קשה להסביר כמה יוצאת דופן העובדה שוועדת חקירה ממלכתית לנושא רכש כלי השייט עוד נמצאת בכלל על השולחן. כשהפרשה פרצה, בני גנץ עוד היה אזרח פרטי, כל העניין נראה לו מנופח. מהמעורבות השיטחית שלו בזמן אמת הוא לא זיהה בעיות מיוחדות. ייתכן שחשש שאיכשהו הביקורת תופנה כלפיו. בכל זאת, הוא היה רמטכ"ל בחלק ניכר מהתקופה. שר הביטחון הרלוונטי בחלק מהתקופה, אהוד ברק, היה לא פחות מסויג. בחודשים הראשונים הוא היה מאוד מדוד בהתבטאויות בעניין. הוא זכר מצוין שבכלל את קניית הצוללת השישית ייחסו לו והדביקו לו איזו שחיתות עקיפה, בלתי מוכחת לחלוטין, שהייתה ספיח של פרשת הרפז.
נפתלי בנט בכלל לא רצה להתקרב לפרשה הזאת. הוא התייחס לזה כאל משהו שקרה מחוץ למגרש שלו ולכן, אין שום סיבה שהוא ידחוף את האף אליו. הוא כן נהג לשבח את ההליך בו הקבינט בו היה חבר, החליט בסופו של דבר – אחרי חשיפת הפרשה – על הסכמה לקניית 3 צוללות נוספות. ביבי לא יתקרב לדבר כזה, בנט נהג לומר.
ועדת החקירה הממלכתית עדיין אינה עניין מוגמר. ראש הממשלה עוד לא התבטא בנושא, שרת הפנים, שמתנגדת לוועדה, איילת שקד, עוד לא אמרה את המילה האחרונה. בכל זאת, גם לעובדה שכינון הוועדה הוא עניין בעל סבירות בלתי מבוטלת הוא הישג גדול וההישג הזה רשום בראש וראשונה על מצחה של התנועה לאיכות השלטון. התנועה נכנסה כאן לשדה שלכאורה אין לה בו שום ערך מוסף, אבל בחרה בדרך מבריקה. הגשת עשרות התצהירים החסויים לבג"צ הפיחה רוח חיים בפרשה הגוססת. לתצהירים לא הייתה משמעות משפטית אמיתית. בג"צ ממילא לא נכנס לעובדות המקרה. בנוסף, תצהירים רבים היו לא רלוונטיים, חלקם היו כיבוס של ראיונות עיתונאיים, אבל התצהירים כן עשו את העבודה. ראשית, הם אפשרו לשחקנים חשובים בפרשה הזאת כמו דן הראל להביע את עמדתם, בלי להתראיין, פעולה שאסורה עליהם לכאורה בהיותם עדים חשובים במשפט הפלילי. שנית, היא אפשרה לביהמ"ש העליון בכל זאת לגרד את הסוגייה, השופטים הלכו הכי רחוק שיכלו, בדרך משפטית בלתי קיימת למעשה. חוץ מזה, היו גם תצהירים נפיצים ממש, הישגים אמיתיים, שחידשו בפרשה והשאירו אותה חיה בתקשורת.
כן, ברור, המנוע העיקרי שהשאיר את הפרשה בחיים זו ההתנגדות לנתניהו והרצון בהדחתו. הרבה מאוד בכירים ביטחוניים, שבדרך כלל אוהבים מאוד להשקיף על פרשיות מהצד, כיתתו את רגליהם במסיבות עיתונאים ובהפגנות . אהוד ברק ואליעד שרגא הנדסו ביחד קמפיין ציבורי, כאילו פרשת צאלים ב' לא הייתה מעולם. אפשר להאמין לרבים מהם שלא רק בגלל נתניהו, הם נכנסו לעניין, שבאמת הדרך בה אושרו עסקאות רכש של מיליארדי אירו, מטרידה אותם.
השאלה הגדולה – בהנחה שאכן תקום ועדה – היא מה באמת היא תוכל לעשות? ראשית, אלו שחולמים על דיונים פתוחים ועל שקיפות שתטהר את השחיתות, יצטרכו – כנראה – להתעורר מהחלום. המשפט הפלילי בנושא לא נפתח במשך תקופה חסרת תקדים, בעיקר בגלל בעיות אבטחת מידע, הסיכוי שייתנו למנכ"ל משרד הביטחון להעיד בדלתיים פתוחות, אפסי. לא שיש לזה הצדקה אמיתית, אבל ברמת הפרנויה הביטחונית שקיימת כאן, שמכסה לא פעם על ריקבון, זה המצב. דבר אחד בטוח הוועדה תוכל לחקור (בסודי סודות): ההחלטה של נתניהו לאשר מכירה של צוללות מתקדמות למצרים. זו הסוגייה, אולי היחידה, שגם ראש הממשלה בנט, מסכים שצריך לחקור. זו נקודה חשובה, אבל אם רק בזה תעסוק הוועדה, זו תהיה החמצה ענקית. כל התהליך של רכש הצוללות וכלי השייט היה כל כך עקום, שזו משימה קדושה כמעט לתקן כל חוליה בו. עבודת המטה שלא הייתה קיימת, או זזה בפראות מצד לצד, לפי רצון מקבל ההחלטות. זהות הגורם המטפל, שלא הייתה ברורה לפתע, המעורבות של סוכן מטעם המספנה ויכולותיו לשכור יועצים עמוק בצמרת הישראלית. בצוללות השתינו מהמקפצה, אבל היו הרבה עסקאות אחרות, שהשתינו במים. זה הזמן להחליף את המים בבריכה.
המאמר התפרסם ב"הארץ"