ארכיון חודש: יולי 2014

עשר שאלות לשש אחרי המלחמה

30 ביולי 2014
 
  • 1. בחמש וחצי השנים מאז ״עופרת יצוקה״ האם הקבינט הישראלי התכנס אי פעם לדיון מחודש על החוכמה במצור על עזה? האם מישהו העז להעלות את האפשרות באותן שנים ליזום מהלך בינלאומי לפירוז עזה תמורת הסרת המצור?
  • 2. אחרי שנחתם הסכם הפיוס הפלשתיני, שנתניהו תקף, האם איזשהו גורם הערכה הסביר לדרג המדיני את ההשלכות על עזה? האם ראש אמ״ן או ראש השב״כ העזו להגיד לראש הממשלה – אל תתקוף כל כך את ההסכם הזה כי יש הרבה דברים טובים שיוצאים ממנו בעזה, כמו נוכחות אנשי אבו מאזן במעבר רפיח?
  • 3. באפריל אלוף פיקוד דרום אמר שהחמאס מעוניין ברגיעה. האם הבנו ביולי שהחמאס החליט ללכת לעימות כולל? מה המודיעין אמר לראש הממשלה, כשנתניהו החליט על מכה לחמאס באיו״ש במסגרת ״שובו בנים״? איך קרה שהדרג המדיני חשב במשך זמן ממושך שהם רק מעוניינים בסבב קצר?
  • 4. למה הצבא לא הביא לקבינט את אחת מהתוכניות הצה״ליות שהוכנו מראש לטיפול בעזה? למה יצרו תוכנית חדשה בשם ״צוק איתן״? האם זה נובע מכך שהעימות התחיל באופן שלא ניתן היה לחזות מראש?
  • 5. למה הטיפול במנהרות התארך כל כך? האם נכון שהשיטה עליה חשבו מראש שתדע לנטרל מנהרות, לא עבדה? איך ה״יומיים – שלושה״ של שר הבטחון הפכו לשבועיים פלוס?
  • 6. בשלב בו המצרים תיאמו עם ישראל את היוזמה שלהם, האם הבנו שזו לא יוזמה להפסקת אש אלא מהלך מצרי מתוחכם שנועד להמשיך את המלחמה ככל שניתן?
  • המשך לקרוא

גם אני בעד ״העמקת המבצע״, אבל מה זה

29 ביולי 2014
 

הסדר הפסקת אש ייתן לנו תחושה חמוצה. תיקו מינוס. הם ירו עד הרגע האחרון, שיבשו חיים של חצי מדינה במשך כמעט חודש, הרגו למעלה מחמישים חיילים, ערערו את תחושת הבטחון של תושבי הדרום לשנים קדימה בגלל המנהרות ובסוף הם עוד יקבלו מעברים פתוחים ומשכורות לעובדי החמאס. לא ממש הסוף הראוי לארגון טרור, לא בדיוק תחושה שקיבלו מכה (ייתכן שבדיעבד יתברר שכן הורתעו, כמו החיזבאללה, אבל בנקודת הסיום, זה לא ירגיש ככה). גם באופציה של כיבוש עזה, אפשר פחות או יותר להבין במה מדובר. נשלם מחיר מאוד כבד, אבל כמעט בטוח שצה״ל ישיג את היעד ועזה תיכבש. אחר כך תהיה לנו אחריות כזו או אחרת על עזה לתקופה ארוכה. לא פשוט. לא במקרה רוב הציבור ורוב הפרשנים והפוליטיקאים עדיין מסתייגים גם מהאפשרות הזאת. באופן טבעי, כל מי שחמוץ לו הפסקת אש כרגע וגדול עליו לכבוש את עזה, בוחר באופציית הביניים – העמקת המבצע. עמוס ידלין מדבר על כך וגלעד ארדן ולימור לבנת ועוד רבים וטובים. רק מה זה? המשך לקרוא

למה עשו דמוניזציה להצעת קרי?

28 ביולי 2014
 

קצת מדכדך איך הקונצנזוס הישראלי אישר כמעט בלי שאלות את המסר של הממשלה שהצעת קרי היא הצעה קטארית בתחפושת, היענות לדרישות החמאס ושאר שטויות.

לפני כן, הערות הקדמה: 1. מזכיר המדינה קרי עשה עבודה רשלנית. פחות מדי כבוד למצרים, לא נתן מספיק מקום לאבו מאזן, לא תיאם מקרוב כל מילה עם שני הצדדים לפני שהעביר את הנייר, בקיצור, עבודת בישול חובבנית משהו בשביל מישהו שאמור להיות הדיפלומט מספר 1 בעולם.
2. הקטע הזה לא נכתב מתוך נקודת מוצא שצריך הפסקת אש ו המשך לקרוא

צה"ל נהג נכון במקרה של אורון שאול, חבל שלא עשה כך במקרים קודמים

23 ביולי 2014
 

חייל חטוף הוא לא חייל הרוג. צודק, לא צודק, זו טבעה של החברה שלנו, מן הסתם לא רק שלנו. אין טעם להעביר את כולנו את הטלטלה של 'חייל חטוף' במקרים בהם יש סבירות גבוהה שהוא למעשה הרוג.

ביולי 2006 נחטפו 2 חיילים ללבנון (גולדווסר ורגב). תוך זמן קצר היה ברור שכמויות הדם שהם איבדו וראיות אחרות בזירה, מקטינים למינימום את הסיכוי שהם בחיים. המידע נשאר בכספת תקופה ארוכה והציבור הישראלי חי בתחושה הכוזבת שהם חיים. לא מעט מהזעם של כולנו במלחמת לבנון השנייה נבע מהעובדה, שכולנו הנחנו שיש סיכוי סביר שהם בחיים. האם ראש הממשלה אולמרט היה פותח במלחמה בכזו מהירות לו היינו יודעים מלכתחילה שקרוב לוודאי שהם הרוגים? סביר להניח שכן, אבל לעולם לא נדע ובטח לא נהיה בטוחים אם המלחמה הייתה מתגלגלת אותו הדבר, לו העובדות הללו היו בחוץ.

לפני מספר שבועות נחטפו שלושה נערים (שער, פרנקל ויפרח) על ידי החמאס. שעות בודדות לאחר היוודע דבר החטיפה כבר ידע מי שצריך לדעת שהסיכויים שהם חיים קלושים. הייתה את שיחת הטלפון, הקולות עליה היו ברורים והיו ראיות נוספות, שהורידו את הסיכוי שמישהו מהם חי למינימום. למרות זאת, במשך שבועות, הדרג המדיני וצה"ל פעלו במבצע עם שם מתעתע של "שובו בנים". בציבור נערכו תפילות לשחרורם של הנערים ואנשים חשובים הסתובבו מול המצלמות ואמרו שצה"ל פועל תחת ההנחה שהם חיים. האם היינו נוהגים אחרת לו היינו יודעים מהתחלה שיש סיכוי גבוה שהם מתים? עובדה שהתגובה הצבאית אחרי רצח ברוך מזרחי ז"ל לא הייתה דומה למקרה הזה. ייתכן אולי שחלק מהמבצע הצבאי (לא החיפושים) , לא היה קורה? אולי לא היינו עוצרים את משוחררי עסקת שליט?

שלא יהיה ספק, כל אחד ממשוחררי עסקת שליט צריך, מבחינתי, לבלות בכלא עד יום המאסר האחרון שלו. המשך לקרוא

התקשורת ומבצע "צוק איתן"

22 ביולי 2014
 

לפני כמה ימים השתתפתי בפאנל בועידת "גלובס". דיברנו על הדרך בה התקשורת הישראלית מתפקדת במבצע "צוק איתן". הדיון קצת שחוק (קצת?), הטענות (גם שלי) נשמעו כמו דז'ה וו חיוור של מלחמת לבנון השנייה. באחת הנקודות בדיון אמרתי שלו היה בא לפה כתב סי אן אן ומסתכל על הסיפור משני צדדיו, סביר להניח שהוא היה עוסק 90% בסבל הפלשתינאי בעזה (באותה נקודה היו מעל מאה הרוגים, למעלה מ – 50% מהם אזרחים 'לא מעורבים') ו – 10% בסבל הישראלי (שכלל עד אז אזעקות, נפגעי חרדה וכמה פצועים). ינון מגל, העורך הראשי של "וואלה" הסביר לי בתגובה שאיבדתי את הזהות שלי, שהוא קודם כל יהודי, אחר כך ישראלי ורק אחר כך עיתונאי ולכן, פחות מעניין אותו מה קורה שם ויותר מה קורה פה. הקהל הגיב במחיאות כפיים סוערות.

האיש שאיבד את זהותו רוצה להסביר: כתב לא מעורב שהיה בא לפה בוודאי שהיה נותן 90% מזמנו לילדים המתים בעזה ולמציאות שם. זה לא אומר שכתב ישראלי צריך לנהוג כך. ברור שעיתונאי הוא תוצר של הקהילה בה הוא חי ולכן, לשם הפשטות, נאמר שכתב ישראלי צריך להתעסק 50% בסבל בעזה ו – 50% בסבל בישראל. לא, זה לא רק עניין של כללי המקצוע ואגו של עיתונאי (גם), זה גם ייצוג נכון של המציאות ואפילו שיקוף של האינטרס הלאומי. כן, כן, ינון. דווקא הגישה שלך, של להתעסק כמעט אך ורק בסבל הישראלי פוגעת באינטרס הזה.

באחד השידורים הבלתי נגמרים ישבתי עם ראש אמ"ן לשעבר, עמוס ידלין, באולפן ודיברנו על הנקודה הזאת ממש. שוב טענתי שצריך להראות יותר מהסבל בעזה. בלהט הדיון אמרתי משפט ממש לא מוצלח. טענתי שדובר צה"ל מעוניין שנתעסק כל הזמן במה שקורה לנו. ידלין חלק עליי ובצדק. באחת ההפסקות בדיון הוא הראה לי סמס מדובר צה"ל. "דיברת יפה", כתב תא"ל אלמוז. צודק. דובר צה"ל מעוניין שנראה את מה שקורה בעזה כי זה יראה מה צה"ל עושה, יקטין את הלחץ של הציבור על מקבלי ההחלטות לעשות משהו, כאילו שאינם עושים. במהלך הפאנל של "גלובס" התברר למשל שהעורך הראשי של "וואלה" אינו יודע שהופצץ כמה ימים לפני כן מרכז לנכים בעזה וכמה נכים נהרגו. אם עיתונאי בכיר ומעודכן כמו מגל, שבטח עוקב בקפידה אחרי כלי התקשורת הישראליים בימים אלו, לא יודע מזה, אז מה הסיכוי שהציבור הרחב יודע? ואם הציבור לא יודע, אז האם מילאנו את תפקידנו?

לתקשורת יש תפקיד מיוחד בזמן חירום, מבצע צבאי או רעידת אדמה. תפקיד גם בתחום המוראל הלאומי. אנחנו לא סי אן אן ואנחנו כן מעורבים. תקשורת ישראלית בהחלט צריכה להיות עסוקה בשאלה איך השידורים שלה לא פוגעים ביכולת העמידה של הציבור בזמן מבצע צבאי. השאלה היא מה מידת ההטייה של התקשורת, לעומת דרך פעולתה הרגילה.

בלי להתפלצף יותר מדי בתיאוריות, הנה כמה דוגמאות:

1. לא צריך לאפשר את הנוהל הזה שקריין עולה בזמן אמת על השידור הרגיל ברדיו ואומר "אזעקה ב…". לא צריך. נשמעת אזעקה. זה יוצר תחושת חירום מיותרת, כשהרוב המוחלט של האזעקות מסתיימות בלא כלום ורוב מוחלט של המאזינים לא קשורים לאזעקה הזאת ולא צריכים לקפוץ לשום מקום. די בכך שהשדר הרגיל יעשה שיקול דעת סביר, כמו בטלוויזיה ויחליט אם להגיד על האזעקה, מתי ואיך.

2. אין צורך, גם בטלוויזיה, לעבור לקבל דיווח על כל אזעקה המשך לקרוא

לענות עכשיו לטענות על טבח בסג'עייה

20 ביולי 2014
 

מנהל בית חולים בעזה אמר שמדובר בטבח חסר תקדים בסגעייה. מעל 40 הרוגים ו – 400 פצועים. גם עיתונאים זרים מדווחים על אירוע קשה במיוחד, שפגע בילדים ואנשי צוות רפואי. אני משוכנע שהדבר האחרון שמעניין את כוחות צה"ל באזור כרגע זו הסברה בינלאומית. צריך להתמודד עם החמושים ולשמור על כוחותינו וזה הרבה יותר חשוב ממה שאומרים עכשיו ב- CNN, אבל כדאי גם לזכור את לקח ה'טבח בג'נין' ב – 2002. הפלשתינים טענו ל'טבח'. סאיב עריקאת התראיין ואמר את זה בקולו. צה"ל היה עסוק באופן טבעי בסיום הלחימה, פינוי הנפגעים שלנו, הודעה למי שצריך להודיע המשך לקרוא

ריב הקרדיטים על כיפת ברזל והטענות כנגד אחוזי היירוט שלה

14 ביולי 2014
 

אחרי כל פעם שאתה נותן קרדיט לעמיר פרץ על פיתוח ההמצאה שמשנה את שדה הקרב, מתקשר מישהו ואומר 'מה עם אולמרט?', בשידור הבא אתה אומר "גם לאולמרט מגיע חלק בתהילה על כיפת ברזל", מתקשר מיד איזה מקורב ואומר "אולמרט? מה פתאום אולמרט? ברק!". כולם היו על המייפלאואר, אף אחד לא התנגד. גם המתנגדים לא התנגדו. מפקד חיל האוויר לשעבר, עידו נחושתן, בכלל לא התנגד וגם הרמטכ"ל דאז, דני חלוץ היה בעד ומנכ"ל משרד הבטחון באותה תקופה, גבי אשכנזי, נתן בכלל תגובה לעיתון שהוא זה שהשיק את גדוד הסוללות הראשון בהיותו רמטכ"ל. כולם היו בעד. כולם היו בניי. רק לאלוף פיקוד דרום לשעבר, טל רוסו היה מספיק אינטגריטי (וגם לראובן פדהצור ז"ל, בימי "עמוד ענן") להגיד 'טעיתי' ואם אני שומע נכון, אז גם יוחנן לוקר, אקס המזכיר הצבאי של בנימין נתניהו, אמר לא מזמן בפורום סגור – טעיתי, הטפתי נגד והתברר שזה גאוני.

הכתבה הזאת מימי "עמוד ענן"  מספרת את רוב הסיפור, כולל המלחמה האדירה שעשתה כנגד הפרוייקט עמותת "מגן לעורף", שכוללת אנשים עתירי זכויות (דוד עברי), שהצטיידה במוטי מורל). מי היה בעד ומי היה נגד. היא לא מספיק עוסקת באולמרט וברק. הדיון על רצונו של פרץ לממן את פיתוח כיפת ברזל הגיע בזמנו לדיון גדול אצל ראש הממשלה אולמרט. אולמרט אישר בעקרון את המלצות הוועדה של משרד הבטחון לבחור במערכת כיפת ברזל, אבל הטיל את העול התקציבי על תקציב הבטחון. אתה רוצה את זה, אמר אולמרט לפרץ, תמצא לזה תקציב. בהמשך הדרך אולמרט המשיך לתמוך בתקצוב הפרוייקט ועל כך מגיע לו גם קרדיט. לאהוד ברק גם מגיע קרדיט משמעותי על קידום הפרוייקט. ברק השכיל להביא כסף מהאמריקנים, מטוסים של כסף, שמימנו סוללות נוספות מעבר ל – 3 הראשונות שבאו מתקציב ישראלי.

סביר לגמרי לטעות בעניין הזה (כן, יוסי מלמן, עדיין מחכים לטור שלך שיסביר למה קראת לפטר את דני גולד על פיתוח המערכת), ייתכן מאוד שאם הייתי יושב בדיונים האלה גם לי זה היה נראה כמו מדע בדיוני ושפיכת כסף לפח, אבל מעניין לראות מי מודה בטעות ומנסה להפיק לקחים ומי משכתב את ההיסטוריה.

ועכשיו לטענות על אחוזי היירוט של כיפת ברזל. רפא"ל טענה 84% ב"עמוד ענן" ובמבצע הזה אפילו עלו לאחוז גבוה יותר. מהטענות של מרדכי שפר, על כל זכויות העבר שלו, אני אתעלם באלגנטיות. המשך לקרוא

כמה דוחה יכולה להיות מירי רגב

14 ביולי 2014
 

דיברתי עם ח"כ ג'מאל זחאלקה (בל"ד). רציתי להגיד לו שלא כולם מירי רגב ומוטי יוגב. שיש גם אנשים שפויים במדינה גם באווירה המתלהמת והלאומנית הזאת. עוד לא הספקתי להגיד מילה וזחאלקה התחיל להסביר לי (באפולוגטיות?) שהוא בכלל לא כיוון את הביטוי "ידיך מגואלות בדם" למפכ"ל יוחנן דנינו. הוא זרק את זה כלפי ח"כ מוטי יוגב מהבית היהודי (ההזוי, זה אני אמרתי, לא הוא), שישב לידו ועשה לו פרובוקציות בנוסח "צריך לאסור על הכניסה להר הבית למוסלמים בגלל יידוי האבנים" ו"אנחנו נבנה את הר הבית". לטענת זחאלקה, הוא אמר שלפי ההלכה (היהודית, הוא אפילו התחיל לצטט לי איזה פסוק ממקורותינו, שלמרבה המבוכה, לא הכרתי) מי שידיו מגואלות בדם לא יכול לבנות את בית המקדש, אבל אתם יודעים מה, נגיד שהוא אמר את זה למפכ"ל, האם זה מצדיק את ההתנהגות המגעילה והבהמית של מירי רגב? האם זה מצדיק הוצאה משפילה מהוועדה?

רגב אמרה בתחילת הישיבה שצפויה לנו ישיבה סוערת היום. כנראה שהיא הייתה רעבה קצת לתשומת לב. הרבה זמן לא הזדעזעתי ככה מהתנהגות של חברת כנסת. לחשוב שהדבר הזה היה פעם דובר צה"ל. לא ייאמן.

השבוע האחרון גבה עד עכשיו את חייהם של כמעט 200 פלשתינים, מהם לפחות 100 אזרחים, כולל ילדים ונשים. חלק מפעולות צה"ל שנויות מאוד במחלוקת. הפצצנו מרכז לנכים. עוד לא ברור למה. הפצצנו את הבית של המפכ"ל הפלשתיני והרגנו עוד 20 אנשים "לא מעורבים" (חלקם כל כך לא מעורבים שהם ילדים ונשים. צה"ל אומר – שמענו חבורת אנשים מתכוננת לשיגור ולכן, הפצצנו. אשמח לשמוע הקלטה כזאת). לא היה נוהל "הקש בגג". מותר למתוח ביקורת על זה?

כוחה של הדמוקרטיה הישראלית אמור להיות בדיוק בזה שנותנים לח"כ מסיעה ערבית לכעוס ולהגיד דברים קשים. המפכ"ל דנינו, המשך לקרוא

אילו עמיר פרץ היה מתגבר על רגשותיו

12 ביולי 2014
 

שאלה פוליטית ענקית מלווה את חיינו בשנים האחרונות. מה סוד שרידותו של בנימין נתניהו בראשות הממשלה? האם זה קשור למדיניותו? ליציבות המקרו כלכלית? לשקט הבטחוני ברוב תקופת כהונתו?

זו לא שאלה של מה בכך. הנרטיב שיתעצב, ישפיע עמוקות על הפוליטיקה הישראלית. איך ראש ממשלה עם 20 מנדטים, אחוזי פופולריות נמוכים יחסית, יחסים הרוסים עם כל ראשי סיעות הקואליציה מצליח לשרוד? איך מצליח נתניהו להיות המנהיג היחידי בזירה בלי הישג אחד משמעותי? בלי סדר יום אמיתי שהוא יכול להצביע עליו, בעיקר אחרי התפוגגות סדר היום האיראני?

ההסבר שלי לא נותן הרבה אשראי לנתניהו. לדעתי, לביבי יש פשוט המון מזל. הוא משחק לבד על המגרש כשמחנה המרכז שמאל מחסל את מנהיגיו הפונטציאליים ביעילות מרשימה. אולמרט כרה לעצמו בור פלילי ענק. אהוד ברק השניא את עצמו על המחנה שלו בתערובת של אופרטיוניזם ונהנתנות. ציפי לבני הצליחה לפרק את מפלגתה שלה. מופז לא התרומם. שלי יחימוביץ לא הצטיירה כמי שיכולה לשבת בעמדת הקברניט ויאיר לפיד, טוב, על יאיר לפיד כתבתי מספיק.

קשה לתת לנתניהו קרדיט אמיתי על חיסול יריביו. נכון, היה לו את השכל לשחד פוליטית את ברק ומופז לעסקאות פוליטיות, שחיסלו אותם. הוא ידע להציע מחירים כמעט מלוכלכים לחברי סיעתה של לבני, במטרה לפרק את מנהיגותה, אבל את כל השאר הם עשו בעצמם.
אם היה למחנה הזה מנהיג בינוני, הוא היה יכול להפיל את נתניהו. אי אפשר לקחת מנתניהו את יכולותיו הפוליטיות המשופרות, שידרוג אמיתי של הדרך בה תפקד בקדנציה הראשונה. רוב הקדנציה (בשנה האחרונה הוא קצת איבד את זה) הוא היטיב לתחזק מוקדי כוח, הוא חילק שרים בנדיבות אינסופית בקדנצה הקודמת, שילם לאיווט מחיר מופקע כדי להבטיח את שלטונו ומוותר כמעט על כל החלטה, אם היא מסכנת חלילה את שלטונו.
המקרה הכי רלוונטי של מועמד פוטנציאלי שירה לעצמו ברגל בלי שנתניהו נקף אצבע הוא המקרה של עמיר פרץ. המשך לקרוא

Why Mahmoud Abbas 'shut down'

8 ביולי 2014
 

On the one hand, U.S. Secretary of State John Kerry and his special envoy to the Israeli-Palestinian talks, Martin Indyk, invested an enormous amount of energy in trying to advance the negotiations. Night after night, the Israeli negotiating team reached Kerry via video conference call from whichever country he was visiting at the time, and the two sides spoke for hours, sometimes shouting at each other. One cannot help but appreciate the tremendous effort both of them made.

On the other hand, the things Indyk told journalist Jeffrey Goldberg after resigning the envoy’s post are upsetting. According to Indyk, Prime Minister Benjamin Netanyahu had “moved into the zone of a possible agreement.” However, in mid-February Palestinian Authority President Mahmoud Abbas suddenly “shut down,” and by March he “had checked out of the negotiations.” What Indyk failed to talk about was how shamefully the Americans were conducting the talks.

For four months there were fruitless conversations between the two sides, similar to the talks taking place in Washington. After these wasted months, the Americans, led by Kerry and Indyk, decided to work on a document of principles for a permanent agreement. But they decided to work only with Israel. For three weeks that met intensively but solely with the Israeli team, and argued over every word.

There is nothing the Palestinians hate more than this method of negotiating and Indyk knows this well. For three weeks the Palestinian team sat with nothing to do, watching despairingly as the superpower coordinated positions with Israel, with the White House keeping close tabs on the talks the whole time (at a certain point a White House representative sat with the American team), to make sure that the Kerry-Indyk team would do nothing that would set off a political confrontation with Netanyahu.

Three senior officials who are familiar with what happened during the negotiations and whose information provides the basis for this article, told me that Netanyahu would have been willing to compromise even more if an independently crafted U.S. document had been presented to him.

But after three weeks, the Americans remembered to present their pro-Israel document to Abbas. They were sure the puppet leader would start making comments about the document. And then they seemed surprised that he “shut down.” Well, duh. What a surprise.

The 10-page document didn’t give the Palestinians anything in Jerusalem, presented a considerable compromise to be made by Abbas on the refugee issue, and included recognition of Israel as the Jewish state, and security measures that the Palestinians found too tough to digest.

What’s especially aggravating is that this mistake had been made time after time in the past – at Camp David, in Shepherdstown – everywhere. It is referred to as the principle of “no surprises.” It states that the United States will not surprise a close ally with proposals that have not been previously brought to that ally’s attention.

Time after time, this principle has superseded the most basic obligation demanded of an honest broker. By the way, it’s not me saying this. Indyk wrote it himself, in his memoirs.

In the interview, Indyk graciously offered an argument in defense of Abbas.

He “shut down,” the envoy said, because of construction in the settlements. But once again, Indyk forgot to tell us about the Americans’ role in the matter. It appears that they agreed to allow Netanyahu to publish tenders for settlement construction during the negotiations. What’s more, the Americans were the ones who made the creative proposal to publish those tenders at the same time as each prisoner release took place. The Americans were even informed of the tenders in advance.

After the second prisoner release, the Americans had second thoughts and tried to stop the madness, but by then it was a little too late. Abbas had already “shut down.”

The article was published in Haaretz

עמוד 1 מתוך 212