בסוף שנת 2007 עזב אורי שני את תפקידו כמנכ"ל חברת שיכון ובינוי. הדיווחים על ההחלטה דיברו על החלטה "מפתיעה", מה פתאום מישהו עוזב את משרת הנדל"ן החזקה ביותר במשק באותו זמן? ועוד לטובת עבודה עבור הטייקון האקסצנטרי ארקדי גיידמק. יש כאלו שטענו שהוא פשוט רוצה לעשות יותר כסף, כמה שיותר מהר ולכן העדיף את סיר הבשר המהיר של גיידמק. 13 שנה נשאר המניע האמיתי להחלטה הזאת בסוד, עד שחוקרי המשטרה גבו עדויות בפרשת "שיכון ובינוי". התברר כי אחרי כניסתו לתפקיד שני נחשף לדפוס הקבוע של החברה לשחד עובדי ציבור באפריקה, כדי לקבל פרוייקטים ביבשת. הוא הרגיש – כך העיד במשטרה – שאינו יכול להפסיק את המדיניות המושרשת, שהביאה גשם של רווחים לחברה והחליט להגן על עצמו ועל החברה ולפרוש מהתפקיד בלי להגיד מילה. מי שנחשף לעדות שני במשטרה לא יכול היה שלא לתמוה. אם כולם ידעו וכולם אישרו, איך החליט הפרקליטות לאחרונה לסגור את תיק החקירה נגד אפרת פלד ושרי אריסון.
תיק "שיכון ובינוי" הוא תיק הדגל של הפרקליטות בניסיון להצטייר כמדינה שבאמת לוחמת בתופעת השוחד לעובדי ציבור זרים. לזכותן של המשטרה והפרקליטות, פה באמת נעשתה חקירה רצינית, ביצעו מעצרים ומתכוונים להגיש כתבי אישום מאוד חריפים נגד בכירים בקהילה העסקית על מה שהיווה נורמה במשך עשרות שנים: אתה רוצה לעשות עסקאות במדינות מסוימות? שחד את השלטון. אחרי לחץ בינלאומי, נאלצה ישראל להכניס את הסעיף הזה ב 2008 גם לספר החוקים שלה, אבל הקהילה הבינלאומית שמה לב שישראל לא ממש יוצאת מגדרה כדי לאכוף את הסעיף. שני עובדים בכירים ב"שיכון ובינוי" החליטו לחשוף את השחיתות, כל אחד מסיבותיו (התברר שאחד מהם הפך מהר מאוד מחושף שחיתויות לנאשם בשחיתות בעצמו). זה נפל לפרקליטות משמיים. סוף סוף נמצאה דרך להראות לכל העולם – אתם רואים, גם אנחנו נלחמים. באמת נלחמים?
התעשיות הביטחוניות הישראליות היו מעורבות לא פעם במקרים מהסוג הזה בעבר. פרשה מפורסמת אחת עסקה בשוחד לכאורה ששילמה התעשיה אווירית בהודו. בהודו קמה סערה גדולה, ההודים שלחו שוב ושוב בקשות מפורטות לישראל עם פרטים על העסקאות לכאורה, מי עשה, מתי עשה ואיך, אפילו מספרי חשבונות בנק. הממונה על הביטחון במשרד הביטחון לא התרשם. הוא שלח עוד ועוד בקשות להבהרות מההודים. זה לא ברור ופה צריך לחדד. הדרג הבכיר בפרקליטות גיבה את ההתנהלות הזאת עד שהפרשה נקברה. כשיהודה ויינשטיין היה יועץ משפטי לממשלה נאמר לו מפורשות שככה התעשיות הביטחוניות עובדות, בניגוד חזיתי לסעיף העונשי של שוחד לעובד ציבור זר נאמר. ויינשטיין שמע, לא קרה דבר.
הסניגורים של הבכירים ב"שיכון ובינוי" מצוידים, אם כן, בטיעון אוטומטי של אכיפה בררנית. למה להם אתם לא עושים כלום ואותנו מעמידים לדין. זה יכול להפוך למשפט מרתק על התופעה כולה. סביר שזה לא יקרה. יותר הגיוני שבפרקליטות יחליטו לקבור את הכול ולסגור עסקאות טיעון רחמניות דווקא כדי שהדברים לא יצופו בבית משפט. ההחלטות בעניין שרי אריסון ואפרת פלד מלמדות מה הכיוון. יו"ר אריסון השקעות ובעלת המדניות המרכזית איכשהו הצליחו לשכנע את הפרקליטות (אבל לא את המשטרה) שהן לא ידעו מכלום. החברה שלהן הרוויחה טונות של כסף, חלק מזה זלג לכיסן, הייתה שיטה ממוסדת לבצע את השוחד והן לא ידעו מכלום. אם עוד על שרי אריסון עוד איכשהו ניתן להאמין שזה המצב, אז אפרת פלד באמת יכולה לטעון שלא ידעה מכל זה? התנהלו רישומים, נושאי משרה רבים ידעו, כסף זרם וכסף הגיע. פלד אמרה בחקירתה שהיא הופתעה, שזה מנוגד לחלוטין לקו שהכתיבה בחברה. איך מישהו הסכים לקנות את הגרסה הזאת?
קשה לא לעשות את החיבור בין המאבק העקום הזה לאישורים הנדיבים שנתן משרד הביטחון לחברה כמו NSO. שם ופה הייתה מדיניות שאם הלקוח משלם טוב, אז נדאג שהכללים יתיישרו בהתאם.
המאמר התפרסם ב"הארץ"