ב – 22.11.00 כינס ראש הממשלה אהוד ברק את ראשי הסיעות בכנסת לישיבה. עברו כבר כמעט חודשיים מאז שהחלה האינתיפאדה השנייה, אבל אף אחד עוד לא כינה אותה כך. בשלב ההוא כבר קרו כמה אירועי טרור מזעזעים, הלינץ' ברמאללה, פיגוע באוטובוס בכפר דרום, התפרעויות אלימות, אבל הצמרת הפלשתינית עוד הייתה על הגדר. לעתים ניסו לנצל את האלימות לצרכיהם, לפעמים פחדו פוליטית להילחם בה והיו מקרים שבאמת ניסו לעצור.
במקרה, הישיבה ההיא כונסה באחת התקופות בהן ערפאת ניסה לעצור, אם כי באותו יום ממש התפוצצה מכונית ממולכדת בחדרה ושני ישראלים נהרגו.
סגן הרמטכ"ל בוגי יעלון דיווח באותו זמן שלראשונה ישראל מזהה מאמץ אמיתי של ערפאת להפסיק את האש. ראש השב"כ, אבי דיכטר, אמר לשרים שדחלאן לא מעורב עד עתה ישירות באלימות.
לפוליטיקאים לא היה יותר מדי כוח להקשיב. נתן שרנסקי אמר ש"עם חזק דורש נקמה". יו"ר האופוזיציה, אריאל שרון, תהה למה בשלב הזה מוחמד דחלאן עוד חי ואיך קרה שעדיין מרוואן ברגותי חי. הרב עובדיה יוסף צוטט בעיתונים כמי שקובל על ה'הבלגה המוגזמת' של ממשלת ברק. ה'הבלגה' ההיא כללה כבר עשרות רבות של הרוגים פלשתיניים. למעשה, יחס ההרוגים הישראלי – פלשתיני עמד אז פחות או יותר על הרוג ישראלי על כול עשרה פלשתיניים.
האחראים לטרור הפלשתיני הם הפלשתיניים, אבל היום יש קונצנזוס מקצועי בין הגופים שחקרו את האינתיפאדה ההיא – מדיניות ישראל הנוקשה צירפה עוד ועוד פלשתיניים למעגל האלימות, עד שכמה שנים מאוחר יותר רוב גדול מהפלשתינים תמך בפיגועי ההתאבדות.
בנובמבר 2000, כשאריק הציע להרוג את דחלאן וברגותי, עוד לא התחילו פיגועי ההתאבדות הגדולים. הראשון שבהם בדולפינריום (היו כמה 'קטנים' יותר לפני כן) התרחש רק יותר משבעה חודשים לאחר מכן. לא מעט מומחים לזירה הפלשתינית בטוחים עד היום שבמו ידינו הפכנו סדרה של אירועים אלימים לאינתיפאדת מתאבדים מטורפת של כמעט 4 שנים.
התגובה הישראלית בתחילת האינתיפאדה השנייה הייתה, כביכול, ניסיון להפיק לקחים מאירועים קודמים, בעיקר אלו של מאי 2000, אירועי הנכבה. באירועי הנכבה נהרגו 8 פלשתיניים ואפס ישראליים. היו הפגנות לא נעימות שלושה ימים. ביג דיל. משום מה, צה"ל חש מושפל ממה שקרה שם והוא החליט 'להפיק לקחים' ולהגיב אחרת כשההפגנות הבאות יפרצו. מרוב ש'הפקנו לקחים' מאירועי הנכבה, התגלגלנו לטירוף אלים שבמהלכו נהרגו למעלה מאלף ישראלים ולפחות 3,000 פלשתיניים.
ההבנה לעומק של מה שקרה אז בסוף 2000, תחילת 2001 מעמידה את התגובה של ההנהגה שלנו לפיגועים האחרונים באור האמיתי שלהם. תגובה מטומטמת או/ו צינית. כאילו לא למדו כלום וממש אין להם חשק ללמוד, מבחינת נתניהו-בנט-ליברמן זה הזמן ללמד 'אותם' לקח, לא יודעים מי זה 'הם' ואיך בדיוק 'מראים להם מה זה', אבל עד שהם יגבשו תשובה ציונית הולמת, מסתערים על צווארו של אבו מאזן. הכי קל. מה זה משנה שהוא המנהיג הפלשתיני היחיד שמעז לדבר נגד אלימות? למי זה רלוונטי שהוא בכלל המרצ שלהם? שאין שמאלה ממנו בהנהגה הפלשתינית וכנראה לא יהיה? העיקר שנחסל כול אפשרות שאי פעם מישהו יעז להעלות על הדעת אפשרות לחדש איתו את התהליך המדיני.
בספטמבר 1996 התחוללו אירועי מנהרת הכותל. נתניהו אז ראש ממשלה. 17 חיילי צה"ל נהרגו וכ – 100 פלשתיניים. לכאורה, אירועים חמורים בהרבה מכול מה שקרה עד עכשיו בירושלים, אבל ראש הממשלה נתניהו – תודה לאל על הפחדנות שטבועה בו – לא התנהג כמו היום ולא שפך עוד שמן למדורה. במקום זאת, הוא נסע לוושינגטון, לחץ את ידו של ערפאת ואמר לעיתונאים ש"מצאתי ידיד". נתניהו ספג הרבה מאוד לעג במהלך השנים על ההתנהגות ההיא שלו. בטח הייתי בין הלועגים, אז זה הזמן לבקש ממנו סליחה ולבקש שיתעלה על התחרות הקשה עם בנט ויגלה משהו מההתנהגות ההיא שלו עכשיו.
המאמר פורסם הבוקר ב״הארץ״
מכל כיוון שתסתכל על זה (חוץ מאחד, שאינו נחשב), "שקט הוא רפש" וזירה סוערת היא האינטרס של בנט, ליברמן וכל מי שבליכוד וימינה.
שקט (בקנה מידה ישראלי-פלסטיני, כן? לא בדיוק פרחים בקנה) יצביע על האפשרות שהצד השני אחראי, שיש פרטנר, שניתן להתקדם בזירה המדינית, ובכלל שהכדור אצל ישראל. וזה מצב שיש לשנותו בכל מחיר. זירה סוערת, בנוסף להעברת הכדור לפלסטינים, עוזרת גם במישור הפנימי – עלות המחיה נשכחת, אין בעיות תקציב, השותפות הקואליציוניות עומדות בדום מתוח, הכל טוב.
כן, זה יוביל להרוגים ישראלים. אז מה? ממתי הרצון לחסוך בדם ישראלי הוביל למתינות? ואני לא מזכיר בכלל רצון לחסוך בדם פלסטיני, בשביל לא להצחיק את עמישראל.
כרגיל, ראיית המצב וניתוחו מושלמים. לו רק ניתן היה להפקיד את ניהול המדינה בידי מקצוענים שאינם פוליטיקאים ו/או שאינם נושאים עיניהם לפוליטיקה. מי שאינם מצפים לתועלת אישית/מפלגתית. ורק בקשה אחת רביב. פלסטינים. זה הכתיב הנכון.
חבל שהמציאות איננה כל כך פשוטה
הצירופים המגוחכים "יש קונצנזוס מקצועי בין הגופים שחקרו את האינתיפאדה ההיא…." או "יש לא מעט מומחים לזירה הפלשתינאית בטוחים עד היום שבמו ידינו .." מתאימים רק להמון הנבער ולא לקוראיך האינטליגנטיים, רביב.
רק המילה קונצנזוס , היא לבדה כבר עושה לי צמרמורת
המאמין שאילו ישבנו בשקט בתחילת האינתיפאדה השנייה, או אילו פצחנו בגל ויתורים נוסף לעראפת, היינו חוסכים ולו הרוג ישראלי אחד – לוקה בנפשו, לדעתי (או אולי אומר גם אני: "לדעת משקיפים המכירים את הנפשות הפועלות").
יותר סביר שאנחנו באמת עומדים בפני אינתיפאדה נוספת, וזאת פשוט משום שהגיע כבר הזמן. יש בפלשתין הכבושה דור חדש "שלא ידע את יוסף", דור צעיר שחש שעכשיו תורו לעשות משהו , ומכיון שהתירוץ ניתן לו (הרי היהודים החזירים חופרים מתחת לאל-אקצה הקדוש, לא?) הוא יוצא לרחובות.
ככה זה בכל האימפריה של מוחמד לשעבר וככה זה גם אצלנו.
ברור שגם אצלנו יש ריטואל
אצלנו זה להיפך. שוב היהודים מתחילים לריב בינם לבין עצמם.
שוב נדמה למישהו שיש עוד איזה צ'ופצ'יק קטן שלא נתנו להם, ואילו רק עשינו עוד צעד קטן, ה-כל היה מסתדר ואת כל האנרגיה היהודית המפורסמת משקיעים במלחמות אחים.
גם מזה כבר חדלתי להתרגש.
אני מגייס את חוש ההומור היהודי המפורסם לא פחות וצוחק.
כמו שאמר אחד היהודים המפורסמים בהיסטוריה (ישו הנוצרי)
כששאלו אותו על הצלב אם כואב לו, הוא אמר: "רק כשאני צוחק".
הנסיון להטיל אחריות על ישראל להסלמת האינתיפאדה הוא בעייתי באוד, בלשון המעטה.
עד פיגוע הדולפינריום היתה תקופה ארוכה של פיגועי התאבדות, שהגדרתם כ"קטנים", עם ובלי מרכאות, היא מבזה. הם היו קטנים כי הם נעשו בשטח יותר פתוח או שבמקרה לא היו שם הרבה אנשים. לאחריהם ממשלת שרון נהגה באיפוק (אפילו יותר מברק), ולמעשה היה סוג של איפוק רב מצד ישראל עד דצמבר 2001. בסופו של דבר נאלצה ישראל "להפסיק להתאפק".
יש לזכור שמי שהיה אחראי על פתיחת מנהרות הכותל היה , אם אינני טועה, ביבי עצמו. ואני זוכרת שהוא היה בדרכו ארצה כאשר פרצו המהומות והוא פנה לעראפאת שיעזור להרגיע את הרוחות. אז ביבי הוא מומחה בהסתת שריפות ובכל פעם הוא מוצא מי שיכבה אותן עבורו. אגב, שמעון פרס, שהיה אמור להיות לפיד השלום, חבר ב2001 לימין ושימש את ביבי בכל הכהונה הזו שלו ככבאי השריפות שלו. זו האמת הקשה מאד מאד
העובדה שהמרצ של הפלשתינים הוא מכחיש שואה אנטישמי שאמר שהיהודים מטמאים את הר הבית וצריך לעצור אותם בכל דרך, שולח בקביעות מכתבי תנחומים למחבלים רוצחים ואחראי על רשות עם ספרי לימוד גבלסיים שמעבירה מאות אלפים אם לא מיליונים לטרוריסטים הייתה אמורה ללמד שפשוט אין עם מי לדבר.
נשגב מבינתי איך מישהו מצליח להסיק את ההפך מהעובדות האלה.
אודה אם תפרט לגבי התיזה כאילו אנחנו הבערנו במו ידינו את האינתיפאדה השניה. "גורמים מקצועיים" לא מספיק כדי לבסס את הטענה הזו וצריך לעשות סדר בדברים. זה ממש לא הקונצנזוס בשיח הציבורי.
"ללמוד לקחים" משמע:
1. להבין איך היינו יכולים להתנהג אחרת אז
2. ליישם זאת לעכשיו
האם למישהו מה"מומחים החוקרים" יש הצעה קונקרטית כיצד היה צריך לנהוג בשנת 2000? אפילו בחכמה שלאחר מעשה?
למרות האמור לעיל, דעתי היא שההנהגה שלנו מתנהגת בטפשות אבל לא צריך את לקחי 2000 כדי לראות את זה.
קצת מצחיק שאתה מדבר על תחרות עם בנט כשבנט האתרוג של התקשורת. אף אחד לא בודק כמה מכרזים הוא תפר במשרד הדתות, למה נוני מוזס מפרגן לו כל כך ואיך בדיוק הוא קיבל תשלום אי אז כשעבד אצל ביבי.
יפה. אתה מעלה נשכחות.
לא נראה לי שזה יעזור במשהו.
בכל מקרה, לא יזיק.
"הקונצנזוס" בין הפרשנים והמומחים שבקיעים בטרור הוא הפוך בדיוק. ערפאת הכין את האינתיפאדה וגם לא התבייש להצהיר על כך. התגובות "המושכלות" של ברק רק החריפו את המצב ולכן קיבלנו פה פיגועים מטורפים שהעיפו את ממשלתו לכל הרוחות. שרון נקרא לדגל כדי לעצור את השיגעון אך מסיבות הידועות לכולם (עיין ערך מלחמת לבנון) נאלץ ל"הכיל" את הטרור במקום לחסל אותו כפי שעשה בשנות ה-1970 בעזה ולכן מניין ההרוגים עלה ל-1000.
כשצה"ל יצא לבסוף לחומת מגן הטרור נפסק!!
מה פה לא ברור?
עלינו להשלים בצער עם העובדה שדבר לא ישתנה עד שיהיה רע מאד עם השלטון הנוכחי., העולם יפנה אצבע מאשימה לשלטןו הימני יהא מי שיעמוד בראש, ונותר רק לקוות שאחד המטורפים המשיחיים לא יתפתה להשתמש בנשק האולטימטייבי.
הכתבה הזאת הרסה לי את כל האמון בך רביב דרוקר. איזה אוסף של דברי הבל:
רביב דרוקר לא מפרט מה בדיוק עשתה ישראל כדי ש"שבמו ידינו הפכנו סדרה של אירועים אלימים לאינתיפאדת מתאבדים מטורפת". הוא מצטט(?) "מומחים" אנונימיים (ממה הם מפחדים?…) שטוענים את זה. ככה סתם.
אה, נכון, יש גם ציטוטים של אריק שרון ששאל, מן האופוזיציה, מדוע דחלן וברגותי עדיין בחיים. ועוד אחרים שדרשו נקמה.
מה שקרה הוא שההבלגה נמשכה. אריק שרון עלה לשלטון. היה פיגוע הדולפינריום וההבלגה נמשכה עוד. אותו שרון אמר, לאחר הפיגוע בדולפינריום ש"איפוק הוא כוח". בדיוק לפי הנוסחה שדרוקר מציע.
הפלסטינאים לא צייתו לתיאוריה של דרוקר ולא נרגעו אלא הלכו והגדילו את הרצחנות עד למעלה מאלף הרוגים.
ואז רק אז יצאנו סוף סוף למבצע "חומת מגן" והפעולות שאחריה שלקחו כמעט שלש שנים עד להרגעת השטח.
האמת היא שהמדיניות היתה בדיוק המדיניות שדרוקר מציע ובגללה הגענו לאלפי הרוגים, יהודים וערבים. אם היו נוקטים ב"חומת מגן" מיד מן ההתחלה היינו חוסכים את כל הדם הרב הזה.
אבל אז היינו עדיין שבויים במדיניות אוסלו ובתיאוריות האיפוק.
אה, עוד דבר. דחלאן וברגותי (שדרוקר טוען שהדרישות להרוג אותם גרמו להסלמה) חיים וקיימים עד היום הזה…
מר דרוקר, שים לב, אבו מאזן גינה את הטבח בבית הכנסת בהר נוף ובאותה הנשימה הודיע לעמו שהוא מגנה רק מפני שלוחצים עליו לעשות כן. כך לדבריו עשה גם עראפת מפני שעל פי האסלאם מותר לשקר בכמה מצבים, וזה אחד מהם. אז במה באמת מאמין אבו מאזן? נניח שהוא המתון ביותר שקיים אצלם, מה זה אומר עליהם ומה זה אומר עליו? והאם זה מוכיח שפניו באמת לשלום עם ישראל או ל"שלום" על חורבות ישראל? כמה קל לפתח ציפיות ותקוות ומשאלות לב שאין להן קשר למציאות. דוד
לדוד כהן צמח- ראש ממשלת ירדן שלח מברק תנחומים למשפחות המחבלים שבצעו את הפיגוע בירושלים. למדינה הערבית הידידותית השכנה אין אמון בישראל קרי נתניהו, הם מאותתים שנשבר להם מהריקוד הציני על "הדם היהודי" ובשעה שפלסטינים נאנקים תחת מגפי הכיבוש מכריז נתניהו הכרזות משיחיות על נצחיות היהודים מעבר לקו הירוק ועל בניה בלתי פוסקת בהתנחלויות. זה כבר לא אבו מאזן. זה כל העולם המוסלמי בגיבוי ארצות אירופה.
רביב חסרת לי אתמול בכדורסל, ואם לא הגעת רק כדי לכתוב את הטור הזה – אני מצר שבעתיים. פשוט ניתוח שלא הולם את המציאות. שוב אותה התייחסות פטרונית אל הערבים משל היו פלסטלינה שתלויה בדרך שמנהיגי ישראל עיצבו אותה. אתה מנתק את המעגל הזה מהמעגלים הקודמים אך למעשה מדובר בעוד קרב בתוך המלחמה שהחלה בנינו לבינם עוד מראשית הציונות.
התוצאה של התנהלות הימין הגאה, נתניה-ליברמן-בנט:
חלוקת ירושלים דה-פקטו.
"כיבוש" השכונות הערביות של מזרח ירושלים… הלו… הרי כבשנו אותם בששת הימים… הלו…
וכך תבנה עוד אבן יסוד בעולם כולו למען בירת פלסטין שתקום בזכות הימין הגאה.
בעצם, למה לא?
איזה גומרים מקצועיים? אני גורמים מקצועיים מהתקופה וממש לא זכורות לי אף אחת מהמסקנות שאתה מצטט בעילום שם.