם מבינים את כללי המשחק. לא נושאים ונותנים עם טרוריסטים. נקודה.

ד. התקשורת מסקרת את פרסום הקלטת הזאת, אבל במתינות, בנורמליות. לא מטאטאים את סדר היום לטובת העניין הזה.

אני יכול להמשיך, אבל נדמה לי שהמסר ברור ולפני שאתם מתחילים, שזה לא אותו הדבר ואנחנו לא ארה"ב ושם זה צבא שכיר ואצלנו צבא וולנטרי וכל המנטרות האלה, אני רוצה לחסוך לכם. אני מכיר את כל התירוצים האלה בעל פה. יש להם חשיבות, אבל מוגבלת. מאוד. בסוף בסוף, גם אנחנו יכולים לחנך את החמאס. רק צריך לקבוע מדיניות ולעמוד בה. בטווח הארוך המדיניות הזו תחסוך חיים ותמנע חטיפות.

"ידיעות אחרונות" ציטט היום "בכיר בלשכת ראש הממשלה" כאומר שהרמטכ"ל גבי אשכנזי מתנהג בעסקת שליט כמו "יו"ר ועד העובדים של הורי החיילים". לא כמו רמטכ"ל. למרות האנונימיות של האמירה, היא חוללה סערונת קלה, אולי מכיוון שרוב הברנז'ה מעריכה שהיא יודעת מי הבכיר ורגשותיה כלפי אותו בכיר עזים. מקורבים לברק ונתניהו כיוונו את האצבע המאשימה את היועץ לבטחון לאומי, עוזי ארד. אני לא יודע אם זה נכון.

ראש הממשלה הוציא מייד הודעת הכחשה לאמירה במטרה להרוג את הפרשה לפני שהיא מתנפחת. אף אחד לא רוצה להתעמת עם רמטכ"ל.

א. בכיר שמדבר ככה על רמטכ"ל, באוזני עיתונאי, בזמן כה רגיש, הוא בכיר לא חכם במיוחד וצריך לקבל על הראש. עם זאת, אנחנו לא יודעים מה היו נסיבות האמירה. האם נאמרה לעיתונאי או לשר, שהעביר אותה לעיתונאי? ואם לעיתונאי, מה היו כללי השיחה? אני שומע מבכירים אמירות ברמת החריפות הזו כל יום, כמה פעמים ביום. כל עיתונאי שומע. אני לא רץ ומשדר – שר בכיר: "ברק מסובב את ביבי" וכו'. נראה לי כמעט לא עיתונאי הכיבוס האנונימי הזה. אני לא מעלה על דעתי, שאותו בכיר רצה שהאמירה שלו תתפרסם. אני די בטוח שלא, אבל מכיוון שכאמור איני יודע את נסיבות האמירה, עדיף שאפסיק להגג ונסכם שהאמירה לא חכמה. היא יוצרת תחושה של קרע בצמרת הישראלית בעיצומו של מו"מ ומכפישה את מפקד הצבא באופן מעליב ולא ראוי.

ב. תפקודו של הרמטכ"ל בעניין עיסקת שליט אכן בעייתי, בעיניי. הוא משתית את תמיכתו בעיסקה על כך שהוא זה ששלח את גלעד שליט למשימתו, הוא, מפקדו, התחייב להחזירו להוריו ורוצה להחזירו. זה טיעון שהוא לא המציא. רמטכ"לים לפניו סללו את הדרך ובכל זאת, זה טיעון חלש. חובת הרמטכ"ל היא לדאוג לביטחונם של 7.5 מיליון תושבי המדינה, כולל כאלו שלא היו ולא יהיו חיילים. יש לו אולי חובה עודפת כלפי חייל, אבל הוא צריך לאזן אותה אל מול כל שאר השיקולים הביטחוניים. בעיניי, כידוע, השיקולים הביטחוניים מחייבים את דחיית העיסקה. דעתו של הרמטכ"ל חשובה הרבה יותר מדעתי ולכן ההנמקה שלו צריכה להישען על האיזון בין הערכים האלה. ממנו אנחנו צריכים לשמוע מה פוטנציאל הנזק של המשוחררים, מה יקרה לפתח אל מול החמאס, מה תהיה ההשפעה של השחרור הזה על החטיפות הבאות. אני לא טוען, כמובן, שהרמטכ"ל לא יודע את כל הדברים אלה. ברור שהוא יודע. ברור שהוא לא צריך אותי כדי להיזכר, אלא שבמבחן המעשה הוא מתנהג יותר כמו מפקדו של גלעד שליט ופחות כמו האחראי המקצועי הראשי לבטחון המדינה.

"ידיעות אחרונות" ציטט היום "בכיר בלשכת ראש הממשלה" כאומר שהרמטכ"ל גבי אשכנזי מתנהג בעסקת שליט כמו "יו"ר ועד העובדים של הורי החיילים". לא כמו רמטכ"ל. למרות האנונימיות של האמירה, היא חוללה סערונת קלה, אולי מכיוון שרוב הברנז'ה מעריכה שהיא יודעת מי הבכיר ורגשותיה כלפי אותו בכיר עזים. מקורבים לברק ונתניהו כיוונו את האצבע המאשימה את היועץ לבטחון לאומי, עוזי ארד. אני לא יודע אם זה נכון.

ראש הממשלה הוציא מייד הודעת הכחשה לאמירה במטרה להרוג את הפרשה לפני שהיא מתנפחת. אף אחד לא רוצה להתעמת עם רמטכ"ל.

א. בכיר שמדבר ככה על רמטכ"ל, באוזני עיתונאי, בזמן כה רגיש, הוא בכיר לא חכם במיוחד וצריך לקבל על הראש. עם זאת, אנחנו לא יודעים מה היו נסיבות האמירה. האם נאמרה לעיתונאי או לשר, שהעביר אותה לעיתונאי? ואם לעיתונאי, מה היו כללי השיחה? אני שומע מבכירים אמירות ברמת החריפות הזו כל יום, כמה פעמים ביום. כל עיתונאי שומע. אני לא רץ ומשדר – שר בכיר: "ברק מסובב את ביבי" וכו'. נראה לי כמעט לא עיתונאי הכיבוס האנונימי הזה. אני לא מעלה על דעתי, שאותו בכיר רצה שהאמירה שלו תתפרסם. אני די בטוח שלא, אבל מכיוון שכאמור איני יודע את נסיבות האמירה, עדיף שאפסיק להגג ונסכם שהאמירה לא חכמה. היא יוצרת תחושה של קרע בצמרת הישראלית בעיצומו של מו"מ ומכפישה את מפקד הצבא באופן מעליב ולא ראוי.

ב. תפקודו של הרמטכ"ל בעניין עיסקת שליט אכן בעייתי, בעיניי. הוא משתית את תמיכתו בעיסקה על כך שהוא זה ששלח את גלעד שליט למשימתו, הוא, מפקדו, התחייב להחזירו להוריו ורוצה להחזירו. זה טיעון שהוא לא המציא. רמטכ"לים לפניו סללו את הדרך ובכל זאת, זה טיעון חלש. חובת הרמטכ"ל היא לדאוג לביטחונם של 7.5 מיליון תושבי המדינה, כולל כאלו שלא היו ולא יהיו חיילים. יש לו אולי חובה עודפת כלפי חייל, אבל הוא צריך לאזן אותה אל מול כל שאר השיקולים הביטחוניים. בעיניי, כידוע, השיקולים הביטחוניים מחייבים את דחיית העיסקה. דעתו של הרמטכ"ל חשובה הרבה יותר מדעתי ולכן ההנמקה שלו צריכה להישען על האיזון בין הערכים האלה. ממנו אנחנו צריכים לשמוע מה פוטנציאל הנזק של המשוחררים, מה יקרה לפתח אל מול החמאס, מה תהיה ההשפעה של השחרור הזה על החטיפות הבאות. אני לא טוען, כמובן, שהרמטכ"ל לא יודע את כל הדברים אלה. ברור שהוא יודע. ברור שהוא לא צריך אותי כדי להיזכר, אלא שבמבחן המעשה הוא מתנהג יותר כמו מפקדו של גלעד שליט ופחות כמו האחראי המקצועי הראשי לבטחון המדינה.

פורום השביעייה ישלים הלילה שלוש פגישות דחופות ביום אחד. אולי שבעת השרים המכובדים דנו בנושא עיסקת שליט ואולי לא. אולי הם קיבלו החלטה ואולי לא. אולי ראש הממשלה הביע עמדה ואולי לא. אולי השרים שמעו לראשונה את שמות המחבלים שאמורים להשתחרר ואולי לא. אולי. מי יודע. חפשו את פוקס בטלוויזיה (ערוץ שישים ומשהו, לא?). אולי עורך המהדורה שלהם יסכים לפנות איזה חצי דקה כדי לעדכן.

אם לא, אני ממליץ לכם על אל ג'זירה. יש להם מקורות בשביעייה. צריך לדעת ערבית (אלא אם כן, הם יעשו טובה וישדרו גם באנגלית), אבל יש סיכוי שתדעו מה קורה פה. בינינו, למה אתם חייבים לדעת? אפשר לחשוב שזה ישפיע על החיים שלכם? יגלו לכם. אל תדאגו. מייד כשיסתיימו הדיונים ותהיה החלטה, יגידו לכם. אל תדאגו. אתם צריכים להבין. הצנזורה הישראלית לא נותנת הרבה קרדיט למנהיגים ערביים. לפי הקונספציה שלה, אם משהו מתפרסם בכלי תקשורת ישראליים עצמאיים, אזי הערבים מבינים שהשלטון הכניס את הידיעה הזאת. אי אפשר לשכנע אותם שיש דבר כזה משטר דמוקרטי, אי אפשר להסביר להם שיש דבר כזה עיתונות עצמאית. הערבים נתקעו לפני מאתיים שנה ואין מה לעשות. עיתונאים ישראליים יכולים לצרוח, עד שיתפקע להם הגרון, שהקונספציה שגויה, שזה מגוחך, שאנחנו לא צריכים לשחק את המשחק של משטרים דיקטטוריים ובטח לא צריכים לשחק את המשחק של דיקטטורים של פעם, אבל בעצם למה להתאמץ. פוקס ישדרו או אל ג'זירה ואם לא, אז תחכו עוד קצת. זה בסך הכל, החיים שלכם.

פורום השביעייה ישלים הלילה שלוש פגישות דחופות ביום אחד. אולי שבעת השרים המכובדים דנו בנושא עיסקת שליט ואולי לא. אולי הם קיבלו החלטה ואולי לא. אולי ראש הממשלה הביע עמדה ואולי לא. אולי השרים שמעו לראשונה את שמות המחבלים שאמורים להשתחרר ואולי לא. אולי. מי יודע. חפשו את פוקס בטלוויזיה (ערוץ שישים ומשהו, לא?). אולי עורך המהדורה שלהם יסכים לפנות איזה חצי דקה כדי לעדכן.

אם לא, אני ממליץ לכם על אל ג'זירה. יש להם מקורות בשביעייה. צריך לדעת ערבית (אלא אם כן, הם יעשו טובה וישדרו גם באנגלית), אבל יש סיכוי שתדעו מה קורה פה. בינינו, למה אתם חייבים לדעת? אפשר לחשוב שזה ישפיע על החיים שלכם? יגלו לכם. אל תדאגו. מייד כשיסתיימו הדיונים ותהיה החלטה, יגידו לכם. אל תדאגו. אתם צריכים להבין. הצנזורה הישראלית לא נותנת הרבה קרדיט למנהיגים ערביים. לפי הקונספציה שלה, אם משהו מתפרסם בכלי תקשורת ישראליים עצמאיים, אזי הערבים מבינים שהשלטון הכניס את הידיעה הזאת. אי אפשר לשכנע אותם שיש דבר כזה משטר דמוקרטי, אי אפשר להסביר להם שיש דבר כזה עיתונות עצמאית. הערבים נתקעו לפני מאתיים שנה ואין מה לעשות. עיתונאים ישראליים יכולים לצרוח, עד שיתפקע להם הגרון, שהקונספציה שגויה, שזה מגוחך, שאנחנו לא צריכים לשחק את המשחק של משטרים דיקטטוריים ובטח לא צריכים לשחק את המשחק של דיקטטורים של פעם, אבל בעצם למה להתאמץ. פוקס ישדרו או אל ג'זירה ואם לא, אז תחכו עוד קצת. זה בסך הכל, החיים שלכם.

החוק לעצירת שלדון אדלסון הוא אחד הסיפורים המסריחים ביותר שקורים כאן ובניגוד לרוב הסיפורים המסריחים כאן, אף אחד לא כותב על זה. מי יכתוב? "מעריב" ו"ידיעות" מנהלים קמפיין. דפיהם הם קודש למאבק למען החוק שיאסור על מי שאינו אזרח ישראלי להיות בעלים של עיתון. בעלים של עיתון יכול להיות שקרן, עבריין מורשע או סתם קפיטליסט נצלן. אסור שיהיה אזרח זר, יותר נכון, אסור שיהיה שלדון אדלסון. "ידיעות" ו"מעריב" במקרה חושבים שזה חוק מאוד נכון. "הארץ", בדרך כלל עיתון עם אינטגריטי יוצא דופן, לא מתערב. שומר על שתיקה מביכה. "ישראל היום", העיתון שמיועד לחיסול על ידי החוק החדש, שותק גם הוא. האמת, זו דרך הרבה יותר הגונה מבחינתו להתעסק בעניין הזה כי מה ש"ידיעות" ו"מעריב" עושים (יותר נכון, נוני מוזס ועופר נמרודי עושים) הוא פשוט מגעיל. אין מילה אחרת.

אני לא מקנא בעיתונאים שמגוייסים לעניין. זה אף פעם לא נעים להפוך מעיתונאי לפרסומאי. הסיקור הוא מוטה, חד צדדי ובוטה. ציטטות של חברי כנסת מקבלות מקום עצום, מובאות במלואן. פתאום כל מילה של בן סימון שווה זהב. הכותרות בהתאם. "תמיכה מקיר לקיר". הסיפור כל כך חשוב ששמים אותו בעמוד הראשון. כמובן. אף אחד לא מתעסק בשאלה מי גייס את חברי הכנסת הללו, מי הלוביסטים, מי המו"לים, איך הידיעות מגיעות לעיתונים.

אני לא חסיד גדול של "ישראל היום". גם אני חושב שהוא משרת באופן בוטה את בנימין נתניהו. אגב, חוץ מהעניין הזה (שהוא, כמובן, מאוד מרכזי), העיתון עושה עבודה מאוד סבירה וטוב בהרבה מכל חינמון שהכרתי בעולם. הוא מספק עבודה לעשרות ואולי מאות עיתונאים ומערער קצת את המונופול המפחיד שיש ל"ידיעות" בשוק העיתונים.

מובן מאליו שמותר ל"ידיעות" ו"מעריב" להילחם ב"ישראל היום". הם לא אמורים לשבת בחיבוק ידיים כשקיומם (מעריב), או מעמדם (ידיעות) מוטלים בסכנה גדולה. גם אני מפחד, באמת מפחד, מתסריט של סגירת "מעריב". יותר מזה –  נראה לי לגיטימי אפילו, שהעיתונים ינסו להעביר חקיקה שתחסום את אדלסון. מאבק מסחרי לגיטימי, אבל מפה ועד שיעבוד העיתון שלך והעיתונאים שלך למאבק, המרחק גדול. ברגע שאתה עושה את זה, אתה מעקר מכל משמעות את זכויות היתר שאנחנו מבקשים לכלי התקשורת. אם כלי תקשורת הוא עוד כלי במשחק מסחרי, אז באמת לא מגיע לנו שהציבור יתייחס ברצינות למה שאנחנו כותבים.

אומרים בכירי "קדימה" – אדלסון בעצם מצא דרך לתרום באופן לא חוקי לנתניהו. לתרום לבחירות שלו הוא לא יכול, בגלל חוקי המימון בישראל. במקום זאת הוא הקים עיתון, משלם מיליונים כל שנה, כדי שלנתניהו יהיה כלי תקשורת מרכזי במדינה. זה טיעון משמעותי ולכן יש ל"ידיעות" ו"מעריב", כמו גם לכלי התקשורת האחרים, כתבים חוקרים. שיוכיחו את זה. לא, לא רק בביקורת על הידיעות הגלויות שמתפרסמות ב"ישראל היום". אם מישהו יצליח להוכיח קשר ישיר בין נתניהו ואנשיו לעיתון, שאלו נותנים הוראות לאלו, מה ואיך ייכתב, אז המוניטין של העיתון ממילא ייהרס ולא נצטרך שום יוזמת חקיקה בכנסת.

החוק לעצירת שלדון אדלסון הוא אחד הסיפורים המסריחים ביותר שקורים כאן ובניגוד לרוב הסיפורים המסריחים כאן, אף אחד לא כותב על זה. מי יכתוב? "מעריב" ו"ידיעות" מנהלים קמפיין. דפיהם הם קודש למאבק למען החוק שיאסור על מי שאינו אזרח ישראלי להיות בעלים של עיתון. בעלים של עיתון יכול להיות שקרן, עבריין מורשע או סתם קפיטליסט נצלן. אסור שיהיה אזרח זר, יותר נכון, אסור שיהיה שלדון אדלסון. "ידיעות" ו"מעריב" במקרה חושבים שזה חוק מאוד נכון. "הארץ", בדרך כלל עיתון עם אינטגריטי יוצא דופן, לא מתערב. שומר על שתיקה מביכה. "ישראל היום", העיתון שמיועד לחיסול על ידי החוק החדש, שותק גם הוא. האמת, זו דרך הרבה יותר הגונה מבחינתו להתעסק בעניין הזה כי מה ש"ידיעות" ו"מעריב" עושים (יותר נכון, נוני מוזס ועופר נמרודי עושים) הוא פשוט מגעיל. אין מילה אחרת.

אני לא מקנא בעיתונאים שמגוייסים לעניין. זה אף פעם לא נעים להפוך מעיתונאי לפרסומאי. הסיקור הוא מוטה, חד צדדי ובוטה. ציטטות של חברי כנסת מקבלות מקום עצום, מובאות במלואן. פתאום כל מילה של בן סימון שווה זהב. הכותרות בהתאם. "תמיכה מקיר לקיר". הסיפור כל כך חשוב ששמים אותו בעמוד הראשון. כמובן. אף אחד לא מתעסק בשאלה מי גייס את חברי הכנסת הללו, מי הלוביסטים, מי המו"לים, איך הידיעות מגיעות לעיתונים.

אני לא חסיד גדול של "ישראל היום". גם אני חושב שהוא משרת באופן בוטה את בנימין נתניהו. אגב, חוץ מהעניין הזה (שהוא, כמובן, מאוד מרכזי), העיתון עושה עבודה מאוד סבירה וטוב בהרבה מכל חינמון שהכרתי בעולם. הוא מספק עבודה לעשרות ואולי מאות עיתונאים ומערער קצת את המונופול המפחיד שיש ל"ידיעות" בשוק העיתונים.

מובן מאליו שמותר ל"ידיעות" ו"מעריב" להילחם ב"ישראל היום". הם לא אמורים לשבת בחיבוק ידיים כשקיומם (מעריב), או מעמדם (ידיעות) מוטלים בסכנה גדולה. גם אני מפחד, באמת מפחד, מתסריט של סגירת "מעריב". יותר מזה –  נראה לי לגיטימי אפילו, שהעיתונים ינסו להעביר חקיקה שתחסום את אדלסון. מאבק מסחרי לגיטימי, אבל מפה ועד שיעבוד העיתון שלך והעיתונאים שלך למאבק, המרחק גדול. ברגע שאתה עושה את זה, אתה מעקר מכל משמעות את זכויות היתר שאנחנו מבקשים לכלי התקשורת. אם כלי תקשורת הוא עוד כלי במשחק מסחרי, אז באמת לא מגיע לנו שהציבור יתייחס ברצינות למה שאנחנו כותבים.

אומרים בכירי "קדימה" – אדלסון בעצם מצא דרך לתרום באופן לא חוקי לנתניהו. לתרום לבחירות שלו הוא לא יכול, בגלל חוקי המימון בישראל. במקום זאת הוא הקים עיתון, משלם מיליונים כל שנה, כדי שלנתניהו יהיה כלי תקשורת מרכזי במדינה. זה טיעון משמעותי ולכן יש ל"ידיעות" ו"מעריב", כמו גם לכלי התקשורת האחרים, כתבים חוקרים. שיוכיחו את זה. לא, לא רק בביקורת על הידיעות הגלויות שמתפרסמות ב"ישראל היום". אם מישהו יצליח להוכיח קשר ישיר בין נתניהו ואנשיו לעיתון, שאלו נותנים הוראות לאלו, מה ואיך ייכתב, אז המוניטין של העיתון ממילא ייהרס ולא נצטרך שום יוזמת חקיקה בכנסת.

יש לי איזו שריטה מוזרה בעניין סגן שר הבריאות, הרב ליצמן. לא יודע. אני מקווה שאני לא נופל איתו, אבל אני מחבב את האיש ודרכו. בחודשים האחרונים התקשורת החילונית צולבת אותו. מציירים אותו כחרדי חשוך, שרוצה להחזיר את מדע הרפואה לתקופה בה התחילו ללכת עם שטריימלים. פה הוא מתערב אישית במקרה של ילדה עם מוות מוחי. שם הוא עוקף את ועדת סל התרופות ומעביר החלטה מהירה בממשלה למימון טיפולי שיניים לילדים. לא, אני לא בהכרח מסכים עם ההחלטות והאמת, דיעותיי בעניין הזה לא כל כך חשובות. מה שאני אוהב אצלו זה שהוא מחליט. הוא תופס את תפקידו כמו ששר צריך לתפוס את תפקידו.

רוב השרים שאני פוגש מסבירים לך באריכות למה בעצם הם לא יכולים לעשות דבר. היועץ המשפטי של המשרד מגביל אותם, החשב הורג אותם, הרפרנטים של אגף התקציבים יהירים, מבקר המדינה נודניק והתקשורת פופוליסטית. אני לא טוען (חלילה) שכל זה לא נכון, אבל כבר ראיתי שאם יש שר שבא ומחליט, אז פתאום מתברר שיש להם הרבה כוח ביד. יכול להיות שרק נבחר ציבור שלא צריך להיבחר על ידי ציבור, מעז לעשות דברים כאלה, אבל זה נותן הרגשה כל כך טובה, שבא מישהו ומקבל החלטות וקצת אפילו מצפצף על התקשורת ודעת קהל, מה עוד שבמקרה של ליצמן הוא גם יודע לנמק את צעדיו ואי אפשר לצייר אותו כהזוי (אבל כחשוך כן).

למה בכל זאת אני חושש? כי הפעם האחרונה שהרגשתי את התחושות הללו, הייתה כששר התמ"ת, אהוד אולמרט, התנהג ככה. אני זוכר שהוא אמר – אני נבחרתי, אני אחליט ולא היועץ המשפטי לממשלה. עם כל הכבוד, הוא רק יועץ. גם אז אותה תשוקה נוראית לכוח כישפה אותי. אחר כך הבנתי שאולמרט אולי תופס נכון את תפקידו ויכולותיו של שר, אבל מניעיו לא ממש יצאו ממדריך האתיקה לשר המתחיל.

יש לי איזו שריטה מוזרה בעניין סגן שר הבריאות, הרב ליצמן. לא יודע. אני מקווה שאני לא נופל איתו, אבל אני מחבב את האיש ודרכו. בחודשים האחרונים התקשורת החילונית צולבת אותו. מציירים אותו כחרדי חשוך, שרוצה להחזיר את מדע הרפואה לתקופה בה התחילו ללכת עם שטריימלים. פה הוא מתערב אישית במקרה של ילדה עם מוות מוחי. שם הוא עוקף את ועדת סל התרופות ומעביר החלטה מהירה בממשלה למימון טיפולי שיניים לילדים. לא, אני לא בהכרח מסכים עם ההחלטות והאמת, דיעותיי בעניין הזה לא כל כך חשובות. מה שאני אוהב אצלו זה שהוא מחליט. הוא תופס את תפקידו כמו ששר צריך לתפוס את תפקידו.

רוב השרים שאני פוגש מסבירים לך באריכות למה בעצם הם לא יכולים לעשות דבר. היועץ המשפטי של המשרד מגביל אותם, החשב הורג אותם, הרפרנטים של אגף התקציבים יהירים, מבקר המדינה נודניק והתקשורת פופוליסטית. אני לא טוען (חלילה) שכל זה לא נכון, אבל כבר ראיתי שאם יש שר שבא ומחליט, אז פתאום מתברר שיש להם הרבה כוח ביד. יכול להיות שרק נבחר ציבור שלא צריך להיבחר על ידי ציבור, מעז לעשות דברים כאלה, אבל זה נותן הרגשה כל כך טובה, שבא מישהו ומקבל החלטות וקצת אפילו מצפצף על התקשורת ודעת קהל, מה עוד שבמקרה של ליצמן הוא גם יודע לנמק את צעדיו ואי אפשר לצייר אותו כהזוי (אבל כחשוך כן).

למה בכל זאת אני חושש? כי הפעם האחרונה שהרגשתי את התחושות הללו, הייתה כששר התמ"ת, אהוד אולמרט, התנהג ככה. אני זוכר שהוא אמר – אני נבחרתי, אני אחליט ולא היועץ המשפטי לממשלה. עם כל הכבוד, הוא רק יועץ. גם אז אותה תשוקה נוראית לכוח כישפה אותי. אחר כך הבנתי שאולמרט אולי תופס נכון את תפקידו ויכולותיו של שר, אבל מניעיו לא ממש יצאו ממדריך האתיקה לשר המתחיל.