זה לא נוח להמשיך להתנגד לעסקת שליט. הקונצנזוס כל כך רחב, ההתגייסות של כלי התקשורת כל כך מסיבית, שמי שמעז להגיד משהו נגד, הוא טמבל או מנוול וכנראה ששניהם.
אחסוך מכם את טיעוניי נגד העסקה. כתבתי כבר הכול, גם בבלוג הזה, מיליון פעם. אני רק אגיד שהעמדות של אהוד ברק, גבי אשכנזי, עמי איילון, דני יתום, יעקב פרי וכרמי גילון הן פשוט משהו שאני לא יכול להסביר. אני נוטה להאמין שאף אחד מהם לא היה עושה את העיסקה לו זה היה בידיו. למה כשהאחריות לא עליהם, הם בוחרים לדחוף את העיסקה ההזויה הזאת? את זה אני לא יודע להסביר.
בטקס הדלקת המשואות בחרו אחיו של גלעד שליט וזוגתו, להפריע לטקס. ההפגנה זכתה לחיבוקים תקשורתיים חמימים וזה מוציא אותי מדעתי. לא, לא אכפת לי על הטקס. לא ראיתי אותו מעולם ואין לי שום עניין בקדושתו. מה שמפריע לי זה הפלטפורמה המחשבתית עליה נוסע החיבוק התקשורתי הזה.
זה מורכב מהקביעות הבאות: המאבק לשחרור שליט נכשל עד עכשיו. הוא נכשל, כי רק מבחן התוצאה משנה ובמבחן התוצאה, גלעד לא כאן (כולנו התרגלנו לקרוא לו בפמיליאריות גלעד, עוד הצלחה של המאבק). המאבק נכשל כי המשפחה אצילית מדי, רכה מדי, לא דופקת על השולחן כמו משפחת גרוף. בארץ, מאבקים כאלו לא עובדים. בארץ רק כוח עובד. סוף סוף המשפחה הבינה והפנימה את זה ועכשיו אולי משהו יזוז.
אני חולק כמעט על כל הקביעות הללו.
ראשית, המאבק לשחרור גלעד שליט הוא המאבק הציבורי המוצלח ביותר שהיה פה. לפי הסקר האחרון של "ידיעות אחרונות", קרוב לשישים אחוזים מהציבור מוכנים לשחרר מאות רוצחים עבור החזרת גלעד שליט. זה אחוז תמיכה שלא היה מעולם בישראל, באף שנה, באף עיסקה. הקונצנזוס סביב העיסקה, ההתגייסות של עיתונאים, אמנים, פוליטיקאים, גנרלים לטובת המאבק, כל אלו הם חסרי תקדים.
גם בשכנוע הממשלה, המאבק רשם התקדמות, שאין דומה לה. ממצב בו ממשלת ישראל הסכימה לשחרר שמונים מ-450 האסירים שדורש החמאס, למצב בו הממשלה, בראשות גדול המתנגדים לשחרור אסירים, בנימין נתניהו, מוכנה בעצם לשחרר את כל ה-450 ועומדת בכוחותיה האחרונים על עקרון אחד אחרון – שלפחות רבי המרצחים לא ישוחררו לאיו"ש.
אם זה לא מאבק מוצלח, אני לא יודע מה זה מאבק מוצלח. באנטבה חטפו כשמונים בני ערובה ואפילו החוטפים לא העזו לדרוש שחרור כל כך שערורייתי. שלושים שנה אחר כך, החמאס עומד לקבל את דרישותיו המקוריות מהראשונה עד האחרונה, כניעה מוחלטת של ישראל, מבישה ומשפילה.
התנהלות הקמפיין הביאה במידה רבה להצלחה הזאת. אגב, הוא לא תמיד היה אצילי. לא פעם היו בו מרכיבים של דפיקה על השולחן. אפשר להבין את זה בנסיבות הללו, אבל לטעון שהמאבק היה עד עכשיו שקט ומנומס, זה לחטוא לאמת, בלשון המעטה. אולמרט ונתניהו ספגו במהלך המאבק אמירות מאוד קשות, הפגנות ליד הבית והשפלות לא קלות.
גרוע מכל – ההפגנה הקטנה של יואל שליט ויערה וינקלר, מאשררת את תחושת הבטן של כל כך הרבה ישראלים – רק בכוח אפשר להשיג פה משהו. מהעובדים הסוציאליים ועד הרופאים, מהפרקליטים ועד עובדי הרכבת, כולם מאמינים שרק בכוח אפשר להשיג משהו, בהפרת חוק, באלימות ובצפצוף על נורמות. על הקביעה הזאת קשה לי לערער, אבל נדמה לי שזה אינטרס של כולנו שזו לא תהיה הדרך להשיג פה דברים. עיסקת שליט עכשיו תתקבל על ידי הכול כקשורה להורדת הכפפות, כביכול, של קמפיין שליט, עוד נזק שהעיסקה הזאת תעשה לכולנו.