הנשיא דונלד טראמפ רחוק מאוד מהמוטיבציות שרבים תולים בו כאן. לא באמת אכפת לו מצבם של החטופים, לא נורא מבחינתו אם תמשיך ישראל את המלחמה בעזה כל עוד זה אינו מחייב את תשומת לבו — שכעת ממוקדת בהרס שיטתי של כל חלקה טובה בארה"ב ובעולם. מה שכן מעניין אותו הוא פרס נובל לשלום. הוא מניח שהסכם נורמליזציה של ישראל עם סעודיה יבטיח את בואו לאוסלו. השקעה סעודית של טריליון דולר בארה"ב היא תמריץ לא רע גם כן.
מתוך האמביציה הזאת נגזרת המדיניות של הנשיא בנוגע לשלב השני של עסקת החטופים. אחד משני התנאים שהציבו הסעודים להסכם עם ישראל הוא שקט בעזה. טראמפ צריך לשכנע את הסעודים שאם הם יחכו לשקט קבוע, לעולם לא יהיה הסכם. כלומר מוטב שיסתפקו בהפסקת אש לא קצובה בזמן, ולא יפוצצו את ההסכם על פעולת חיסול של צה"ל בדרום הרצועה או על פעולה קרקעית נקודתית בצפונה.
עם זה בנימין נתניהו אולי יזרום: המשך הפסקת האש גם אחרי היום ה–42, המשך המו"מ ופיצול שלב ב' לשני שלבים או יותר. אם יושלם שלב א' עד תומו, יישארו בידי חמאס 59 חטופים, מהם 35 שהוכרז מותם ו–24 שנחשבים חיים — מתוכם 22 ישראלים. נתניהו יכול להציע לטראמפ שלב ב'1: שחרור כמה מהחטופים — מה שיצריך לחלק גם אותם לקטגוריות, כמו בשלב א'. ארבעת החיילים — למרבה הצער — יידחקו לסוף, חטופי הנובה ותושבי העוטף ישוחררו תחילה. תמורתם תיסוג ישראל חלקית, ותשאיר את צה"ל בעיקר בפרימטר. במקום שחרור סמלי הטרור הכבדים ביותר, תשחרר ישראל אסירים ממדרגה אחת נמוך יותר. נתניהו ינסה לשווק לטראמפ שזה צריך להספיק לסעודים. זה עשוי לספק שקט ברצועה לחודשים ארוכים, ובינתיים יחתמו על הסכם הנורמליזציה. לשותפיו הקואליציוניים נתניהו יגיד "נשיג יחד את ההישג ההיסטורי הזה, נחכה כמה חודשים ונחדש את הלחימה בחמאס".
המתווה הזה נובע אך ורק משיקולים פוליטיים, קואליציוניים. היה מוטב בהרבה לחתום על עסקה כוללת, מהירה, לשחרר את כולם, לסגת בתוך שבוע ולעשות הסכם עם סעודיה. כדברי הרמטכ"ל הרצי הלוי כבר לפני שנה בקבינט, איש לא ימנע מאיתנו לחדש את הלחימה אחר כך. נדמיין שחודשיים אחרי יישום הסכם כזה תזהה ישראל התעצמות של חמאס, או סתם הזדמנות לחסל את מוחמד סינוואר. מישהו בעולם יבוא אלינו בטענות אם נעשה צעד כזה? הסעודים יפוצצו את ההסכם?
הדרישה השנייה של סעודיה רק מבליטה את הסבך האיום בקואליציית נתניהו הנוכחית. הסעודים דורשים Pathway to Palestinian State — מינוח עמום שמנסה לבסס מתווה אמין ובסופו מדינה פלסטינית. ראש ממשלה אחר עם קואליציה אחרת היה מחבק את הדרישה בשתי ידיים, פותח במשא ומתן עם הרשות הפלסטינית, מאפשר את כניסתה לרצועת עזה ומתנה את כינון המדינה הפלסטינית בתנאים שהיו מקובלים ולגיטימיים בעיני רוב העולם המערבי. נתניהו, לעומת זאת, יתקשה להעביר בקואליציה שלו הסכם ובו המילים האסורות "מדינה פלסטינית", אפילו אם הן יוזכרו בדרך עקלקלה ואבסורדית, כפי שצוינו בתוכנית טראמפ המגוחכת מהקדנציה הקודמת שלו.
פגישת טראמפ עם נתניהו בוודאי תישא את כל סממני החיבה המקובלים, ואין זה דבר של מה בכך. ככל שאפשר לצפות את התנהגות נשיא ארה"ב, שכעת מטיל מכסים על קנדה ועושה מסע טיהור בזוי ב־FBI, הוא ירעיף אהבה על נתניהו. אבל ספק אם תהיה לו סבלנות רבה לתרגילי הדחיינות שלו. ובכל זאת, לפרס הנובל של 2025 טראמפ כבר איחר. עד הפרס של השנה הבאה יש לו עוד זמן.