חיים ביבס וכרמל שאמה נכנסים להיסטריה

| 31 במרץ 2022

אז מה רוצה מחבל, שמוכן למות כדי להרוג יהודים? מה החלום הכי גדול שלו? ברור. מושכלות יסוד. הצליח לו, הצליח להם, הרבה מעבר למה ששיערו. ראשי רשויות מקומיות ממליצים בתקשורת להורים לא לשלוח את ילדיהם לביה"ס. ראש מרכז השלטון המקומי הפנה קריאה פומבית לתגבר את השמירה בגני הילדים. מאות אלפי הורים שומעים, מניחים שהוא יודע משהו ומתקשים להירדם. בכל הפיגועים הנוראים של האינתיפאדה השנייה, לא ניסה מחבל לפגוע בגן ילדים. לחיים ביבס אין שום התרעה מודיעינית, אבל על אזהרות יתר אף אחד לא משלם מחיר. רשויות מקומיות השביתו את עבודות התשתית בשטחיהן, כדי שערבים לא יבואו וכלי התקשורת משדרים גלים פתוחים שכוללים אינפורמציה על עוד מחבל שלא נתפס ומסתובב חופשי. כולם כבר יודעים להגיד שהשב"כ נכשל, כוחות הביטחון  נרדמו בשמירה, לא נערכו ושאר שטויות, בהיעדר דרך אחרת למלא את זמן האוויר. האם כל פיגוע הוא כישלון של השב"כ? בטח, מבחן התוצאה, יודע אצלנו כל ילד למלמל משל היה מנכ"ל חברה בינלאומית. אפילו השב"כ לעתים חוטא ביוהרה הזאת. 'כל פיגוע הוא כישלון שלנו', כאילו יש גוף ביטחוני בעולם שאמור למנוע 100% מהפיגועים, כאילו יש למישהו יכולת פוטנציאלית לעצור מחבל בודד שלוקח נשק והולך לירות ברחובה של עיר.

צה"ל חוגג עכשיו 20 שנה ל'חומת מגן'. הרמטכ"ל מחלק בנדיבות ראיונות, האתוס הולך וצובר עוצמה. היה גל פיגועים, צה"ל אזר אומץ, הדרג המדיני נתן את הפקודה, יצאנו הסתערנו, ניצחנו, נגמר הטרור. המיתוס מופרז, לעתים מופרך. זה היה יכול להיות לא נורא, שיחגגו, אלא שהמיתוס הכוזב גורם נזק גדול. שוב אנחנו למדים שיש רק דרך אחת לנצח את הטרור. כוח, כוח ועוד כוח. ובכן, תזכורת קטנה.

ב 2002, אחרי מבצע חומת מגן, נמשכו פיגועי ההתאבדות, מאות ישראלים נרצחו, מה שהביא את צה"ל לעוד שני מבצעים גדולים, "דרך נחושה" ביוני 2002 והמצור על המוקטעה בספטמבר 2002. ב 2003, השנה שאחרי המבצע, נרצחו 214 ישראלים בפיגועים. נכון, הרבה פחות מב 2002, אבל "חומת מגן" הוא במקרה הטוב רק אחד המרכיבים לירידה במספר הנרצחים. מרכיב דרמטי אחד – כפי שכתב אז השב"כ בסקירתו – זו הפרישה של גדר ההפרדה. היום לא נוח כמעט להזכיר שתוצאות "חומת מגן" היו די עלובות. כוחות אדירים של צה"ל הסתערו על כנופיות טרוריסטים. זה היה כרוך באומץ לב בלתי מבוטל, נכנסו למחנות פליטים, אבל המבוקשים הכבדים התפוגגו, לחימה כמעט שלא הייתה, כמויות אמצעי הלחימה שנתפסו לא היו משמעותיות ועיקר ההישג היה בפריצת המחסום הפסיכולוגי. קצת מגוחך להתרפק 20 שנה אחרי על מבצע, שההישג העיקרי שלו היה שאביב כוכבי עבר בין בתים דרך ניסור קירותיהם. לא בדיוק ששת הימים.

כשפרצו האירועים שהובילו לאינתיפאדה השנייה, צה"ל של שאול מופז הגיב באגרסיביות חסרת תקדים. תוך ימים ספורים היו עשרות הרוגים פלשתיניים. אותה היסטריה שאנחנו חווים עכשיו, הובילה את התגובה גם אז. התוצאה – מה שניתן היה לכבות, כנראה, בכמה שבועות הפך לאינתיפאדה של שנים ויותר מאלף הרוגים ישראלים.

כשפרצו האירועים שהובילו ל'אינתיפאדת היחידים", צה"ל של גדי אייזנקוט הגיב הפוך בתכלית. בלי ענישה קולקטיבית, המשיכו לתת לפועלים להיכנס, התנגדו לסגרים וכתרים. בקבינט של נתניהו, חלק מהשרים השתוללו. זה לא עזר, נתניהו הלך עם שר הביטחון יעלון והרמטכ"ל אייזנקוט והאש כובתה. אפשר רק לקוות שראש הממשלה בנט לא יתנהג כמו שהמליץ השר בנט לפעול במצבים קודמים.

המאמר התפרסם ב"הארץ"

תגובות

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.