החיפוש של מרצ אחרי נפתלי בנט משלה

| 8 בינואר 2018

הפגישה בין זהבה גלאון לתמר זנדברג הייתה טעונה. ח"כ זנדברג הביאה הצעת פשרה. גלאון הרגישה שהפשרה מעקרת את כל המאבק שלמענו עזבה את הכנסת. השיחה נדדה לעוד מקום, אולי יותר רגיש. רצונו של אורי זכי, בן זוגה של זנדברג, שהוא גם יו"ר ועידת מרצ, להיבחר לכנסת. "הוא מנהיג מלידה, הוא יהיה חבר כנסת מצוין", אמרה זנדברג. יש גרסאות שונות על הקטע הזה בשיחה, אבל באיזשהו שלב, ח"כ עיסאווי פריג', התומך העיקרי של גלאון, שאל "נראה לכם הגיוני ששני בני זוג יהיו בשישייה הראשונה?". למה לא, השיב זכי, שנכח בפגישה והזכיר את הפעילות הציבורית המשותפת של ז'אן פול סארטר וסימון דה בובואר. פריג' וגלאון התקשו לראות את הדמיון. לכמה ימים היה נדמה שמרצ עומדת להיקרע לשניים והחלו תרחישים של פרישות והקמות מפלגות מתחרות. בסוף, נמצאה פשרה גואלת. ישנו את שיטת הבחירות, חברי הכנסת לא ייבחרו יותר במועדון הסגור של ועידת מרצ. זה ללא ספק  שינוי בכיוון חיובי במפלגה שמריצה כמעט את אותה רשימה בחירות אחרי בחירות. חיובי, אבל רחוק מלהספיק.

למרצ יש על הנייר הזדמנות גדולה לקראת הבחירות הקרובות. הריצה ימינה של מנהיגי המחנה הציוני ויש עתיד משאירה המון מקום למרצ לגדול. לא דומה התחרות עם לבני-יחימוביץ-לפיד ב 2013 והרצוג-לבני ב 2015 להתמודדות מול פוליטיקאי אחד שמעדיף את "ירושלים המאוחדת" (כולל מחנה הפליטים שועפאט) על הסדר שלום ופוליטיקאי שני שגם נזכר שגבולותיה המוניציפליים השרירותיים של ירושלים, פרי עבודת מכחול לא מוצלחת של עוזר ראש אג"מ, האלוף זאבי (גנדי) הם בכלל מקודשים.

לבחירות 2013 הגיעה האחות הימנית של מרצ, הבית היהודי, במצב נוראי. 3 מנדטים, מתנדנדת על אחוז החסימה. חודשיים וחצי לפני הבחירות המפלגה זרקה את זבולון אורלב והמליכה פוליטיקאי צעיר, שהיה אז אנונימי לרוב גדול של הציבור. נפתלי בנט ניצח את אורלב בפער מטורף של 35% והוביל את המפלגה להישג גדול. 12 מנדטים, שמונה מהם של "הבית היהודי" (4 של תקומה).

מאז מרצ מחפשת את הנפתלי בנט שלה. בורסת השמות בלתי נגמרת. רובם המוחלט נמצאים כרגע רק בדמיון (אפילו השם שלי הוזכר באחד הסקרים. גם זה דמיוני). זהבה גלאון ואילן גילאון הם פוליטיקאים ראויים ועתירי זכויות. לא כמס שפתיים. באמת, גם אורלב היה, אבל גם הם אמורים לדעת שבלי מנהיג חדש למרצ, הסיכוי לעשות את המהפך שבנט עשה ל"בית היהודי" הוא סיכוי קטן. יש משהו לא צודק ברעב הציבורי לפנים חדשות, עמיר פרץ יכול לספר לכם על זה משהו, אבל בלי פנים חדשות, קשה לראות שינוי במעמדה האלקטוראלי של מרצ. גלאון וגילאון הם פוליטיקאים לא שגרתיים. הם הוכיחו לא פעם שהם יודעים לוותר על שיקולי האגו שלהם. זה הזמן שלהם להקדיש זמן ואנרגיה למצוא מנהיג חדש למרצ (הבחירות ליו"ר מרצ נקבעו למרץ, לא מספיק זמן, כנראה, כדי לעשות את זה). זה לא יהיה סארטר וגם לא סימון דה בובואר, יכול להיות שהוא יהיה חסר ניסיון והוא יעצבן ועמדותיו לא יתאמו במאה אחוזים את העמדות של מרצ, אבל בעשרים השנה האחרונות, המפלגה הזאת הייתה שנה אחת בקואליציה (קואליציית ברק), פחות מכל מפלגה אחרת, שאינה מפלגה ערבית. אורי אריאל ואיווט ליברמן ידעו לשבת בקואליציה עם ציפי לבני ועפר שלח ועמרם מצנע. גם מרצ צריכה למצוא את הדרך להיות בממשלה הבאה. כרגע מרוב עקרונות (טובים ונכונים), אי אפשר לדמיין קואליציה כזאת. אפילו אם לפיד ירכיב את הממשלה הבאה, ספק אם מרצ הנוכחית תוכל להיכנס. גלאון הרי הודיעה שלא תשב עם ליברמן ובלי ליברמן אין ללפיד ממשלה. בסוף בסוף מפלגה פוליטית קיימת כדי להשפיע, זה יפה וטוב לעבוד למען העם מהאופוזיציה, אבל אם אתה תמיד רק באופוזיציה, הסיכוי שלך להשפיע הופך לשולי.

המאמר התפרסם ב"הארץ"

תגובות

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.