תת־ניצב כורש ברנור לא היסס להתעמת עם בנימין נתניהו בחקירותיו. כשהחלה חקירת תיק 2000 הוא שאל אותו אם יש הקלטה של שיחותיו עם נוני מוזס, ונתן לו להסתבך בשקרים. אחר כך הטיח בו שזאת "התנהגות שאנחנו רואים אצל עבריינים". ברנור לא קודם מאז החקירה ההיא, והודיע עכשיו על פרישה מהמשטרה. תת־ניצב אלי אסייג ניהל את החקירה נגד נתניהו בתיק 4000. גייס עדי מדינה ובנה תיק. אסייג לא קודם, ומזמן עזב את המשטרה.
זה לא רק חוקרים המזוהים עם תיקי נתניהו. זה כל מי שמזוהה עם המאבק בשחיתות השלטונית. אסף וולפיש, אולי החוקר המשמעותי ביותר בתיקים הללו ב–10–15 השנים האחרונות, עזב את המשטרה. איש לא נלחם עליו. גם לא על צחי חבקין, עוד חוקר מרכזי בתיקים הללו.
היה ברור לכל שתנ"צ יואב תלם הוא המינוי הטבעי והראוי ביותר לראש אגף חקירות. ובאותה מידה היה ברור שאין שום סיכוי שיקבל את התפקיד. ואכן הוא לא קיבל. אי אפשר לבוא בטענות לכל הפורשים הרבים מהמשטרה, באגף החקירות ובשאר המחוזות. זו היתה ההחלטה הנכונה להם מבחינה אישית, זו לא ההחלטה הנכונה לציבור.
זה לא זמן להתפטרויות. זה זמן להיאחז בכיסא, לספוג השפלות, אי־קידומים ולהישאר. להיתקע כמו עצם בגרון. קשה לבצע זאת בארגון היררכי כשמקדמים למפקד שלך מישהו שאיננו ראוי, לא מנוסה, רק מפני שהוא מתחנף לשר. אבל הפרישה הסיטונית של בכירים מהמשטרה בשנה האחרונה, רבים מהם הקצינים הטובים של המשטרה (עמי אשד, רונן אבניאלי, אייל אזולאי), עושה לאיתמר בן גביר את החיים קלים.
צודקים ראש אגף התקציבים באוצר, יוגב גרדוס, וכל מי שמתחתיו, שאינם זזים. סופגים את ההשמצות של בצלאל סמוטריץ', את המידור, את ההחלטות הלא ענייניות, ולא ממצמצים. זו היתה גם ההחלטה שלנו ב"חדשות 13". התנאים היו נוחים הרבה יותר מבמשטרה, או אפילו במשרד האוצר, זה לא אותו הקושי, אבל לו היינו מתחילים להתפטר במחאה על מינוי המנכ"לית, חברת החדשות של הערוץ כבר היתה נראית אחרת לגמרי היום.
אסור לוותר בקרב על דמות המשטרה. בהקשר הזה, גם אמירות בנוסח "המשטרה נפלה" ו"בן גביר השתלט עליה סופית" רק עושות נזק (גם אני כתבתי כך לא פעם). יוצרות תודעה המחלחלת עד אחרון השוטרים.
בעיקר מותר וצריך לצפות לפעולה של היועצת המשפטית לממשלה ושל פרקליט המדינה. יש הרבה על צלחותיהם, אבל מסתמן שזה הקרב החשוב ביותר עכשיו, והם אינם עושים את המקסימום.
כשמפגינה כמו מיכל דויטש נעצרת 20 פעם ולא מוגש כתב אישום, יש רק דרך אחת להתייחס לזה. אלה מעצרי־שווא, והקול של גלי בהרב־מיארה ועמית איסמן צריך להישמע. כשהמשטרה עוצרת בסיטונות מאות מפגינים ומשאירה אותם סתם במשך לילה במעצר, זה לא יכול לעבור בלא תגובה של היועצת המשפטית. הסמכות של קצין משטרה לעצור צריכה להיות מופעלת רק מתוך שיקול דעת סביר, ואם שיקול הדעת נועד להעניש אדם על השתתפות בהפגנה — זה לא סביר ולא חוקי.
הגיע הזמן גם להתחיל להגיש תביעות אזרחיות על מעצרי השווא, על האלימות, על האמירות הפוליטיות. בינתיים בתי המשפט — ברוב גדול של המקרים — מתייחסים למעצרים כאלה כמו שיש להתייחס אליהם: משחררים את המפגינים. אם יתייחסו באופן דומה לתביעות פיצויים שיוגשו, ייתכן שהשוטרים בשטח יחשבו לא רק איך למצוא חן בעיני בן גביר.