גנץ לא שכח, גנץ לא סלח (וגם לא מתכוון לסלוח)

בני גנץ לא שכח ולא סלח. האיש רך הדיבור הזה, שמסוגל להרדים אנשים בחמש הדקות הראשונות של כל נאום, נשמע לגמרי אחרת כשהוא מדבר על אנשים כמו אורנה ברביבאי. גנץ הוא זה שקידם את ברביבאי בצבא, הייתה לו ציפיה ממנה למעט אחוות גנרלים. במקום אחווה, הוא ספג התקפות בוטות במיוחד, אחרי שהקים את ממשלת האחדות הקודמת. ברביבאי היא רק אחת בשורה ארוכה של אנשים שגנץ נדר לא לסלוח להם לעולם. בראש הרשימה 'הבוגדים'. אבי ניסנקורן, 'מלך הבוגדים', שגנץ התאבד בשבילו פוליטית, רק כדי לגלות שהוא נוטש אותו בשעתו הקשה. מירב כהן, שגנץ מרגיש – לא בלי צדק – שהוא נתן לה מקום בכנסת, מקום בממשלה, בלי שתצטרך כמעט לנקוף אצבע, רק כדי למצוא אותה בלשכתו באחד הימים הקשים ביותר עבורו, מספרת שהיא עוברת ליריבו השנוא, יאיר לפיד.

רבים מתפלאים על החמיצות של גנץ. מי שמבין כמה האיש מבעבע מבפנים, צריך להתפלא שהוא לא הרבה יותר חמוץ. גנץ מתקשה לקבל את בכורתו של בנט. אפשר להבין אותו. בנט הוא האיש שרדף אותו בצורה כמעט אכזרית במהלך "צוק איתן" ואחריו. הוא תיאר את גנץ ברמטכ"ל פסיבי, כמעט פחדן, שגלגל את ישראל לסיכון קיומי מול מנהרות החמאס ולא עשה דבר.  את האוטוריטה של האיש הזה הוא אמור לקבל?

להגנתו של גנץ, צריך לומר – חמוץ או לא חמוץ – ברמה התפקודית זה לא כל כך בא לידי ביטוי. יש לגנץ יכולת איכשהו לבלוע את רגשותיו, כשמדובר בעבודה. הוא הצליח לעבוד עם נתניהו על נושאים ביטחוניים בתקופות בהן נתניהו עשה לו את הדברים הכי נוראיים והוא יודע לעשות את זה עם בנט ולפיד.  אגב, גם לזה יש חריגים. בממשלת נתניהו, גנץ טס לביקור חשאי אצל מלך ירדן. נתניהו עודכן ברגע האחרון. גנץ גם לא ביקש את אישורו. הוא תכנן לעשות דבר דומה גם לבנט ולהיפגש עם אבו מאזן. בסוף, חזר בו.

כל כמה שאפשר להבין את החמיצות, היא פוגעת מאוד בגנץ. ההתפתלויות המוזרות, כשהוא נשאל על אפשרות של לעבור צד, גורמות לו רק נזק. במקום למצב את עצמו כמבוגר האחראי שהקים את הממשלה הזאת, הוא נתפס כבחור החמוץ, שלא נהנה לשבת בממשלה הזאת.
בלשכת גנץ לא רצו בכלל את הממשלה הזאת, קיוו שלא תוקם, מרגע שהוקמה, דיברו על מיתוג גנץ כרבין של ממשלת האחדות. פרס ורבין התלכלכו בויכוחים, בפוליטיקה,  מר ביטחון רבין עסק בענייני המדינה, מה שבנה לו את המדרגה חזרה ללשכת ראש הממשלה. גנץ חולם על תסריט דומה, קשה להגשים אותו כשאתה בכלל מפלרטט על תסריט חבירה לנתניהו.

שלא תהיינה אי הבנות – גנץ לעולם לא יעשה את זה. הוא לא יחבור לנתניהו. הוא לא ירצה, הוא מבין איזו מלכודת זו וגם אם היה רוצה, הוא לא יכול. שאר שבעת חברי כחול לבן לא יבואו איתו. מיכאל ביטון, שממילא היחסים איתו אינם כתמול שלשום, מאז שאיבד את מקומו בממשלה, איתן גינזבורג ואחרים, לא היו באים עם גנץ לממשלה כזאת.

גנץ ואנשיו מספרים לעצמם סיפור ששמירת אופציית נתניהו באוויר,  עוזרת להם להשיג הישגים בממשלה. מי יתעסק עם האיש היחיד שיכול לפרק את העסק? גם אם זה נכון וגם אם גנץ משיג הישגים מפוקפקים כמו הלבנת השערוריה של 'הגדלת הרמטכ"ל', זה לא שווה את הנזק למנהיגותו. בני גנץ הוא לא יצחק רבין, אבל גם יאיר לפיד הוא לא שמעון פרס. הדרך של גנץ לחזור להיות מנהיג מחנה המרכז שמאל היא להגיע לקו הזינוק של הבחירות הבאות כשהוא לפני לפיד. כרגע זה נראה בלתי אפשרי, אבל גם היתרון של פרס על רבין (אז הזירה הייתה מפלגתית) בשנות השמונים היה נראה בלתי סגיר. דבר אחד בטוח גנץ צריך לעשות כדי לשמור לעצמו סיכוי – להפסיק להיראות כמו האיש שעשוי להחזיר את נתניהו למרכז הבמה הפוליטית.