ויקיליקס עומדת לשחרר כמות מסמכים סודיים? חרדה בישראל. הפיכה במצרים? חשש בירושלים. הפגנות בסוריה? בכירים בירושלים חוששים. הסכם פיוס פתח – חמאס? חרדה, חרדה, חרדה. מה יהיה יהודים? עד מתי כל התפתחות בעולם תקפל בתוכה רק איומים וסכנות? מה צריך להיות במחסני הנשק שלנו כדי שנאמין שאיזשהו שינוי במדינה אחרת, יכול להיראות לנו כמו הזדמנות? מתי נקרא כותרות כמו "תקווה בירושלים"? אצלנו יש או "חרדה בירושלים", או/ו "איך לא ידענו? המודיעין נכשל".
אני לא גיא בכור (שהגיע לאולפננו בתחילת ההפגנות במצרים והסביר שמובארק חזק, הוא לא ייפול ולעג לפרשנים שחזו את נפילתו, רוצה לומר, אהוד יערי). נפילת מובארק לא אמורה להיות התפתחות חיובית, אבל מי יודע. אולי דווקא עמרו מוסא יפתיע? אולי יותר דמוקרטיזציה תביא ליותר נורמליזציה? אולי המהומות בסוריה יחלישו את ציר הרשע? יקטינו את יכולת התמרון של אסד להתעסק בסכסוכי חוץ, כשהוא נלחם על חייו?
הסכם הפיוס בכלל נראה לי כמו הזדמנות גדולה. בעינינו החששניות, החמאס ישתלט על התנועה הלאומית הפלשתינית וישלוט בשטחים. ואולי דווקא הפתח יביא את החמאס להתמתן? אולי החמאס ישתמש בפיוס הזה כדי לאפשר לאבו מאזן לנהל מו"מ עם ישראל מנקודה הרבה יותר לגיטימית? אני לא רוצה להתחיל להיכנס לדוגמאות היסטוריות של האצ"ל, הלח"י וההגנה, להזכיר מה הוביל לתהליך השלום באירלנד וכו'. לעתים, זו דרכו של הארגון הקיצוני להתמתן. לא, זה לא בטוח, אבל נמאס לשמוע כל הזמן שהמנהיגים שלך מפחדים וחוששים, נמאס לי לקרוא כל הזמן שהמעצמה הכי חזקה במזרח התיכון, שיש לה נשק להשמיד את כל עולם 5 פעמים רצוף, מפחדת מכל דבר שקורה. פעם מזמן השתתפתי בקורס על מנהיגות בזמן משבר. דובר על זה שמנהיגים צריכים לדבר עם עמם בזמן המשבר, להסביר, להרגיע, לחלוק רגשות. אחד הסטודנטים שאל. מותר למנהיג לחלוק גם רגשות של פחד? המרצה האמריקני נראה מבועת. לא. זה אסור. במילים אחרות, מנהיגינו, גם אם אתם חוששים ומפחדים, עשו טובה, תשמרו את זה לעצמכם.