האם החילו את "מבחן בוזגלו" על כבוד השופט דנציגר?

| 20 בספטמבר 2011

לא. חד משמעית, לא. טוב, אהיה פחות נחרץ. אני חושב שלא.

הנה העובדות, כפי שאני מכיר אותן: השופט העליון דהיום, יורם דנציגר היה עורך דינו של שלמה לחיאני, לפני ואחרי שהפך לראש עיריית בת ים. הוא גם שותף שלו באיזושהי דרך בנכס בנתניה. לחיאני לא שילם לדנציגר על שירותיו המשפטיים האישיים בזמן שהיה ראש עירייה והוא טיפל בו לא מעט. בו זמנית, עיריית בת ים, שבשליטת לחיאני, שילמה הרבה כסף לעו"ד דנציגר על שירותים משפטיים שנתן לעירייה. הרבה מאוד כסף. בהנחה שאלו הן העובדות, האם ראוי להעמיד לדין את דנציגר? לעניות דעתי, ממש לא, בדיוק כשם שלדעתי, כתב האישום נגד עו"ד יעקב ויינרוט אינו מוצדק. יש נורמה בשוק עורכי הדין והיא נורמה לא ראויה. עורכי הדין מהשורה הראשונה מייצגים אישי ציבור בענייניהם הפרטיים בלי כסף, או בהנחות גדולות. עו"ד רמי כספי אפילו הודה בזה בעיתון. ייצגתי את פואד ופרס בפני מבקר המדינה בלי כסף. למה, שאל המראיין. כי הם חברים שלי, ענה כספי.

אותם עורכי דין נזקקים לעתים לאותם אישי ציבור בעניינים אחרים. זה לא בסדר, זה לא ראוי, זה מעצבן, אבל בעיניי, זו לא עבירה פלילית ובטח לא שוחד. אם מישהו היה שואל אותי, הייתי אומר – בואו נהפוך את הנושא לשקוף. אם נדע כמה אלי זהר גובה מאולמרט (הוא גובה?), נוכל לשפוט כמה ניגוד עניינים יש בפעולה של זהר, אם תהיה פעולה כזו, מול שר התמ"ת אולמרט.

אבל זו לא הנקודה. מה שצורם בסיפור הזה, זו הדרך בה נהגה המשטרה והפרקליטות עד עתה בעו"ד דנציגר. אני לא רוצה להיות דמגוג. ברור ששופט עליון לא יזכה ליחס של עבריין סמים זוטר. לא צריך לזכות. מצד שני, חקירה כזאת היא חלון הראווה של מערכת המשפט, הרבה יותר מחקירת ראש ממשלה או נשיא. זו חקירה של 'אחד משלנו' ופה המערכת נבחנת. במבחן הזה, עד כמה שאני מכיר את העובדות, המערכת נכשלה. קודם, עיכבו את חקירת לחיאני זמן רב עד שיגיע אישור לחקור את דנציגר. בינתיים, חלף הרבה זמן במהלכו דנציגר יכול היה להתכונן. חשוד אחר לא היה מקבל את זה. אחר כך, חקרו מהר. נהדר. הלוואי על כולם, אבל אף אחד לא מקבל את מהירות הטיפול שקיבל דנציגר. בסוף, המשטרה המליצה בפומבי לסגור את התיק בעילה של "חוסר אשמה". כמה פעמים שמעתם שהמשטרה בתיקים כאלה מזדרזת להודיע "חוסר אשמה"? בדרך כלל, הם אומרים חוסר ראיות ורק אחרי שהצד השני נזעק ומערער וכו', הם מסכימים לשקול לשנות ל"חוסר אשמה".

למען הזהירות, ייתכן שאני לא מכיר את כל העובדות, אבל אני מתקשה לראות את ההבדל העקרוני בין המקרה הזה למקרה של ויינרוט. בויינרוט, מאשימה הפרקליטות, נתן עורך הדין הנחה גדולה לעובד מדינה, שוקי ויטה ולאחר מכן ייצג מולו לקוחות כבדים והשיג ממנו הסדר מיטיב. בדנציגר נתן (כנראה) עורך הדין הנחה גדולה לאיש ציבור (לחיאני) וקיבל לכאורה תיקים מהגוף שתחתיו (עיריית בת ים) בתשלום נכבד. האם יש הבדלים בין המקרים? בטוח, האם ההבדלים הם כל כך גדולים, שהם מצדיקים במקרה אחד כתב אישום ובמקרה שני סגירה מ"חוסר אשמה"? אני בספק.

עוד הערה קטנה – הסיפור על דנציגר ולחיאני ידוע לי שנים ארוכות. גם פרסמתי אותו. הוא היה ידוע לא רק לי, גם לעיתונאים נוספים. הפנינו במהלך השנים שאלות לנציגיו של דנציגר. התחושה שלי בדיעבד שהם ממש לא נקטו בשמו בגילוי מלא וחשפו את העובדות. הטענה שלהם, למשל, הייתה שדנציגר קיבל שכר טרחה מלחיאני. אולי זה לא אנושי לתבוע ממנו שקיפות בנסיבות כאלה, אבל בסוף, מצבו של כבוד השופט דנציגר היה הרבה יותר טוב, אם היה חושף את כל הסיפור ביוזמתו בתחילת הדרך, הולך למשטרה, מוסר עדות ומסביר אותו ציבורית.

הנושא הזה חורג אפילו מגורלו החשוב של השופט דנציגר. האם אפשר בכלל למנות לעליון עורך דין פרטי? המינוי הזה מלכתחילה היה נדיר מאוד. האם מה שקרה כאן יעלה את החשש שהנורמות של עורכי דין פרטיים הן כאלו, שאף פעם אי אפשר לסמוך על כך שבחירה שלהם לעליון לא תסבך את המוסד?

תגובות

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.