ארכיון חודש: מרץ 2010

"המקור" מסיימת עונה (אוטוטו)

26 במרץ 2010
 

הייתה לנו עונה מדהימה. באמת. זה נשמע יחצ"ני, אבל ככה אני באמת חושב. למעשה, אני מתקשה להאמין שנצליח להעמיד עוד עונה כזו בקרוב. תחקירים משמעותיים, גיבורים מעוררי השראה וכתבות דוקומנטריות חשובות. מציון נתן, פהמי סבאנה ויצחק לאור ועד הרנטגן, שולה זקן ומיקי צולר. מבן שפיצר ועד עמית קדוש, עמיר בניון ועמרי כספי. מיותם פלדמן ועד המאבטח ששמר על רבין (שי גלזר) המחבלים שגורשו לאירלנד. הנה כמה תובנות שלי מהעונה שהייתה:

1. התחרות מול "עובדה" – אין טעם להעמיד פנים. מהרגע הראשון היה ברור שזה אנחנו מול "עובדה". אני רחוק מלהיות אובייקטיבי, אבל אני חושב שהיינו לא פחות טובים מהם בעונה הזו. מהיכרותי עם האנשים שם, אני לא בטוח שבינם לבין עצמם, הם לא יסכימו איתי. אני כותב את זה דווקא כי העונה הזו גרמה לי להעריך הרבה יותר את אילנה דיין והצוות שלה. אף פעם לא הבנתי כמה קשה להרים תוכנית תחקירים עד העונה הזו. כל תוכנית הייתה קרב. לחצים, מועקות, איומים. רחוק מאוד מחווית "שישי". היומרה להעמיד הישג עיתונאי כל שבוע, או לפחות משהו שיהיה שווה פרומו, מכניסה אותך ללחצים לא קלים. לא, אל תשלפו טישו. יש הרבה אנשים שעובדים יותר קשה ולא זוכים להכרה ולמשכורת שאני מקבל.

מצד שני, אני לא יודע איך אילנה דיין עומדת בזה כל כך הרבה שנים. דיין שומרת בפריים טיים של ערוץ 2  על תוכנית תחקירים חזקה כל כך הרבה שנים. ממש לא דבר של מה בכך.

עכשיו, לקח בנאלי – מאוד קשה לגנוב אליפות בליגת הכדורסל ממכבי ת"א, גם בעונה, שהיא לא מי יודע מה חזקה. אבל האתגר האמיתי, הקשה, הוא לבנות קבוצת כדורסל, שתאתגר את מכבי מדי שנה. בתרגום לטלוויזיה, לגנוב את האליפות מ"עובדה" פעם אחת אחרי 15 אליפויות, או כמה שזה לא יהיה, זה נהדר, אבל לבנות תוכנית רצינית שתפרסם תחקירים ראויים וסיפורים חשובים מדי שנה, זה אתגר הרבה יותר קשה. לא ממש תובנה מקורית, מה?

הערה אחרונה בהקשר הזה – "ידיעות" פרסמו שב"קשת" שוקלים להוריד את "עובדה". מבחינתנו, זה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות ואני שמח שאבי ניר הבהיר שאין כל כוונה כזו. לא, אני לא משחק אותה אצילי. אם זכיין הטלוויזיה הכי מצליח יכריז שהוא לא צריך תוכנית תחקירים, זה יקרין על כולם. "המקור" צריכה את "עובדה" חזקה, אם אפשר, אז חזקה כמו בעונה הזאת…

2. הנהלת ערוץ 10 – תוכנית תחקירים זה דבר מאוד לא פשוט עבור מנהלי ערוץ מסחרי. "רשת", למשל, שקלה לאחרונה להרים תוכנית תחקירים. ירדו מזה, אני מבין. אני לא יודע למה, אבל יכול לתאר לעצמי מה עובר בראש של בעלי מניות ומנהלים לפני החלטה כזאת. "מה אני צריך את בלבול המוח הזה?".

אני גם מוכן לנחש שאין תוכנית שצרכה יותר תשומת לב מיוסי ורשבסקי, מנכ"ל הערוץ וראודור בנזימן, מנכ"ל חברת החדשות, מ"המקור". בכל זאת, לא התערבו לנו בדבר. עשינו כתבה על "איך חברות הסלולר דופקות אתכם". בפגישה שלי עם נציגים של אחת החברות, הם דאגו להשחיל באופן עקיף את הנתון שהחברה מפרסמת ב -3 מיליון דולר בערוץ 10. למרות זאת, לא שמענו כלום מורשבסקי וראודור. עשינו אפילו כתבה על בנק הפועלים שמעניש את "הארץ" על סיקור פרשת דני דנקנר. שרבבנו אפילו את שמו של נוחי דנקנר. קשה לחשוב על כתבה רגישה יותר לערוץ. "הארץ", בנק הפועלים, איי די בי, לא שמענו מילה. מאחורי הקלעים, מן הסתם, קרו דברים, אבל כל עוד הם לא מגיעים לידיעתנו, בזמן אמת ולא משפיעים על השידור, הכל בסדר.

3. עבודת צוות – לא, זה לא הולך להיות עוד לקח בנאלי. תחקירים הם מוצר בעייתי טלוויזיונית. בדרך כלל, אין לך תיעוד טלוויזיוני טוב ללוות את העובדות. ואז יש שאלה נוספת – מי יקריין את הכתבה? מי יעמוד בפרונט שלה? הרי במקרים רבים, מגיש התוכנית וזה שמזוהה איתה ציבורית, הוא לא זה שהכין את התחקיר. לעתים, הוא אפילו לא השתתף בצילומים. רוב תוכניות התחקיר/תעודה בוחרות לתת למגיש, לטאלנט, לקריין. אני מוכן להניח שזה לא משיקולי אגו, אלא מהרצון לחבר את הצופה לתחקיר. הצופה מכיר את הקול של רפי גינת/אמנון לוי/אילנה דיין, מאמין להם ורוצה לשמוע אותם. הוא לא רוצה לשמוע איזה תחקירן אנונימי. מצד שני, התחקירן האנונימי עבד מאוד קשה להביא את הסיפור ולהרים אותו לשידור. אתם יכולים לתאר לעצמכם איך הוא מרגיש אם "גונבים" לו את הסיפור בחדר עריכה. אנחנו בחרנו לתת לכתבים/תחקירנים שלנו לעמוד בפרונט של הכתבות. ראשית, כי מגיע להם. מואב ורדי הוא עיתונאי מדהים וכשהוא מלווה במשך שנה את סיפורה של עמית קדוש, או משקיע עשרות שעות בשכנוע של ציון נתן, אין שום צדק בכך שמישהו אחר יקריין את עבודתו. במקרה שלו, גם לא צריך לעשות ויתור ברמה הטלוויזיונית. הכתבות שלו, בדרך כלל, טובות מהכתבות שהטאלנטים עושים…

שנית ואולי יותר חשוב, כשאתה צריך להרים 2 סיפורים הישגיים מדי שבוע, כדאי שיהיה לך צוות, שמוכן להתאבד על העבודה ואם אתה רוצה צוות שיהיה מוכן להתאבד (התגמול הכספי שלו הרי רחוק מהתגמול של המגישים), אתה צריך לתת לו מוטיבציה, לפחות בדמות הכרה ראויה לעבודתו.

4. ואם כבר בהכרה ראויה עסקינן – אז "המקור" הצליחה השנה בזכות עורכות יצירתיות ומסורות כמו עדי גרתי ורותם שדות, עורכי המשנה נדב פייניק וברוך שי, הבימאית ועורכת הוידאו המדהימה, באמת מדהימה – טלי קורין, המפיקה היעילה והמתוקתקת, יעל רגב, עוזרות ההפקה, שירי הירש וכרמית חג'בי, התחקירנים המוכשרים יעל הורוביץ, נעמה ברומר, אסף אוזן, מאור צור, טל גרנות, גילה פיסחוב וכמובן, הכתבים ישראל רוזנר, נסל ברדה ומיקי רוזנטל.

5. "עונה", מה זו "עונה"? – כשהיינו ב"שישי" קינאנו עד בלי די בתוכנית שיש להן "עונה", שה"עונה" שלהן מסתיימת ובפגרות של התוכניות עם ה"עונות". ל"שישי" לא הייתה עונה. כל שישי, כל שישי ואם הברזנו באיזה יום שישי שנפל על חג, חטפנו ביום ראשון ממבקר עיתונות (שנח בשבת…). עכשיו יש לנו "עונות". תענוג. אבל למה, לעזאזל, הפגרה היא רק חודש וחצי, כולל פסח, יום העצמאות וכו'?…

כשעברנו מ"שישי" ל"מקור" היה קונצנזוס בתעשייה. עוד צעד הזוי של ערוץ 10. כל התיק נפל על מנהלי הערוץ. לעפר ולי בוודאי לא מגיע קרדיט על הצלחת המעבר הזה. להם כן.

"המקור" מסיימת עונה (אוטוטו)

26 במרץ 2010
 

הייתה לנו עונה מדהימה. באמת. זה נשמע יחצ"ני, אבל ככה אני באמת חושב. למעשה, אני מתקשה להאמין שנצליח להעמיד עוד עונה כזו בקרוב. תחקירים משמעותיים, גיבורים מעוררי השראה וכתבות דוקומנטריות חשובות. מציון נתן, פהמי סבאנה ויצחק לאור ועד הרנטגן, שולה זקן ומיקי צולר. מבן שפיצר ועד עמית קדוש, עמיר בניון ועמרי כספי. מיותם פלדמן ועד המאבטח ששמר על רבין (שי גלזר) המחבלים שגורשו לאירלנד. הנה כמה תובנות שלי מהעונה שהייתה:

1. התחרות מול "עובדה" – אין טעם להעמיד פנים. מהרגע הראשון היה ברור שזה אנחנו מול "עובדה". אני רחוק מלהיות אובייקטיבי, אבל אני חושב שהיינו לא פחות טובים מהם בעונה הזו. מהיכרותי עם האנשים שם, אני לא בטוח שבינם לבין עצמם, הם לא יסכימו איתי. אני כותב את זה דווקא כי העונה הזו גרמה לי להעריך הרבה יותר את אילנה דיין והצוות שלה. אף פעם לא הבנתי כמה קשה להרים תוכנית תחקירים עד העונה הזו. כל תוכנית הייתה קרב. לחצים, מועקות, איומים. רחוק מאוד מחווית "שישי". היומרה להעמיד הישג עיתונאי כל שבוע, או לפחות משהו שיהיה שווה פרומו, מכניסה אותך ללחצים לא קלים. לא, אל תשלפו טישו. יש הרבה אנשים שעובדים יותר קשה ולא זוכים להכרה ולמשכורת שאני מקבל.

מצד שני, אני לא יודע איך אילנה דיין עומדת בזה כל כך הרבה שנים. דיין שומרת בפריים טיים של ערוץ 2  על תוכנית תחקירים חזקה כל כך הרבה שנים. ממש לא דבר של מה בכך.

עכשיו, לקח בנאלי – מאוד קשה לגנוב אליפות בליגת הכדורסל ממכבי ת"א, גם בעונה, שהיא לא מי יודע מה חזקה. אבל האתגר האמיתי, הקשה, הוא לבנות קבוצת כדורסל, שתאתגר את מכבי מדי שנה. בתרגום לטלוויזיה, לגנוב את האליפות מ"עובדה" פעם אחת אחרי 15 אליפויות, או כמה שזה לא יהיה, זה נהדר, אבל לבנות תוכנית רצינית שתפרסם תחקירים ראויים וסיפורים חשובים מדי שנה, זה אתגר הרבה יותר קשה. לא ממש תובנה מקורית, מה?

הערה אחרונה בהקשר הזה – "ידיעות" פרסמו שב"קשת" שוקלים להוריד את "עובדה". מבחינתנו, זה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות ואני שמח שאבי ניר הבהיר שאין כל כוונה כזו. לא, אני לא משחק אותה אצילי. אם זכיין הטלוויזיה הכי מצליח יכריז שהוא לא צריך תוכנית תחקירים, זה יקרין על כולם. "המקור" צריכה את "עובדה" חזקה, אם אפשר, אז חזקה כמו בעונה הזאת…

2. הנהלת ערוץ 10 – תוכנית תחקירים זה דבר מאוד לא פשוט עבור מנהלי ערוץ מסחרי. "רשת", למשל, שקלה לאחרונה להרים תוכנית תחקירים. ירדו מזה, אני מבין. אני לא יודע למה, אבל יכול לתאר לעצמי מה עובר בראש של בעלי מניות ומנהלים לפני החלטה כזאת. "מה אני צריך את בלבול המוח הזה?".

אני גם מוכן לנחש שאין תוכנית שצרכה יותר תשומת לב מיוסי ורשבסקי, מנכ"ל הערוץ וראודור בנזימן, מנכ"ל חברת החדשות, מ"המקור". בכל זאת, לא התערבו לנו בדבר. עשינו כתבה על "איך חברות הסלולר דופקות אתכם". בפגישה שלי עם נציגים של אחת החברות, הם דאגו להשחיל באופן עקיף את הנתון שהחברה מפרסמת ב -3 מיליון דולר בערוץ 10. למרות זאת, לא שמענו כלום מורשבסקי וראודור. עשינו אפילו כתבה על בנק הפועלים שמעניש את "הארץ" על סיקור פרשת דני דנקנר. שרבבנו אפילו את שמו של נוחי דנקנר. קשה לחשוב על כתבה רגישה יותר לערוץ. "הארץ", בנק הפועלים, איי די בי, לא שמענו מילה. מאחורי הקלעים, מן הסתם, קרו דברים, אבל כל עוד הם לא מגיעים לידיעתנו, בזמן אמת ולא משפיעים על השידור, הכל בסדר.

3. עבודת צוות – לא, זה לא הולך להיות עוד לקח בנאלי. תחקירים הם מוצר בעייתי טלוויזיונית. בדרך כלל, אין לך תיעוד טלוויזיוני טוב ללוות את העובדות. ואז יש שאלה נוספת – מי יקריין את הכתבה? מי יעמוד בפרונט שלה? הרי במקרים רבים, מגיש התוכנית וזה שמזוהה איתה ציבורית, הוא לא זה שהכין את התחקיר. לעתים, הוא אפילו לא השתתף בצילומים. רוב תוכניות התחקיר/תעודה בוחרות לתת למגיש, לטאלנט, לקריין. אני מוכן להניח שזה לא משיקולי אגו, אלא מהרצון לחבר את הצופה לתחקיר. הצופה מכיר את הקול של רפי גינת/אמנון לוי/אילנה דיין, מאמין להם ורוצה לשמוע אותם. הוא לא רוצה לשמוע איזה תחקירן אנונימי. מצד שני, התחקירן האנונימי עבד מאוד קשה להביא את הסיפור ולהרים אותו לשידור. אתם יכולים לתאר לעצמכם איך הוא מרגיש אם "גונבים" לו את הסיפור בחדר עריכה. אנחנו בחרנו לתת לכתבים/תחקירנים שלנו לעמוד בפרונט של הכתבות. ראשית, כי מגיע להם. מואב ורדי הוא עיתונאי מדהים וכשהוא מלווה במשך שנה את סיפורה של עמית קדוש, או משקיע עשרות שעות בשכנוע של ציון נתן, אין שום צדק בכך שמישהו אחר יקריין את עבודתו. במקרה שלו, גם לא צריך לעשות ויתור ברמה הטלוויזיונית. הכתבות שלו, בדרך כלל, טובות מהכתבות שהטאלנטים עושים…

שנית ואולי יותר חשוב, כשאתה צריך להרים 2 סיפורים הישגיים מדי שבוע, כדאי שיהיה לך צוות, שמוכן להתאבד על העבודה ואם אתה רוצה צוות שיהיה מוכן להתאבד (התגמול הכספי שלו הרי רחוק מהתגמול של המגישים), אתה צריך לתת לו מוטיבציה, לפחות בדמות הכרה ראויה לעבודתו.

4. ואם כבר בהכרה ראויה עסקינן – אז "המקור" הצליחה השנה בזכות עורכות יצירתיות ומסורות כמו עדי גרתי ורותם שדות, עורכי המשנה נדב פייניק וברוך שי, הבימאית ועורכת הוידאו המדהימה, באמת מדהימה – טלי קורין, המפיקה היעילה והמתוקתקת, יעל רגב, עוזרות ההפקה, שירי הירש וכרמית חג'בי, התחקירנים המוכשרים יעל הורוביץ, נעמה ברומר, אסף אוזן, מאור צור, טל גרנות, גילה פיסחוב וכמובן, הכתבים ישראל רוזנר, נסל ברדה ומיקי רוזנטל.

5. "עונה", מה זו "עונה"? – כשהיינו ב"שישי" קינאנו עד בלי די בתוכנית שיש להן "עונה", שה"עונה" שלהן מסתיימת ובפגרות של התוכניות עם ה"עונות". ל"שישי" לא הייתה עונה. כל שישי, כל שישי ואם הברזנו באיזה יום שישי שנפל על חג, חטפנו ביום ראשון ממבקר עיתונות (שנח בשבת…). עכשיו יש לנו "עונות". תענוג. אבל למה, לעזאזל, הפגרה היא רק חודש וחצי, כולל פסח, יום העצמאות וכו'?…

כשעברנו מ"שישי" ל"מקור" היה קונצנזוס בתעשייה. עוד צעד הזוי של ערוץ 10. כל התיק נפל על מנהלי הערוץ. לעפר ולי בוודאי לא מגיע קרדיט על הצלחת המעבר הזה. להם כן.

יותם פלדמן

24 במרץ 2010
 

לפני מספר שבועות נפגש ברוך שי, עורך המשנה של "המקור" עם יותם פלדמן, כתב "הארץ". פלדמן סיפר לו שהוא עובד כבר מספר חודשים על התלוות לקבוצת פליטים, שמנסים לחצות את הגבול ממצרים לישראל. הוא תיחקר עשרות אנשים, שוחח עם פליטים שעשו את זה והגיעו לישראל, נסע לקהיר וגר שבוע עם פליטים סודאניים שמתכוננים לנסיעה ועוד. הפרויקט היה אמור להיות משותף ל"הארץ" ול"מקור". פלדמן התכוון להגיע עד הגבול, לא לחצות (בניגוד לדיווחים), לתעד ככל שניתן במצלמות ולחזור לקהיר ומשם לתל אביב. הסיפור היה אמור להתפרסם בו זמנית בטלוויזיה ובעיתון.

מאוד שמחנו. הרבה זמן שאני חושב שזו מציאות שחייבים לתעד. יש תיאורים סותרים על העובדות הכי חשובות בנוגע להסתננות ממצרים. כמה מסתננים ליום? יחידים או עשרות רבות? מה פרופיל המסתננים? פליטים? מהגרי עבודה? גם וגם? האם השוטרים המצריים באמת יורים לעברם ואיך מתנהגים החיילים הישראלים? בקיצור, שפע של הצדקות עיתונאיות למשימה.

היה ברור לנו שזו משימה מסוכנת. לא במקרה אף אחד לא ביצע אותה לפני יותם. ההתרשמות מיותם הייתה שהוא ערך תחקיר מקיף ונקט בצעדים כדי להקטין את הסיכון ככל שניתן. כאמור, גם לא הייתה לו שום כוונה לעבור את הגבול וכך הוא גם הונחה על ידי עורכי התוכנית. להגיע, לתעד ולחזור לקהיר.

אחרי שהוא המריא למצרים, הוא עדכן את עורכת התוכנית, עדי גרתי, בכל מה שקורה איתו. לאחרונה הוא דיבר איתה ביום ראשון בסביבות השעה שש בערב. הוא אמר לה שהם קרובים לגבול, הוא וחבורת הפליטים מגאנה, שנלוו אליו, שהכל שקט ושהוא מתכוון לתעד אותם חוצים את הגבול ולחזור לקהיר. הוא אפילו העלה את הרעיון ללוות עוד קבוצה לעבר הגבול, כדי לטעום עוד קצת ולתעד יותר ממה שקורה. כנראה שלא היה לו מספיק אקשן…

בבוקר יום שני קראנו, כמו כולם, את הדיווח של סוכנויות הידיעות על מעצרו של יותם פלדמן ועל כך שנפצע קל. לא הרבה לאחר מכן, הופתענו לשמוע ש"הארץ" מסרו לכתבים שיותם לא עבד עבורם, שהוא היה בחופשה ללא תשלום. זה היה מנוגד למה שאנחנו חשבנו. אנחנו ראינו בעצמנו טרמפיסטים בסיפור הזה. כתב "הארץ" יוצא למשימה, העיתון עבד עליה במשך חודשים ארוכים, שילם את ביקור ההכנה בקהיר, ישלם את הביטוח ועוד חלק מהוצאות המסע ואנחנו נשלם את השאר ונממן, כמובן, מצלמות. ההפתעה הייתה לא רק מהעובדה שיותם בכלל לא נשלח על ידי "הארץ", אלא גם מהעובדה ש"הארץ" החליטו לתת פומבי לזה, בשלב כל כך ראשוני של הפרשה וגם, ככל שידיעתנו מגעת, מכך שהם לא השתתפו בניסיונות לשחררו.

למען ההגינות, צריך לומר שלא היינו בקשר ישיר עם "הארץ" לפני שיותם יצא. הכל התנהל דרכו ולכן אין לנו מושג מה בדיוק קרה שם, למה "הארץ" נסוגו מהפרויקט ולמה הם הודיעו על כך אחרי שיותם נעצר. אחרי שחזר, הבנתי מיותם ש"הארץ" הודיעו לו במייל שעות לפני שיצא שהחליטו לסגת. כשדיבר איתם הוא כבר היה בדרך לקהיר והנימוק לביטול היה שהוא צריך לקחת צלם.

בימים בהם יותם היה עצור הושמעה ביקורת (בעיקר סמדר פרי ב"ידיעות") על כך שהוא לא ידע מה הוא עושה, לאן הוא הולך ומה הסיכון שהוא לוקח. המבקרים טענו שאסור היה לנו לשלוח אותו וכו'. יותם עונה על הביקורת הזו בעצמו טוב ממני בכתבה (שתשודר בתוכנית הערב). אני רק אציין שפרי כתבה במאמרה שהיא "מנחשת", שהוא לא ידע לאן הוא נוסע ושלא הכינו אותו. לי נראה שמעיתונאית מנוסה כמוה, מותר לצפות שתשתית את מאמריה על יותר מאשר ניחושים. במקרה הזה היא ניחשה ממש לא משהו. יותם הכין את התחקיר הזה חמישה חודשים, נסע לקהיר, ישן עם פליטים סודאניים בדירה, ראיין כל מומחה אפשרי ויודע על הגבול הזה ואורחותיו הרבה מאוד.

בדיעבד, אנחנו יודעים מיותם, שאמרו לו כבר אחרי יום-יומיים בכלא שהוא ישוחרר. לא ידענו את זה, כמובן, בזמן אמת והרמנו טלפונים לכל הלשכות שיכולות לסייע. אני לא יודע על כל הפעולות שנעשו. מן הסתם, יש גם מי שפעל בלי לעדכן אותנו, אבל ממה שאנחנו יודעים – לשכות נתניהו וברק לא התערבו בעניין. ניסינו לערב אותן, אבל לא שמענו על איזושהי פעולה שהם נקטו. אין לי מושג למה. משרד החוץ, השר בן אליעזר וח"כ אחמד טיבי כן הרימו טלפונים, בעיקר לשר הממונה על המודיעין במצרים, עומר סולימאן.

אביו של יותם, עו"ד אביגדור פלדמן, פעל גם הוא בכל מיני צינורות. רק לקראת הסוף התברר לנו שהוא דיבר הרבה עם אלי ישי (עו"ד אבי לביא, שותפו להגנה במשפט קצב, קישר ביניהם), ישי דיבר הרבה עם סולימאן ואפילו קישר בין סולימאן לפלדמן למספר שיחות. למה אנחנו לא פנינו לישי? מביך, אבל לא חשבנו עליו. לא ידעתי שקשריו עם סולימאן הם קרובים ושהוא יכול להשיג את עומר סולימאן בכזו קלות.

במהלך השבוע היו נקודות שבהן הסיפור נראה מאוד מפחיד. הופיעו דיווחים בעיתונים מפי גורמים מצריים שיותם יישפט, שהמצרים רואים את המעשה שלו בחומרה. כל אחד מאיתנו כבר דמיין את תרחישי הבלהות. בסופו של דבר זה הסתיים בטוב, יותם חזר בריא ושלם ולא פחות חשוב, מבחינתו, כשהוא מלא וגדוש בסיפורים על מה שקורה בגבול, על היחס לפליטים, על מה שהפליטים הללו חושבים על ישראל. הערב (רביעי) ב-21:00 אנחנו נשדר את סיפורו. ככל שהדברים תלויים בו, הוא רוצה שנתמקד פחות במה שקרה לו ויותר במה שקרה לפליטים. אנחנו, בגלל היותנו מי שאנחנו, בכל זאת נביא לא מעט ממה שקרה ליותם. 

הצצה לכתבה הערב

בתום הכתבה הערב יתארח יותם פלדמן בפורום חדשות 10 וישיב לשאלות

יותם פלדמן

24 במרץ 2010
 

לפני מספר שבועות נפגש ברוך שי, עורך המשנה של "המקור" עם יותם פלדמן, כתב "הארץ". פלדמן סיפר לו שהוא עובד כבר מספר חודשים על התלוות לקבוצת פליטים, שמנסים לחצות את הגבול ממצרים לישראל. הוא תיחקר עשרות אנשים, שוחח עם פליטים שעשו את זה והגיעו לישראל, נסע לקהיר וגר שבוע עם פליטים סודאניים שמתכוננים לנסיעה ועוד. הפרויקט היה אמור להיות משותף ל"הארץ" ול"מקור". פלדמן התכוון להגיע עד הגבול, לא לחצות (בניגוד לדיווחים), לתעד ככל שניתן במצלמות ולחזור לקהיר ומשם לתל אביב. הסיפור היה אמור להתפרסם בו זמנית בטלוויזיה ובעיתון.

מאוד שמחנו. הרבה זמן שאני חושב שזו מציאות שחייבים לתעד. יש תיאורים סותרים על העובדות הכי חשובות בנוגע להסתננות ממצרים. כמה מסתננים ליום? יחידים או עשרות רבות? מה פרופיל המסתננים? פליטים? מהגרי עבודה? גם וגם? האם השוטרים המצריים באמת יורים לעברם ואיך מתנהגים החיילים הישראלים? בקיצור, שפע של הצדקות עיתונאיות למשימה.

היה ברור לנו שזו משימה מסוכנת. לא במקרה אף אחד לא ביצע אותה לפני יותם. ההתרשמות מיותם הייתה שהוא ערך תחקיר מקיף ונקט בצעדים כדי להקטין את הסיכון ככל שניתן. כאמור, גם לא הייתה לו שום כוונה לעבור את הגבול וכך הוא גם הונחה על ידי עורכי התוכנית. להגיע, לתעד ולחזור לקהיר.

אחרי שהוא המריא למצרים, הוא עדכן את עורכת התוכנית, עדי גרתי, בכל מה שקורה איתו. לאחרונה הוא דיבר איתה ביום ראשון בסביבות השעה שש בערב. הוא אמר לה שהם קרובים לגבול, הוא וחבורת הפליטים מגאנה, שנלוו אליו, שהכל שקט ושהוא מתכוון לתעד אותם חוצים את הגבול ולחזור לקהיר. הוא אפילו העלה את הרעיון ללוות עוד קבוצה לעבר הגבול, כדי לטעום עוד קצת ולתעד יותר ממה שקורה. כנראה שלא היה לו מספיק אקשן…

בבוקר יום שני קראנו, כמו כולם, את הדיווח של סוכנויות הידיעות על מעצרו של יותם פלדמן ועל כך שנפצע קל. לא הרבה לאחר מכן, הופתענו לשמוע ש"הארץ" מסרו לכתבים שיותם לא עבד עבורם, שהוא היה בחופשה ללא תשלום. זה היה מנוגד למה שאנחנו חשבנו. אנחנו ראינו בעצמנו טרמפיסטים בסיפור הזה. כתב "הארץ" יוצא למשימה, העיתון עבד עליה במשך חודשים ארוכים, שילם את ביקור ההכנה בקהיר, ישלם את הביטוח ועוד חלק מהוצאות המסע ואנחנו נשלם את השאר ונממן, כמובן, מצלמות. ההפתעה הייתה לא רק מהעובדה שיותם בכלל לא נשלח על ידי "הארץ", אלא גם מהעובדה ש"הארץ" החליטו לתת פומבי לזה, בשלב כל כך ראשוני של הפרשה וגם, ככל שידיעתנו מגעת, מכך שהם לא השתתפו בניסיונות לשחררו.

למען ההגינות, צריך לומר שלא היינו בקשר ישיר עם "הארץ" לפני שיותם יצא. הכל התנהל דרכו ולכן אין לנו מושג מה בדיוק קרה שם, למה "הארץ" נסוגו מהפרויקט ולמה הם הודיעו על כך אחרי שיותם נעצר. אחרי שחזר, הבנתי מיותם ש"הארץ" הודיעו לו במייל שעות לפני שיצא שהחליטו לסגת. כשדיבר איתם הוא כבר היה בדרך לקהיר והנימוק לביטול היה שהוא צריך לקחת צלם.

בימים בהם יותם היה עצור הושמעה ביקורת (בעיקר סמדר פרי ב"ידיעות") על כך שהוא לא ידע מה הוא עושה, לאן הוא הולך ומה הסיכון שהוא לוקח. המבקרים טענו שאסור היה לנו לשלוח אותו וכו'. יותם עונה על הביקורת הזו בעצמו טוב ממני בכתבה (שתשודר בתוכנית הערב). אני רק אציין שפרי כתבה במאמרה שהיא "מנחשת", שהוא לא ידע לאן הוא נוסע ושלא הכינו אותו. לי נראה שמעיתונאית מנוסה כמוה, מותר לצפות שתשתית את מאמריה על יותר מאשר ניחושים. במקרה הזה היא ניחשה ממש לא משהו. יותם הכין את התחקיר הזה חמישה חודשים, נסע לקהיר, ישן עם פליטים סודאניים בדירה, ראיין כל מומחה אפשרי ויודע על הגבול הזה ואורחותיו הרבה מאוד.

בדיעבד, אנחנו יודעים מיותם, שאמרו לו כבר אחרי יום-יומיים בכלא שהוא ישוחרר. לא ידענו את זה, כמובן, בזמן אמת והרמנו טלפונים לכל הלשכות שיכולות לסייע. אני לא יודע על כל הפעולות שנעשו. מן הסתם, יש גם מי שפעל בלי לעדכן אותנו, אבל ממה שאנחנו יודעים – לשכות נתניהו וברק לא התערבו בעניין. ניסינו לערב אותן, אבל לא שמענו על איזושהי פעולה שהם נקטו. אין לי מושג למה. משרד החוץ, השר בן אליעזר וח"כ אחמד טיבי כן הרימו טלפונים, בעיקר לשר הממונה על המודיעין במצרים, עומר סולימאן.

אביו של יותם, עו"ד אביגדור פלדמן, פעל גם הוא בכל מיני צינורות. רק לקראת הסוף התברר לנו שהוא דיבר הרבה עם אלי ישי (עו"ד אבי לביא, שותפו להגנה במשפט קצב, קישר ביניהם), ישי דיבר הרבה עם סולימאן ואפילו קישר בין סולימאן לפלדמן למספר שיחות. למה אנחנו לא פנינו לישי? מביך, אבל לא חשבנו עליו. לא ידעתי שקשריו עם סולימאן הם קרובים ושהוא יכול להשיג את עומר סולימאן בכזו קלות.

במהלך השבוע היו נקודות שבהן הסיפור נראה מאוד מפחיד. הופיעו דיווחים בעיתונים מפי גורמים מצריים שיותם יישפט, שהמצרים רואים את המעשה שלו בחומרה. כל אחד מאיתנו כבר דמיין את תרחישי הבלהות. בסופו של דבר זה הסתיים בטוב, יותם חזר בריא ושלם ולא פחות חשוב, מבחינתו, כשהוא מלא וגדוש בסיפורים על מה שקורה בגבול, על היחס לפליטים, על מה שהפליטים הללו חושבים על ישראל. הערב (רביעי) ב-21:00 אנחנו נשדר את סיפורו. ככל שהדברים תלויים בו, הוא רוצה שנתמקד פחות במה שקרה לו ויותר במה שקרה לפליטים. אנחנו, בגלל היותנו מי שאנחנו, בכל זאת נביא לא מעט ממה שקרה ליותם. 

הצצה לכתבה הערב

בתום הכתבה הערב יתארח יותם פלדמן בפורום חדשות 10 וישיב לשאלות

תחקיר שולה זקן

17 במרץ 2010
 

כבר שלוש שנים ששולה זקן מושבתת. מי שתוארה, בלא מעט צדק, כבולדוזר בלתי נלאה, נאלצה להיכנס לפריז'ידר. מניהול אינטנסיבי של לשכת ראש הממשלה למצב של בטלה כמעט מוחלטת. ממעורבות בכל פרט בחיים של אהוד אולמרט, להתמודדות עם שני כתבי אישום. אחד בעניין מעורבותה בפרשת רשות המיסים, והשני בעניין טלנסקי, והכסף שנתן לה ולבוס שלה.

חומרי החקירה שנאספו בעניינה חושפים את התנהגותה של מי שהייתה עד לא מזמן אחת הנשים החזקות במדינה. מצד אחד זאת התנהגות שלא הגיעה לכלל כתב אישום, מצד שני, זו גם לא התנהגות שתילמד כנראה בשיעורי אתיקה בביה"ס לממשל.

הנה, למשל, שיחה שהתנהלה ארבעה ימים אחרי שהתחילה מלחמת לבנון השנייה. זקן משוחחת עם איש עסקים בכיר שמקורב אליה. איש העסקים מוטרד מהליך חקירתי שמתנהל בעניינו. הוא ביקש מזקן, מסתבר, לבדוק אצל הגוף החוקר. זקן בדקה, והתבקשה לא להתערב. הנה קטע משיחה בין שולה זקן לאותו איש עסקים:

שולה: הם חזרו אליי הבוקר ואמרו לי תרדי מזה. לא פנית אלינו. לא אהבתי את זה אמרתי סליחה, בכל זאת איך הוא אמר לי שולה, תרדי, יש דברים שאת יכולה להתערב ויש דברים שאת לא יכולה להתערב אל תגעי בזה.

איש העסקים: אל תגעי בזה?

שולה: הוא אמר אל תגעי בזה, לא שלא זה, אתה יודע בסוף ייצא שהתערבתי שם או משהו. לא יודעת. אני מקווה מאוד שאתה יודע מה אתה עושה שם.

איש העסקים: אני לא יודע מה אני עושה שמה, היו שם אנשים שלי, מעבר לזה לא דיברו איתי.

שולה: אני חושבת שאתה צריך לקחת ייעוץ משפטי טוב.

איש העסקים: צריך לקחת ייעוץ משפטי?

שולה: כן.

איש העסקים: את יכולה להביא לי את השמות של מי שמחליטים ואז אני אגיע אליהם, או שזה מסובך?

שולה: אני יכולה לבדוק. עכשיו רגע,עוד לא דברו עם החבר'ה?

איש העסקים: לא, פעם אחת היו ומאז לא קרה כלום.

שולה: הבנתי,אני אנסה לבדוק, אני אנסה לבדוק אבל זה מאוד רגיש.

איש העסקים: זה בכלל לא דרך משטרה, את מבינה את זה, זה כאילו משהו שנראה לי מטורף. לא מכיר את זה בכלל.

שולה: אני אומרת לך, אני אנסה לבדוק את זה בכוון ששאלת.

איש העסקים: תני לי את השמות ואז אני אגיע אליהם אחד אחד. זה הכי חשוב. עכשיו, אני מחר אתקשר לילד.

הילד עליו מדבר איש העסקים הוא בנה של שולה. זקן ביקשה מידידהּ לעזור לה למצוא עבודה לבן. איש העסקים הורה לאחד הכפופים לו לקבל את הבן לעבודה, אבל הבן לא התלהב. הנה קטע מהשיחה בין שולה זקן לאיש העסקים לאחר סירוב בנה לקבל את העבודה:

איש העסקים: הוא התחנן אליו לסגור איתו והוא אמר לו אני לא יודע.

שולה: הוא לא יכול, מה לסגור איתו, אין לו עוד מה לסגור. הוא בונה את האינטרנט.

איש העסקים: הוא הציע לו…

שולה: לא, לא, אז אולי לא הייתה הבנה נכונה.

איש העסקים: אני הולך לקרוא לו ולשבת בפגישה איתם. הוא יצא מאור, צלצל לי מבוהל הוא לא רוצה… הוא חצי בכה. הוא לא רוצה לעבוד, אני לא יודע מה לעשות. אני יודע שאתה בסוף תאשים אותי שזה אני…

בסופו של דבר, זקן נעזרת בקשריה כדי לסדר לבן עבודה אחרת בתחנת כיבוי אש.

האיש המרכזי שזקן מנסה לעזור לו בעסקיו הוא אחיה, יורם קארשי. כשזקן מנהלת את לשכת ראש הממשלה, אחיה משמש כמעין לוביסט. הוא, למשל, מנסה לעזור לאדם בשם שמואל מועלם להתמנות למנכ"ל קופת חולים מאוחדת. בשביל זה הוא צריך את שר הבריאות דאז, יעקב בן יזרי, מהגמלאים. אחיה של זקן, יורם קארשי, והמועמד שמואל מועלם, רוקחים תרגיל:

יורם: תשמע מה אני דיברתי עם שולה, ביום ראשון יש ישיבת ממשלה, אני הולך לשם, אני הולך לשבת אצלה במשרד, הרי אצלה זה תחנת מעבר, אחרי ישיבת ממשלה, יוצאים, נכנסים, היא מוציאה אנשים באמצע הישיבה אתה יודע איך זה, היא מוציאה וזה, אני אלך ואני אשב שמה, אני רוצה לעשות לי את זה הרגל, אתה מבין? אני רוצה לשבת שמה כל יום ראשון, כל היום אני אשב אצלה בחדר, אין לי בעיה, יש לה חדר גדול ויפה ולהגיד לה כל פעם, תקראי לי לזה, תקראי לי לזה, והיא תקרא לי ואני ככה אדבר. מה אתה אומר זה לא רעיון טוב?

שמואל: זה רעיון אכבר עשר, תוציא גם את הירשזון וגם את בניזרי, שניהם.

יורם: כל אחד בתורו.

הלובי לטובת מועלם קצת מסתבך, וזקן מביעה חשש באוזני אחיה לגורלה שלה, אם מעשיה ייחשפו. הנה מה שאומרת זקן מתוך לאחיה יורם קארשי בעניין מועלם:

"אני התערבתי בקטע הזה, כן? גם במחיר שאולי אני יכולה לדפוק לי את הקריירה, או-קיי? אני מוציאה שר בריאות מתוך ישיבת ממשלה, אני מביאה את יורם לישיבת ממשלה, תגידו לי, אתם בסדר? אתה בסדר? מה אתה מכניס את אבא שלי? תגידו לי, אתם נורמאלים? אני מתחילה לחשוב שאולי חבל שעזרתי לכם, אתה יודע? אני לא יודעת מה הרווח שלי בכל הקטע הזה, חוץ מאולי נזק שיקרה לי. מה זה? …אני הולכת ונכנסת לדבר שאסור לי להיכנס אליו, שאולי אני יכולה לאבד את העבודה שלי".

המאחז שקארשי חלם להקים בלשכת רה"מ מדי יום ראשון, זמן ישיבת הממשלה, לא מתממש. אבל הוא מצליח עוד פעמיים להעביר מסרים בדרך המקורית הזאת. קארשי משמש באותה עת כשתדלן של יזמים, שרוצים להקים היפודרום למרוצי סוסים. הוא רוצה את עזרת משרד התיירות והמשרד לפיתוח הנגב והגליל. בעזרת אחותו הוא מצליח לארגן פגישות בתוך משרד ראש הממשלה, בזמן ישיבת הממשלה, בין היזמים למנכ"ל משרד התיירות מצד אחד ומנכ"לית המשרד לפיתוח הנגב והגליל מצד שני.

קארשי הוא לא רק לוביסט של אחרים. יש לו גם עסקים משל עצמו. הוא רוצה, למשל, לשכור חנות בקניון "ממילא" היוקרתי בירושלים, אבל עושים לו קצת בעיות. מתוך שיחה בין שולה שקן לאחיה יורם קארשי:

יורם: את לא מגיעה לועידת ירושלים?

שולה: מה פתאום.

יורם: אלפרד אקירוב פה?

שולה: אלפרד אקירוב זה הפסד. אבל לופוליאנסקי אני לא צריכה לתת לו כבוד, גם הורדתי את אהוד.

יורם: הבנתי, אז תתקשרי לאקירוב, תגידי לו שאני אבוא, אגש אליו, אציג את עצמי, אני רוצה לדבר איתו על פרויקט "ממילא", הרי הוא תקע אותי שם.

שולה: טוב, עכשיו אני אתקשר אליו.

ארבע שעות לאחר מכן זקן כבר חוזרת לאחיה:

שולה: יורם, הוא צילצל אלי (אלפרד אקירוב), הוא מאוד התרשם ממך. הוא שאל אם אתה צריך ממנו משהו? אמרתי מה זאת אומרת, בטח שהוא צריך ממך, אז הוא אומר לי מה הוא צריך ממני? אמרתי שתי חנויות מה קרה לך, מה השתגעת? אז הוא אומר שתדבר איתו, תתקשר אליו".

לבקשותיו של אחיה, זקן גם מנסה לעזור לו מול אנשי העסקים, מוטי זיסר ולב לבייב. במקרה של לבייב, קראשי רוצה חנות בקניון רמת אביב, ששייך ללבייב. לבייב בדיוק צריך באותה תקופה את אולמרט, כי ראש הממשלה עומד לנסוע לרוסיה, ולבייב רוצה להיות שותף באחד מהאירועים בביקור אולמרט. זקן יוצרת קשר עם שלומי פלס, שמוצג כיד ימינו של לבייב. בעדותו במשטרה אמר שלומי פלס, נציגו של לבייב, ש"שולה ישבה לי על הווריד". גם בזמן אמת, בשיחה בין פלס ויורם, אחיה של זקן, זה לא נשמע אחרת:

פלס: אני לא יודע איך זה. אפילו אני משתגע, אנחנו רק אצלנו הכל דיסקרטי, אולי מתחרים שלך עשו כזה רעש, לבייב אולמרט פפפפ, עכשיו זה במודה אתה יודע.

יורם: לא, אין שום לבייב ואין שום אולמרט. הם לא יודעים כלום.

פלס: אני לא ידעתי בכלל, אני, עשו לבת של לבייב שאני שידכתי לך. לא סיפרתי לה מי אתה. אמרתי "הוראה מאבא" ככה צריך להיות, תכניסי. בכוונה שהיא לא תדע כלום, מי מה איך אתה הגעת, שום דבר לא, ככה צריך להיות. היא אומרת, מתקשרת אלי היום היא אומרת לי מה כולם יורדים עלי פה אומרים לי בטח שולה זקן, היא אומרת מה באמת הוא משמה והתחילה לעשות לי שאלות כאלה.

למרות מאמציו של פלס, המיזם של קארשי נתקל בקשיים. הקניון התחייב לחנות אחרת על בלעדיות ואנשי לבייב מתקשים לספק את הסחורה. זקן ממשיכה להפעיל לחץ על הנציג של לבייב. בחקירתה אמרה זקן בעניין הזה:

שולה: יש לי שאלה אליך, זה שהוא אח שלי הוא מוקצה? למה אני צריכה – אמנם אני עושה זאת באהבה גדולה לעזור ולחבר בין אנשים ואת אח שלי לא?

חוקר: האם הבוס שלך אולמרט ידע על פנייתך לשלומי וללב לבייב?

שולה: לא מוחלט.

חוקר: כיצד את מניחה שהוא היה מתייחס לדבר לו ידע?

שולה: אני מניחה שהוא היה כועס.

יש גם מקרים בהם שולה לא משתפת עם יורם אחיה פעולה. הנה דוגמא אחת:

יורם: את שומעת אותי לבד?

שולה: כן, כן. בטח.

יורם: תגידי לי, מישהו דיבר איתך על איזה דרכון דיפלומטי של מישהו?

שולה: בחיים לא. מה זאת אומרת? כמו מי? יעקב הראל?

יורם: לא. לא. לא. מישהו אחר. אבל אמרו לי שסימו, יכול להיות, אז בשביל זה, זה ניראה לי משהו מאוד תמוה.

שולה: אהה, אוקי. הבנתי. קודם כל אף אחד שלא יעיז לדבר איתי על זה, אני לא אדבר על זה ואני לא אעשה שום דבר בזה.

יורם: זה מה שתיארתי לעצמי.

שולה: מה פתאום? תגיד לי אתה השתגעת?

לעיתים מתגלות מחלוקות בין זקן לאחיה. למשל, כשהרל"שית מגלה שאחיה לא סיפר לה מי בדיוק שותף להשכרת החנות בקניון:

יורם: רגע לא אמרתי לך עם גיא?

שולה: יורם, יורם.

יורם: לא אמרתי לך עם גיא?

שולה: יורם סליחה. אם אני הייתי יודעת שזה גיא, הייתי אומרת לך: יורם, עם כל הכבוד, אני מביאה לך את זה, אני רוצה להיכנס לזה. מה, גם לי יש משפחה, גם אני רוצה לעשות כסף.

יורם: אין בעיה בבקשה.

יש עוד מקרה בו ערבבה זקן לכאורה בין כוחה מכוח תפקידה לצרכיה האישיים. זהו המקרה של איש העסקים סימו טובול. טובול וזקן מיודדים. כשרשויות המס פותחות בחקירה בחשד להעלמת מס של טובול, זקן רוצה לעזור. לדבריה, הבוס שלה, אולמרט, התקשר לחזק את טובול אחרי מעצרו, אבל מייד אחר כך הורה לה להתרחק מהעניין. זקן לא ממלאת אחר ההוראה. את עיקר העבודה עושה עבורה אחיה, שלוחץ על ראש רשות המיסים, ג'קי מצא, לרסן את הגורם החוקר. זה לא הולך בקלות. מצא, כנראה לא בפעם הראשונה, עושה הצגה של שיתוף פעולה, אבל לא מספק מבחינת זקן וטובול את הסחורה. הנה קטע משיחה בין זקן לאחיה יורם בעניין העלמת המס של טובול והלחץ על ג'קי מצא:

יורם: אני אמרתי לו "תשמע, אותי זה לא מעניין, אני יודע מה אני רוצה ממך", אז הוא הבין טוב, אז היום בבוקר הוא (ג'קי מצא) קבע עם הבחור שלו (הכוונה לגורם החוקר) ויסביר לו טוב טוב מה הואצריך לעשות. אם לא, הוא אומר שהוא ייכנס לתמונה, אבל הוא אומר לי: תשמע, אומרים לי שזה ממש קשה, אמרתי לו "תשמע, זה לא נכון, מנפחים לך את השכל", מה אני אגיד לו.

שולה: טוב שיגיד. אם יש משהו שאני צריכה לדעת אז תגיד לי, כי אני לא יכולה להשאיר את זה פתוח.

בחקירתה אמרה זקן בעניין זה:

"היות וכמו שסיפרתי קודם קיבלתי הוראה וידעתי שאסור לי לגעת בזה, הייתי חייבת לעשות הצגה, ואני מודה: עשיתי הצגה גדולה, נתתי הרגשה שאני מטפלת. הכל היה למראית עין בלבד… הייתי חייבת לא לסדוק את מראית העין שלי כלפי כולם, גם כלפי יורם… לעשות עליו רושם"

אפשר לטעון שלגיטימי לסדר עבודה לבן, גם כשאת מנהלת לשכת ראש הממשלה, ואולי אפילו לנסות לעזור לאח בעסקים. כמו תמיד, זו שאלה של מינון. הפרקליטות החליטה שהערבובים האלה של זקן לא חצו את הקו הפלילי, הקו השחור. מצד שני, זה גם לא נשמע יותר מידי לבן.

כתבתו של רביב דרוקר

עורך: ארז מרקוביץ.

תודה לאילן שזף על הסיוע בהכנת הכתבה.

תגובות

תגובתה של שולה זקן:

לאורך כל שנות פעילותה הציבורית פעלה הגברת זקן שלא ממניעים אישיים על מנת לסייע למאות פניות מכל שדרות הציבור. חלקן הועילו וקידמו עניינים של אנשים. הצגת הדברים כאילו מדובר בפעילות שיוחדה לבני משפחה היא מגמתית, מעוותת ומטעה. גם רשויות החוק הבינו זאת ולפיכך חקירה זו לא הולידה דבר וחצי דבר. צר לנו על העיסוק בהכפשות חסרות טעם אלו.

תגובתו של יורם קארשי:

מדובר בשיחות אינטימיות ואישיות שבין אח לבין אחותו. שולה זקן ויורם קארשי הם אחים קרובים ואין שום קושי משפטי בכך שהגברת זקן מנסה לסייע לאחיה בהיכרויות חברתיות או עסקיות. הדבר לא נעשה על חשבונו של הציבור, מאף אחד מהנושאים המדוברים לא יצא דבר וכמובן שסיוע ממשי ממילא לא הוגש.

תגובתו של שמואל מועלם:

מר מועלם נבחר לתפקידו כמנכ"ל קופת חולים מאוחדת על ידי ועדת איתור מקצועית ברשות שופט.

תגובתו של אלפרד אקירוב:

אין ולא הייתה למר קארשי חנות בפרויקט ממילא כיוון שהכנסנו אך ורק רשתות.

תגובת קבוצת לבייב:

בהתייחס לפנייתה של גב' שולה זקן לעוזרו של מר לבייב, הרי שהנושא מצוי בבירור משפטי ולפיכך לא נוכל להרחיב בעניין זה. עם זאת, חשוב להדגיש כי בפועל אין כל חנות של מר קארשי באף אחד מעסקיו של מר לבייב ועובדה זו מדברת בעד עצמה.

מר נתניהו, האם תהיה מוכן להעביר את רשות השידור לידי הציבור?

9 במרץ 2010
 

בויכוח סביב המשבר ברשות השידור בלטה מאוד תופעה אחת. האנשים שהכי נחושים שצריך לסגור/שאין טעם לנסות להציל/שלמקום אין תקומה, הם אלו שעבדו במקום הזה בעבר. בדרך כלל, הרבה מאוד שנים. כמה מהם אמרו את זה בגלוי (גדי סוקניק, אמנון אברמוביץ'). אחרים תפסו אותי לשיחה. הטיעון שלהם הוא לא טיעון חלש: היינו שם. אנחנו מכירים את המקום. אין סיכוי לנהל אותו. אין שם רצון, הוא חולה מדי, מוכה מדי, עבר את נקודת האל חזור. צריך לסגור. ואם לא יפתחו לאחר מכן? לא נורא. יותר גרוע מזה לא יכול להיות.

האינסטינקט הראשוני שלי הוא להתווכח עם התבוסתנים האלה. לשפוך עליהם את כל הקלישאות האמריקניות, שטבועות בי איפשהו, שאסור להתייאש ומה זו הרמת הידיים הזאת ושאם רק נאמין באפשרות לשנות, אז נשנה ונעשו כבר דברים יותר בלתי אפשריים.

חסכתי מבני שיחי את תובנות ארין ברוקוביץ' הללו. יש גבול ליומרנות. לא עבדתי יום ברשות השידור. לטעון מבחוץ, שאם רק תהיה רפורמה, יפוטרו 700 עובדים ותהיה קצת יותר "גמישות ניהולית", כבר המסך של ערוץ 1 ייראה אחרת, גדול עליי. אני באמת לא יודע מה בדיוק צריך לעשות ניהולית, כמה לפטר, איך לנהל את זה מול הוועדים וכו'. רבים וטובים ממני ניסו ושברו את רגליהם וידיהם.

על דבר אחד אין ויכוח. לא עם אנשי רשות השידור, לא עם הבכירים לשעבר. צריך לנתק את הפוליטיקאים עד כמה שאפשר מהרשות. זה נשמע לכם אולי בלתי אפשרי. למה להם. אבל דווקא לעניין הזה יש סיכוי. קודם כל, כי נעשתה דרך ולא מעט דרך. בכנסת קודמת עבר בקריאה ראשונה חוק רשות שידור חדש, 40 שנה אחרי המקורי. החוק משתדל להקטין באופן משמעותי את השפעת הפוליטיקאים על רשות השידור. דירקטוריון הרשות (מועצה שתחליף את מליאת רשות השידור והוועד המנהל) תמונה על ידי ועדת מינויים בראשות שופט בדימוס. המועצה תמנה מנכ"ל. השר הממונה לא יוכל להדיח את המנכ"ל. רק הממשלה כולה תוכל לעשות את זה ואחרי שעמדה בשורה של תנאים. מעמד המנכ"ל יחוזק, תנאי הסף לכשירותו יוגבהו. בקיצור, גדל הסיכוי שמנהלי רשות השידור יהיו מקצועיים יותר, חזקים יותר וחוששים פחות מהפוליטיקאים. על חוק כזה יש סיכוי גדול לגבש קונצנזוס בין אינסוף הסיעות שמרכיבות את רשות השידור. טכנאים, עיתונאים, עיתונאים בחוזה מיוחד, פנסיונרים ואפילו אותם בכירים לשעבר, שפסימיים עד ייאוש. לא פחות חשוב – אם העברת החוק הזה תוצב בחזית המאבק, יהיה קשה מאוד לפוליטיקאים להסביר למה הם לא החילו דין רציפות על החוק הזה ולמה הם לא מעבירים אותו סופית בכנסת הנוכחית. כל עוד החוק לא מועמד בפרונט של המאבק, ראש הממשלה יכול להמשיך להקפיא אותו ולשמור את הרשות במקום נוח תחת כנפיו.

 בקיצור, אם רוצים לנהל מאבק מעשי ואפקטיבי, צריך להציב מטרה מעשית ואפקטיבית. מעשית, כי ניתן לייצר תמיכה ציבורית ופוליטית לחוק החדש. אפקטיבית, כי זה באמת עשוי ליצור שינוי ברשות השידור. לא, לא לתקן את כל החוליים, אבל שינוי משמעותי. להתראות בהפגנה הבאה (בתקווה שגם חיים יבין יגיע).

מר נתניהו, האם תהיה מוכן להעביר את רשות השידור לידי הציבור?

9 במרץ 2010
 

בויכוח סביב המשבר ברשות השידור בלטה מאוד תופעה אחת. האנשים שהכי נחושים שצריך לסגור/שאין טעם לנסות להציל/שלמקום אין תקומה, הם אלו שעבדו במקום הזה בעבר. בדרך כלל, הרבה מאוד שנים. כמה מהם אמרו את זה בגלוי (גדי סוקניק, אמנון אברמוביץ'). אחרים תפסו אותי לשיחה. הטיעון שלהם הוא לא טיעון חלש: היינו שם. אנחנו מכירים את המקום. אין סיכוי לנהל אותו. אין שם רצון, הוא חולה מדי, מוכה מדי, עבר את נקודת האל חזור. צריך לסגור. ואם לא יפתחו לאחר מכן? לא נורא. יותר גרוע מזה לא יכול להיות.

האינסטינקט הראשוני שלי הוא להתווכח עם התבוסתנים האלה. לשפוך עליהם את כל הקלישאות האמריקניות, שטבועות בי איפשהו, שאסור להתייאש ומה זו הרמת הידיים הזאת ושאם רק נאמין באפשרות לשנות, אז נשנה ונעשו כבר דברים יותר בלתי אפשריים.

חסכתי מבני שיחי את תובנות ארין ברוקוביץ' הללו. יש גבול ליומרנות. לא עבדתי יום ברשות השידור. לטעון מבחוץ, שאם רק תהיה רפורמה, יפוטרו 700 עובדים ותהיה קצת יותר "גמישות ניהולית", כבר המסך של ערוץ 1 ייראה אחרת, גדול עליי. אני באמת לא יודע מה בדיוק צריך לעשות ניהולית, כמה לפטר, איך לנהל את זה מול הוועדים וכו'. רבים וטובים ממני ניסו ושברו את רגליהם וידיהם.

על דבר אחד אין ויכוח. לא עם אנשי רשות השידור, לא עם הבכירים לשעבר. צריך לנתק את הפוליטיקאים עד כמה שאפשר מהרשות. זה נשמע לכם אולי בלתי אפשרי. למה להם. אבל דווקא לעניין הזה יש סיכוי. קודם כל, כי נעשתה דרך ולא מעט דרך. בכנסת קודמת עבר בקריאה ראשונה חוק רשות שידור חדש, 40 שנה אחרי המקורי. החוק משתדל להקטין באופן משמעותי את השפעת הפוליטיקאים על רשות השידור. דירקטוריון הרשות (מועצה שתחליף את מליאת רשות השידור והוועד המנהל) תמונה על ידי ועדת מינויים בראשות שופט בדימוס. המועצה תמנה מנכ"ל. השר הממונה לא יוכל להדיח את המנכ"ל. רק הממשלה כולה תוכל לעשות את זה ואחרי שעמדה בשורה של תנאים. מעמד המנכ"ל יחוזק, תנאי הסף לכשירותו יוגבהו. בקיצור, גדל הסיכוי שמנהלי רשות השידור יהיו מקצועיים יותר, חזקים יותר וחוששים פחות מהפוליטיקאים. על חוק כזה יש סיכוי גדול לגבש קונצנזוס בין אינסוף הסיעות שמרכיבות את רשות השידור. טכנאים, עיתונאים, עיתונאים בחוזה מיוחד, פנסיונרים ואפילו אותם בכירים לשעבר, שפסימיים עד ייאוש. לא פחות חשוב – אם העברת החוק הזה תוצב בחזית המאבק, יהיה קשה מאוד לפוליטיקאים להסביר למה הם לא החילו דין רציפות על החוק הזה ולמה הם לא מעבירים אותו סופית בכנסת הנוכחית. כל עוד החוק לא מועמד בפרונט של המאבק, ראש הממשלה יכול להמשיך להקפיא אותו ולשמור את הרשות במקום נוח תחת כנפיו.

 בקיצור, אם רוצים לנהל מאבק מעשי ואפקטיבי, צריך להציב מטרה מעשית ואפקטיבית. מעשית, כי ניתן לייצר תמיכה ציבורית ופוליטית לחוק החדש. אפקטיבית, כי זה באמת עשוי ליצור שינוי ברשות השידור. לא, לא לתקן את כל החוליים, אבל שינוי משמעותי. להתראות בהפגנה הבאה (בתקווה שגם חיים יבין יגיע).

מה הבעיה? האירופאים יכפו עליהם פתרון

8 במרץ 2010
 

התאכזבתי לקרוא את הצעת ההסדר של אהוד יערי ("ידיעות אחרונות" בסוף השבוע). התאכזבתי באמת, לא כמס שפתיים. יערי הרוויח, מבחינתי, את הזכות להיות יומרני. עשרות שנים של סיקור מקנות לך את הזכות להציע פתרון לקונפליקט הישראלי-פלסטיני. אין לי גם בעיה עם העובדה שהוא לקח רעיון ממוחזר ומוכר ותיאר אותו כאילו מדובר באיזו פריצת דרך מחשבתית, משהו כל כך מהפכני, שצריך להציג לקובעי המדיניות בכל הצדדים. בסוף, זהו הסדר הביניים המוכר והטוב, או המוכר והרע. בואו נסכם על מה שאפשר ונשאיר את מה שאי אפשר להמשך. זוכרים את הסכם פרס-אבו עלא מ-2003? אני יודע שלא. פרס שיווק אותו כהסכם על מדינה פלסטינית בגבולות זמניים. ובכן, הרעיון של יערי לא שונה בהרבה. גם אז, אגב, אבו עלא לא סיכם על זה. פרס סיכם עם עצמו והסתיר מכולם את העובדה השולית, שאבו עלא היתנה את ההסדר בכך שישראל תתחייב שהגבול הסופי הוא קווי 67.

מה כן איכזב אותי? שפרשן כל כך מכובד, ידען אמיתי, עם אינסוף שעות ערבים, שפרשן כזה ישרטט במודע תוכנית, שאין סיכוי שהפלסטינים יקבלו. אין סיכוי. לא אני אומר שאין סיכוי שהם יקבלו. יערי אומר. איך בכל זאת ייצא מהתוכנית הזאת משהו, אם הפרטנר שלה לא מוכן לשמוע ממנה? על פי יערי, האמריקנים והאירופאים יכפו את זה על הפלסטינים. קשה להאמין שפרשן לענייני ערבים מציע את מה שאפילו בני אלון כבר לא מעז להציע. נכפה על הפלסטינים פתרון. יערי הרי יודע כמה מדינאים ישראליים שברו את הידיים והרגליים באותה מחשבה פטרונית, שנכפה על הפלסטינים את הפתרון הטוב להם. נחליט בשבילם מה טוב להם ונכפה את זה עליהם. ברק ניסה לעשות את זה עם קלינטון בקמפ דייויד. זה עבד מעולה, כמו שאתם זוכרים.

לכם זה אולי נראה ניואנס. ממילא, אין שום דבר אחר מעשי על הפרק, אבל עבורי לקרוא את התיאוריה הזו מצד יערי, היה לא פחות ממזעזע. טוב, לא מזעזע. מעצבן.

לא רק הפטרונות, גם חוסר המעשיות. אנחנו נבקש מהאירופאים לכפות את הפתרון על הפלסטינים, והפלסטינים יפנו לאירופאים בדרישה לקדם הסכם קבע סופי. במי, ילדים, יבחרו האירופאים? מאיזה כוכב אדם צריך לנחות כדי לחשוב שהאירופאים במצב כזה יבחרו בנו?

ישראל, כמובן, יכולה להודיע על נסיגה חד צדדית משטחי יו"ש. האירופאים לא יעצרו אותנו וגם לא האמריקנים. זה לא ממש הסדר ביניים. סתם התנתקות 2, או כמו שאולמרט קרא לזה פעם "התכנסות", אבל בשביל זה לא צריך את אהוד יערי.

מה הבעיה? האירופאים יכפו עליהם פתרון

8 במרץ 2010
 

התאכזבתי לקרוא את הצעת ההסדר של אהוד יערי ("ידיעות אחרונות" בסוף השבוע). התאכזבתי באמת, לא כמס שפתיים. יערי הרוויח, מבחינתי, את הזכות להיות יומרני. עשרות שנים של סיקור מקנות לך את הזכות להציע פתרון לקונפליקט הישראלי-פלסטיני. אין לי גם בעיה עם העובדה שהוא לקח רעיון ממוחזר ומוכר ותיאר אותו כאילו מדובר באיזו פריצת דרך מחשבתית, משהו כל כך מהפכני, שצריך להציג לקובעי המדיניות בכל הצדדים. בסוף, זהו הסדר הביניים המוכר והטוב, או המוכר והרע. בואו נסכם על מה שאפשר ונשאיר את מה שאי אפשר להמשך. זוכרים את הסכם פרס-אבו עלא מ-2003? אני יודע שלא. פרס שיווק אותו כהסכם על מדינה פלסטינית בגבולות זמניים. ובכן, הרעיון של יערי לא שונה בהרבה. גם אז, אגב, אבו עלא לא סיכם על זה. פרס סיכם עם עצמו והסתיר מכולם את העובדה השולית, שאבו עלא היתנה את ההסדר בכך שישראל תתחייב שהגבול הסופי הוא קווי 67.

מה כן איכזב אותי? שפרשן כל כך מכובד, ידען אמיתי, עם אינסוף שעות ערבים, שפרשן כזה ישרטט במודע תוכנית, שאין סיכוי שהפלסטינים יקבלו. אין סיכוי. לא אני אומר שאין סיכוי שהם יקבלו. יערי אומר. איך בכל זאת ייצא מהתוכנית הזאת משהו, אם הפרטנר שלה לא מוכן לשמוע ממנה? על פי יערי, האמריקנים והאירופאים יכפו את זה על הפלסטינים. קשה להאמין שפרשן לענייני ערבים מציע את מה שאפילו בני אלון כבר לא מעז להציע. נכפה על הפלסטינים פתרון. יערי הרי יודע כמה מדינאים ישראליים שברו את הידיים והרגליים באותה מחשבה פטרונית, שנכפה על הפלסטינים את הפתרון הטוב להם. נחליט בשבילם מה טוב להם ונכפה את זה עליהם. ברק ניסה לעשות את זה עם קלינטון בקמפ דייויד. זה עבד מעולה, כמו שאתם זוכרים.

לכם זה אולי נראה ניואנס. ממילא, אין שום דבר אחר מעשי על הפרק, אבל עבורי לקרוא את התיאוריה הזו מצד יערי, היה לא פחות ממזעזע. טוב, לא מזעזע. מעצבן.

לא רק הפטרונות, גם חוסר המעשיות. אנחנו נבקש מהאירופאים לכפות את הפתרון על הפלסטינים, והפלסטינים יפנו לאירופאים בדרישה לקדם הסכם קבע סופי. במי, ילדים, יבחרו האירופאים? מאיזה כוכב אדם צריך לנחות כדי לחשוב שהאירופאים במצב כזה יבחרו בנו?

ישראל, כמובן, יכולה להודיע על נסיגה חד צדדית משטחי יו"ש. האירופאים לא יעצרו אותנו וגם לא האמריקנים. זה לא ממש הסדר ביניים. סתם התנתקות 2, או כמו שאולמרט קרא לזה פעם "התכנסות", אבל בשביל זה לא צריך את אהוד יערי.