כמה חודשים אחרי תחילת המלחמה נפגש שר החוץ האמריקאי, אנתוני בלינקן, עם מוחמד בן סלמאן, יורש העצר הסעודי והאיש הקובע בממלכה. אני רוצה לעשות את זה, הפתיע בן סלמאן את בלינקן. אני רוצה לחתום על נורמליזציה עם ישראל, ואני רוצה את זה עכשיו, לפני שנהיה קרובים מדי לבחירות אצלכם וזה כבר לא יהיה אפשרי. מה אתה צריך כדי שזה יקרה? שאל בלינקן המופתע. שקט בעזה ומתווה למדינה פלסטינית, ענה בן סלמאן.
למה אתה רוצה מדינה פלסטינית, תהה בלינקן. לי זה לא משנה, השיב בכנות בן סלמאן — על פי התיאור המפורט של בוב וודוורד בספרו האחרון — אבל 70% מהציבור בממלכה שלי צעירים ממני. עד 7 באוקטובר הנושא הזה לא עיניין אותם. מאז הם ממוקדים בזה. חוץ מזה, מנהיגי מדינות ערביות אחרות מסתכלים עלי, ולא אבגוד באנשי.
בלינקן קיבל ממנו אישור להעלות את הנושא בפני בנימין נתניהו. נתניהו היה מעוניין מאוד. עד אז היה נדמה ש–7 באוקטובר סיכל את הסיכוי המצוין להסכם נורמליזציה ישראלי־סעודי. למה הוא מתכוון כשהוא אומר שקט בעזה? שאל נתניהו. שלא יהיו חיילים ישראלים על אדמת עזה, ענה בלינקן. נעבוד על זה, השיב נתניהו והמשיך: למה הוא מתכוון במתווה למדינה פלסטינית? זה צריך להיות ברור, לא הפיך, אמיתי, אמין, ענה בלינקן. טוב, אפשר לעבוד על זה, נמצא איזה ניסוח חכם, ענה נתניהו.
לא, לא ניסוח, כולם כבר מכירים אותך, אמר בלינקן, זה מוכרח להיות אמיתי ואמין. נתניהו, למרבה הצער, ויתר וההזדמנות ההיא אבדה. נתניהו העדיף את המשך המלחמה על ברית דרמטית עם סעודיה, משקל־נגד לציר האיראני, החזרת החטופים וניסיון להעמיד שלטון מתחרה לחמאס ברצועה.
למרבה השמחה, בניגוד לחששות (כולל שלי), ההזדמנות לא הלכה לאיבוד. בן סלמאן עדיין מעוניין, הנשיא האמריקאי רואה בכך פוטנציאל לפרס נובל ובעבור נתניהו זו הזדמנות להוריד קצת מחרפת 7 באוקטובר. במערכת הביטחון סבורים שזה "הגביע הקדוש", לא פחות. ברית הגנה סעודית־אמריקאית אינה מפחידה אותם. העשרה גרעינית על אדמת סעודיה — כן, אבל זה לא נראה כמו מכשול בלתי פתיר.
בצד האמריקאי יש אתגר לא פשוט — להעביר את זה בקונגרס. השליטה אמנם רפובליקאית, אבל נדרש רוב מיוחס לברית הגנה (תלוי איזה מודל ייבחר). הדמוקרטים סולדים מהמשטר הסעודי, ובוודאי אין להם אינטרס לתת הישג לנשיא הרפובליקאי. לא בכדי דיבר בן סלמאן עם בלינקן על עשייה כזאת לפני הבחירות.
השאלה הדרמטית באמת היא בישראל. אם נתניהו חושב עדיין רציונלית, אמור להיות לו מתווה ברור: עסקת חטופים כוללת, נסיגה מרצועת עזה, הפסקת אש קבועה, הכנסת כוח ערבי כלשהו לרצועה, בגיבוי הרשות הפלסטינית, והסכם נורמליזציה היסטורי עם סעודיה. כך יחזיר את החטופים שנותרו בחיים וישפר משמעותית את המצב האסטרטגי של ישראל. חמאס אמנם יישאר, אבל מוחלש. ואם נתניהו יפסיק את האובססיה שלו נגד הרשות, הרי חמאס כבר הביע נכונות לשמוט את הניהול האזרחי ברצועה לטובת גוף אחר, ובלבד שייהנה מלגיטימיות פלסטינית מסוימת.
במצב הסקרים היום, אין ודאות שאיתמר בן־גביר ובצלאל סמוטריץ' מעזים להוביל לבחירות על בסיס התנגדות למתווה הזה. אבל גם אם כן, מדובר בבחירות בעוד חצי שנה לפחות, אולי יותר. במלים אחרות, נתניהו יכול לקבל את כל הדיווידנדים העצומים הללו במחיר לא נורא של קיצור כהונה בשנה וכמה חודשים. האם הוא עדיין חושב רציונלית?