מוקדם, ברור שמוקדם לדעת, אם זה יתגלגל למשהו נוסח מלחמת לבנון השנייה. מוקדם לדעת אם המנהיגות שלנו הפיקה את הלקחים. במבט שטחי, עושה רושם שכן, אבל מי יודע. לא מוקדם לכלי התקשורת כבר ליישם בעצמם את לקחי מלחמת לבנון השנייה.
אלו הם הלקחים, שאני לקחתי מתפקוד כלי התקשורת ביולי-אוגוסט 2006:
1. לא להרים ציפיות לשמיים – גלעד שליט לא יחזור בתום הפעולה הזאת. בואו לא נגיד את השטות הזאת, בואו לא נכבול את קברניטינו להבטחה שהם לא יכולים לבצע. זכרו את מה שאולמרט אמר לוועדת וינוגרד אחרי ששאלו אותו – למה הצבת את חזרת גולדווסר ורגב כיעד של המלחמה בנאומך בכנסת ב 17 ביולי. אולמרט ענה – לא יכולתי אחרת. כולם דרשו זאת, בעולם ובארץ. אם לא הייתי מציב זאת כיעד, זה היה נראה כאילו ויתרתי.
גם היעד של מיטוט שלטון החמאס נראה לי לא מעשי. עדיף לא לבנות ציפיות כאלה, גם אם איזה גורם מדיני-בטחוני נתקף בזחיחות ואמר זאת אוף דה רקורד.
2. לא ללבות את ההיסטריה – בזמן כזה יש מספיק לחץ. התקשורת, בעיקר האלקטרונית, חיה מהדרמה, מהשידור החי, מהאמוציות. בזמן שיגרה זה מקסימום מעצבן, טיפה מזיק. בזמן כזה, זה משנה את כל התודעה של הפסד ונצחון וגורם שוב לעיוות של קבלת ההחלטות החשובות. במלחמת לבנון השנייה המטיר צה"ל על לבנון 200 אלף טילים, פצצות ופגזים מסוגים שונים. חיזבאללה ירה 4000 קטיושות למיניהן.שני אחוזים ממה שירתה ישראל. מי שצפה בתקשורת הישראלית קיבל תמונה אחרת, לא כי שיקרו אותו, פשוט כי העצמנו את פגיעותינו ונתנו תת סיקור לפגיעותיהם.
המבחן הקשה ביותר הוא, כמובן, הגלים הפתוחים. לא שידרת, כאילו אמרת לתושבי דרום – אתם לא חשובים. שידרת, באופן בלתי נמנע, תלבה את ההיסטריה. הכתב בנתיבות שמדווח 100 פעם בחמש שעות, חייב לחזור שוב ושוב על הפרטים הדרמטיים. הוא נוטה לדווח פחות על אנשים, שלא כל כך מתרגשים ממה שקורה, או שמקיימים שיגרה. זו טבעה של העבודה העיתונאית בזמן כזה.
אני חושב שצריך להשתדל לשדר כמה שפחות גלים פתוחים. כשלא קורה כלום, אין סיבה לא לשדר תוכניות רגילות. הצופים בתחילה יכעסו ואז יתרגלו. רמת הלחץ תרד מעט ותאפשר מרחב תמרון גדול יותר למקבלי ההחלטות.
ברור שהבעיה הקשה ביותר היא התחרות. אנחנו לא נשדר, אבל ערוץ 2 ישדר. אין לי איזה פתרון בשרוול, למעט התקווה ששלושת הערוצים ישתכנעו להוריד ככל שניתן את מינון הגלים הפתוחים. סאונד האזעקה הוא מאוד מפתה לשידור החי, אבל צריך להתגבר על הפיתוי. יהיו מאות אזעקות כאלה, אם הפעולה תימשך ואסור לשדר את כל האזעקות. אין בהן חדשות. רק דרמה מיותרת.
3. להשתדל לא לפגוע במוראל הלאומי – לא לשדר תחושה של סוף העולם כשיהיו חללים. זה הזמן לענייניות. במלחמת לבנון השנייה, הסיקור של ההרוגים בכפר גלעדי ובמקומות נוספים נתן תחושה, שנשקפת סכנה לקיומה של המדינה.
יש שאלה שאני לא יודע לתת לה תשובה מוחלטת – האם לשדר ביקורת על הממשלה/צה"ל? היעדר ביקורת יכול לסחוב את הממשלה לכיוונים לוחמניים מדי, לזחיחות ועודף ביטחון. עודף ביקורת עלול לשתק אותם. כפתור הווליום לא ממש נמצא בשליטת העיתונאי הבודד ולכן אתה לא יכול לדעת איך הביקורת המתונה שלך, משתלבת בפסיפס הכולל של השידורים. אני אגיד לכם מה אני אנסה לעשות – ביקורת לא צריכה לבואתוך ציון האדם הנושא באחריות, בניגוד גמור למה שאני עושה בימים רגילים. אני אשתדל גם להנמיך את טון הביקורת ולמקם אותה יותר בציר עתידי, כלומר, מה אפשר לעשות כדי לשפר ולא מה נעשה רע וכבר אי אפשר להשיב.
מצטער אם הפוסט הזה יצא יהיר מדי. אני לא חושב שאני בורג חשוב בהתרחשות הגדולה הזאת. אני כן חושב שלתקשורת כולה יש משקל מאוד חשוב בסוג הזה של מלחמות קטנות.